חדושי הרי"ם צא

דבטל בזה לא מהני גם בעידי נשים דיש ריעותא בעדות כל עד מצד עדותו בלבד והוכחה ששקר י"ל שפיר דבטל. ולכך א"ש דהי' צריך דו"ח לר"ט אולי יתכחשו בעצמם. וקי"ל כר"ע דא"צ כו'. וזה לע"ד כוונת הירושלמי אי תימר משום מה בכl אשכח תני כו' היינו אף שאין חיוב מ"מ ראוי לדרוש אולי יתברר אשכח תני כו' אין בודקין כלל כנ"ל: נחזור לנ"ד דבערכאות דגם לנאמנות אינו מה"ת רק תקנה אין ראי' כלל מממון לע"נ שלא מצינו שתיקנו דהא להפוסקים המקילין בעגונה גם בסוף וסמכו על תי' ב' שבגמ' דיכיר לחוד כו' שלא החמירו בסוף כמו בתחלה והא מפורש בגמ' דאי סי' דרבנן מהני בממון ולא בעגונה. וכן חשש שאלה בש"ס ותוס' פ' א"מ ויבמות דאף שתקנו בממון לסמוך ע"ז מ"מ בעגונה לא תקנו כלל לסמוך על האומדנא והראי' שע"י סימנין דלא מהני מה"ת וכן מוכח מש"ס פ' א"מ ויבמות דלא אמרינן סברא דרו"מ דכיון דמהני לענין ממון יהי' מהני לענין איסור א"א כששייך לשניהם כמו דאיכא כתובה כו' לענין דו"ח כו' דהא פריך ממצא קשור בכיס כו' ולא מפליגין כלל שע"י דמהני ראי' של הסימן לגבי הכיס יהי' מהני לענין הגט או לעגונה ביש סי' בכליו אף בסי' שמחזירין ליורשין הכלים. וע"כ כיון דלא מהני מה"ת לא מהני כנ"ל: והנה מלשון הר"ן ז"ל פ"ק דגיטין בערכאות שכ' ונ"ל דלאו מדינא כו' דכיון דפסול כי לא מרעי כו' אטו משה ואהרן מי לא מהימני ואפ"ה רחמנא פסלינהו א"ו ה"ק בשלמא מכר א"ל תקנתא דרבנן כיון דקים לן דקושטא אמרי ע"ש. ומשמע מדבריו דהראי' דקושטא אמרי אפשר דמה"ת רק דמ"מ גזה"כ לפסלן וכמו קרובים דנקיט לישנא דמשה ואהרן דאיתמר בגמ' על קרובים. והיינו דבמה דצריך עדות לא מהני קים לן דלא משקרי כשפסלה תורה ולכך בש"ס ב"ב פ' מ"ש הי' יודע בעדות כו' ונעשה חתנו סמכינן שלא זייף אף להוציא ממון וא"כ י"ל דגם תוס' סוברים כן דמה"ט לא מהימני ערכאות מגזה"כ. אבל בעדות אשה שמבואר ברמב"ם דא"צ רק הוכחה שהוא אמת וכיון דקרובים כשרים י"ל דגם ראי' דערכאות מהני. ומ"מ אינו מוכרח דניהו דהר"ן בקושייתו הקשה דאף אי זה ראי' גמורה מה"ת דקושטא אמר מ"מ לא מהני אבל למאי דמסיק דרק מדרבנן שתקנו כו' שוב אין ראי' שהוכחה זו מה"ת דלא מרעי כו' רק אומדנא דקושטא אמרי ומה"ט תיקנו להאמינם. ומ"מ פשט לשון הר"ן ז"ל משמע דגם למסקנתו שדרבנן מ"מ הראי' דקושטא אמרי הוא ראי' גמורה וכן לשון התוס' דקים לן כו' וברי"ף ורמב"ם אינו מבואר שהוא תקנה אין לעשות מחלוקת וי"ל דהוי ראי' גמורה מה"ת: אולם תמיהני איך רומ"כ העלים עיניו מתשו' מהרי"ק דעסיק בה בענין מסל"ת מפי מסל"ת דשם בת' זו סי' קכ"א כ' ועוד דאפשר לומר דעדיף האי ממסל"ת ויש להתיר אף בלא טעמא דדייקא וגם בלא טעמא דמשום עיגונא אקילו כו' דהא אפי' כו' שצריך עדות גמור להוציא ממון סמכינן אחזקה דלא מרעי נפשיה גבי שטרות כו' בערכאות כו' ואפילו לענין ערוה להתיר א"א הוי סמכינן אחזקה זו אי לאו דלאו בני כריתות נינהו כדמוכח שם בהדיא ע"ש. עכ"פ מבואר להדיא בדבריו דסמכינן אערכאות גבי עדות אשה כנ"ל. הגם שתמוה שלא הביא כלל דברי תוס' שכ' היפוך מדבריו אמה דפריך לאו בני כריתות דה"ה דהמ"ל לאו בני עדות. וגם מ"ש תוס' להדיא שתקנת חכמים הוא. מ"מ יש עמוד חזק לסמוך עליו מאחר שלענין הדין אינו מפורש שחולקין עליו: ומ"מ קשה לסמוך על דברי מהרי"ק הנ"ל דלתוס' ור"ן ומרדכי אף אי ראי' זו דלא מרעי כו' ראי' גמורה ורק מגזה"כ פסולין ג"כ אין הוכחה שהכשירו פסול זה' בעגונה. כיון דלתוס' והרבה פוסקים צריך עדות גמור מה"ת וכפשטא דש"ס פ' האשה דאין דשב"ע פחות מב'. ורק תקנת חכמים להכשיר עדים פסולין אף במאי דלא משקרי וכדמתמה הש"ס פ' הכותב כגון כו' דקים לי' בגווי' קרענא כו' ס"ד ע"פ ב' עדים אמר רחמנא אלא מרענא כו'. והא בממון אם אמת אינו חייב ומ"מ פשיטא להש"ס דא"א לפסוק ע"פ קים לי דלא משקר במה שפסלה תורה דע"כ צותה תורה שלא להאמין. וממילא גם דשב"ע כן ובמאי שלא מצינו שתיקנו לא מצינו: ומה"ט סבר הרא"ש דתחלתו בפסול עבירה וסופו בכשרות פסול בעדות אשה כיון דלא מצינו שהכשירו נשאר כל הדין שצותה התורה שלא להאמין אף דבשעת הגדה כשר ותמי' לי על יש"ש סוף יבמות שכ' מסברא נגד הרא"ש ורומ"כ הביא מש"ע סי' קמ"א וא"י הלא הן דברי הרא"ש עצמו סוף פ"ב דגטין דמה"ט כשר לענין בפ"נ תחלתו בפסול כו' מסברא הנ"ל דלא משקר. ומסתמא אינו סותר בפסקיו לתשובתו. וע"כ החילוק פשוט לענין בפ"נ דמה"ת א"צ קיום רק מדרבנן שפיר אמרינן כמו פתח ונסתמא כן בהנ"ל כיון שאומר אמת. משא"כ עדות אשה דמה"ת בעי עדות גמור רק שהקילו חכמים ובמאי דלא מצינו בפסול עברה לא מצינו ונשאר כל הפסול גם לענין תחלתו וסופו כו' והא יש"ש עצמו הביא א"ז וראבי' דבקטן אף דמסל"ת מהני מ"מ בנתכוון לעדות אינו נאמן בגדלו מה שראה בקטנו בעדות אשה ע"ש ומה שמחלק בין בר דעת דדייק קשה דבגמ' סוף פ"ב דכתובות אמר להדיא דעבד ונשתחרר ונכרי ונתגייר גרע מקטן בגדלו גם לענין לא דייק ע"ש: אולם מהרמב"ם ז"ל משמע דא"צ עדות בהיתר אשה רק שנדע שהענין אמת ואין בזה הגזה"כ דע"פ עדים כו' דכן לשון הרמב"ם דסבר כפי' הרי"ף בהא דאשתמודענא אפילו ע"פ קרוב כו' ע"ש. מ"מ הא הרי"ף ורמב"ם סוברים בערכאות דדוקא בידוע ע"פ עדים כשרים דלאו מקבלי שוחדא כו' וסתמא לא מהני. ומה שתמה הרא"ש ז"ל לע"ד שמצאתי בערוך ערך הירמיז שפי' שמות מובהקין כגון אבודינא כו' שהי' ידועים ומפורסמים לנאמנים ושאינם מקבלי שוחד ע"ש. וע"פ זה ברורים דברי רי"ף ורמב"ם בפי' הסוגיא ע"ש: ובס' אלי' רבא בת' סי' ג' התיר מטעם ערכאות ומבואר שם חילוק של רו"מ בין שמע מקומנטריסין כו' וכן בת' כנסת יחזקאל ע"ש. אולם שם לא שייך מקבלי שוחדא דהאשה אינה חשודה לשחד דבעצמה נאמנת ואדרבא דייקא כו' משא"כ נ"ד דהי' לתועלת הנושים שיקחו עזבונו ודאי דשייך חשש שוחדא כנ"ל: והנה עדות הי"ב אנשים היה נראה דחשיבי מסל"ת: מלבד מ"ש רו"מ דלמסקנת הב"ש דאין חילוק בין. שאלת השופט לאחר. רק די"ל גם לדעת הר"ן הם מסל"ת שנראה מלשון העדות שהי' כמו שנהוג כשנמצא הרוג שבאים השופטים לחקור איך הי' המיתה כדי לחקור אם לא היה ע"י: רוצח וכה"ג ונזכר בהחקירות רק אנה ומתי נהרג ואיך נהרג. כיון שהי' מוטל לפניהם. וכך הי' העדות של הי"ב אנשים שרק ע"י מרכבת הקיטור נהרגו לא לסיבה אחרת אבל מי. היה הנהרג לא שאלו כלל רק הם אמרו שמיתת ש"מ לעווי הי' רק ע"י אופן הנ"ל. וא"כ מה שאמרו שהיה הנהרג פלוני הי' מסל"ת בלי שאלה. וכן נראה מלשון השופע והעדים שע"ז לא הי' החקירה כלל מי הוא שהי' פשוט להם שהוא מאיר שמעון לעווי אולם הרב מקראטשין כ' שהעידו ששמעון מאיר לעווי היה הנהרג וא"י מאיזה לשון למד זה שכפי ההעתק הוא כמ"ש. ומלשון הערכי. הגם שכ' שנאספו: