חדושי הרי"ם צב

לראות היטב גוונת ש"מ לעווי כאלו נודע לו. מ"מ משמעות הלשון שכותב זה הפראטיקאל אחר העדאת עדים לפניו ולא שהוא יודע בעצמו. וא"כ אם יש חשש שקר על הערכי יש לחוש שהכל שקר ולא נמצא כל הרוג ולא העידו לפניו. רק שיחדו אותו ליתן כתב שהעידו לפניו. ומ"ש הרב מקראטשין בסיפור המעשה שעשו הפראטיקאל מיד כשאירע המעשה. א"י מהיכן נודע לו זה אם ממה שהשיג אח"כ שליח מהנושים הכו' תעודה מהשופט שכתוב בו כן. הלא הם נוגעין שיקחו עזבונו. ואם יש חשש שוחד. וממילא הא קי"ל ביודע כו' ונעשה גזלן כו' דדוקא הוחזק כו' בב"ד מקודם דאל"ה חיישינן שהקדים הזמן. ב"ב פ' י"נ וש"ע סי' מ"ב. וממילא גם מ"ש רו"מ מענין לאלתר ג"כ נדחה. אף שמבואר בגמ' יבמות קכ"א חילוק דלאלתר בתינוקת הרי אנו באין כו'. אולם זה באין שומעין לאלתר. משא"כ כאן אף דאומרים עכשיו שעשו פראטיקאל לאלתר. ואנו חושדין שהכל שקר והן כותבין להתפאר שעשו פראטיקאל לאלתר כדרך לעשות כשהוא אמת. א"כ מה הוכחה יש שהוא לאלתר. ואם הי' הפנקס נראה לנו שא"א לזייף ע"פ הנומערין שא"א להקדים שיהיה מתברר שנכתב בשעתו בספר הי' שייך לדון כנ"ל. משא"כ. וגם מ"ש רו"מ שנכתב כ' תעודה קודם דרישת האשה. א"י מה חילוק בין דרישת האשה לדרישת הנושים אדרבה יש חשש שוחד יותר כנ"ל. גם לא ברירא לי אם יש להנ"ל דין ערכאות דפי' נוטריום הממונים על השטרות. דעדיין אנו רואין שאינם חשודים בענין השטרות לא השופטים שבעיירות וכפרים שמנוים כולל על כל מאורע שנקל להשיג כתב מהם כרצון המבקש. ובפרט שאין כלל עדותן שזה היה ש"מ לעווי רק ממילא נשמע מעדותם וע"ז לא שייך דין ערכאות רק בתורת מסל"ת. וגם באנו למחלוקת אם שייך בדדמי דלא אמרו כלל שהכירו דהוא פלוני. ואולי ע"י הפאס שנמצא אצלו כתבו הסתמא. אך י"ל דפאס כ' האחרונים דלא מושלי ומהני באמת להכרה וגם על זה קשה לדון במדינה רחוקה אי לא מושלי: אולם לפי דברי הגאון מהר"ש נ"י שחתימת הי"ב אנשים עם חותם שלהם היה בגוף הכתב. א"כ נראה עדותן לפנינו מסל"ת בכתב דמהני לב"י. אולם אינו מבורר בלשונם. וגם הרב מקראטשין נראה שרק הערכי כתב שהעידו בפניו כנ"ל. ושהניחו חותם וצריכין לגבב כל הקולות שיהיה לו דין ערכאות ושנאמן ושיועיל ערכי מפי מסל"ת ובכתב ושלא נחוש לשוחד ובדדמי. ואחר כל אלה אין שום תועלת בעדותן דוודאי שהוחזק בעולם שמעון מאיר לעווי טובא. וצריכין אנו לדון רק על עדות הערוי ליפמאן שידע שזה שיש לו אשה וקרובים בראוויטס. וע"י צירוף שמועתו מהסוחר עברענס שהגיד לו מיתת הנ"ל כי נראה ממכתבו שהוא בעצמו לא ידע ממיתתו רק מה דשמע ממאורע הנ"ל. והסוחר הנ"ל כתב הרב מקראטשין שג"כ היה מסחרו עם שמעון מאיר לעווי הנ"ל כמו הערויא. וכיון דשייך בגווי' ונוגע לא מהני מסל"ת. אך מ"מ אינו מבואר שהי' חייב לו אף שהיה מסחרו עמו ואין לנו לחוש אולי נוגע. ובענין מסל"ת מפי מסל"ת שכ' רו"מ לדחות דברי מהרי"ק ותה"ד שהוכיחו מק"ו מאשה מפי אשה מסוף יבמות דמוכח דמסל"ת עדיף כו' ותמה רו"מ דהא באיסורין פסול נאמן ולא מסל"ת וג"כ תמה על קושיית תוס' דילמא רבנן סברי דעדות אשה עדיף ממסל"ת ור"ע השיב דרגלים לדבר מקלו ותרמילו. ואיני מבין תי' רו"מ כלל מה שחילק דאשה פסולה לא תקנו בתורת עדות משא"כ מסל"ת שהוא ראיה דבקושטא קאמר והוא סוג אחר אף דאשה עדיפא עכ"ל. א"י מה בכך שהוא סוג אחר מ"מ אם הי' בירור יותר דאשה אומרת אמת במתכוונת להעיד ממסל"ת. יותר ראיה להאמין אשה ג"כ מטעם ראי' דקושטא אמרה ממסל"ת דהא א"צ יותר. והנה מ"ש רו"מ על כג (שו"ת) התוס' לא קשה דמבואר במהרי"ק דסובב הולך על הגירסא א' של רש"י דזה מקלו כו' אינו כלל ראיה נוספת רק עי"ז נראית מסל"ת. וכן מבואר לשון התוס' זה היה יכולה להראות בתורת עדות. ולא הכירו כלל מקלו כו' ושפיר הקשו ותירצו דא"א לפרש בענין אחר וזה עיקר הוכחת מהרי"ק מלשון רש"י ומהרי"ף דלא עדיף התם משאר מסל"ת: ותמיה של רו"מ הא חזינן באיסורין כו' שלכאורה תימה גדולה. אמנם לע"ד פשוט דדברי ת"ה ומהרי"ק ברורים. דהא ודאי דמה שהאמינה תורה בתורת עדות א"א לדון כלל מה דקים לן דקושטא אמרי כדאמר בש"ס דהא משה ואהרן קים לן כו' ופסולין כו' וב' כשרים פשוטים מהימני. שכך גזה"כ וכמ"ש הרמב"ם פ' כ"ד מה' סנהדרין יש לדיין לדון כו' שלבו חזק כו' א"כ למה נאמר ב' עדים שבזמן שיבאו כו' ידין ע"פ עדותן אע"פ שאינו יודע אם אמת כו' ע"ש. וכגון אבא מר דקים לן כו' פריך קרענא ס"ד ע"פ ב' כו' אף דיותר ק"ל שאומר אמת מסתם עדים כנ"ל. ולכך באיסורין דילפינן מוספרה לה דע"א נאמן אפי' אשה. ודאי א"א ללמוד שמסל"ת יהיה נאמן יותר משום קים לן דאומר אמת שזה רק הוכחה לא מהני משא"כ עדות אשה האמינה תורה באיסור אף שאין ראיה אם אמת או לא כב' עדים בממון. אבל בעדות אשה להתיר דאין דשב"ע פחות מב' ובכל עד האמינו חכמים רק משום מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי ולא מתורת עדות וכמ"ש רש"י יבמות קי"ז ע"ב אין תורת עדות כו' והוא רק מצד קים לן דלא משקר. א"כ ודאי הוכחה של מהרי"ק ות"ה ברורה דאם הי' ראיה קים לן דלא משקר של מסל"ת גריעא מאשה המתכוונת להעיד מה דחי ר"ע מסל"ת היתה. והא כ"ש דאשה קים לן דלא משקרה וע"כ דמסל"ת יותר ראיה וחכמים לא נחלקו ע"ז רק דאינה מסל"ת גמורה כמבואר בדבריהם ולא קשה כלל: ובש"ס פ"ב דגיטין גבי מקרי לב' נכרים במסל"ת כו' וב"י ח"מ סי' מ"ה מבואר להדיא דעת בעה"ע וגם פי' ב"י לדעת הרי"ף ורמב"ם דמסל"ת עדיף לענין בירור מעד כשר בתורת מכוין ע"ש: אולם הרא"ש ז"ל חולק ומבואר שם דמסל"ת גרע ומה"ט סובר גם בשבויה דלא מהני. ובל"ז לע"ד לא קשה משבויה שנראה סי' ז' שתופס רמ"א עיקר דאינו נאמן מסל"ת. דהרי מפורש במשנה מס' ידים פ"ג דאין דנין ד"ס מדברי סופרים אף בק"ו וכמ"ש הרמב"ם בפי' שם אלא מה שתקנו תיקנו אף דיש סברא שראוי יותר. ואיך למד מהרי"ק ות"ה מסל"ת מאשה מק"ו. אך הטעם פשוט כיון דבמשנה הביאו חכמים ראי' לא תהא כהנת כפונדקית ע"כ דקים להו בתקנה זו בעגונה שהיה כולל להאמין על מה דקים לן דקושטא. ושפיר למדו גם הם מסל"ת מאשה. ועוד דלמדו רק שהוא מכלל היתר מסל"ת שתיקנו ושאין חילוק בין מסל"ת א' להב' ששמע ממנו. כמו אשה מפי אשה. וזה שפיר יש ללמוד מק"ו. משא"כ בשבויה שלא מצינו כלל שתיקנו להאמין נכרי מסל"ת רק שנלמד ק"ו מאשה וזה א"א ללמוד אף דעדיף דאין דנין ד"ס כו' וממילא גם ערכאות לע"ד לתוס' שרק דרבנן והוא ענין שלא מצינו י"ל דא"א ללמוד כלל ממה שהאמינו פסולין וכה"ג. ומחכמים שאמרו לא תהא כו' אפשר שמכלל הפסולין עכ"פ מסל"ת וחשיב ענין אחד כנ"ל. והרי גם הר"ן בתשו' סי' ג' פסק כמהרי"ק ות"ה במסל"ת מפי מסל"ת רק שנדע שהיה הראשון מסל"ת. אמנם לגירסא ב' שברש"י דלא עלי' סמכו רק על הסימנים ודאי דאין שום הוכחה משם. ואדרבה מוכח להיפך דמסל"ת גרע מאשה כיון דחכמים סברי דעל מסל"ת לחוד סמכו ואמרו לא תהא דגרע מאשה. ולע"ד מוכח גם מהרמב"ם וטור שלא הזכירו הא דהוציאה להם מקלו כו'. ואם היה ספק אי מסל"ת רק זה הוכחה לא הי' להם להשמיט מלשון המשנה. וע"כ סוברים