חדושי הרי"ם פח

וא''כ בל"ד עדיף מס"ס של הב''ש כיון דאיכא סימנין אמצעים עכ"פ וקי"ל כרב אשי דמספקא ליה אי סימנין דאורייתא או דרבנן ויש פוסקים דאוריית' ולדידן ספק גמור הוא וא"כ ס"ס שמא דאורייתא ומהני מצד הסימנים ואת"ל סימנים ל"ד שמא כר"ת ורא"ש הנ"ל דמהני ט"ע אף בתפח כנ"ל כמ"ש הב"ש: ואף שאין זה ס"ס גמור שהכל רק בירור אם זה הוא מכל מקום הרי הב"ש מחשיב צדדי היתר לס"ס כנ"ל . ועוד הא אין סברא שיחלוקו רבנן אר"י ב"ב במציאות שגם אדם שמן וחם לא מתפח כלל תוך ג' אי לחומרא פליג. וכן אי לקולא להיפוך. וע"כ טעמייהו דרבנן דמלתא פסיקא הוא שתוך ג' אף שנתפח תפח רק קצת אבל עדיין הצורה עומדת דאפשר להכירו משא"כ אחר ג'. וא"כ עכ"פ מוכח דאף שיפוח קצת אפשר להכיר כשאינו נפוח כ"כ עד שישתנה הצורה וכח"ש הרשד"ם שהחוש מעיד כן. וא"כ ל"ד שהעדים העידו בפירוש שאף שנפחו פניו הכירוהו והם ב' עדים כשרים שלא ראו הטביעה. א"כ ע"כ שהי' נפוח רק קצת שהי' אפשר להכירו עדיין כנ"ל: ועוד דאפשר כיון שהעידו שהכירוהו ע"כ שהכירו בענין אחר או סימנים מובהקין או ט"ע דבגדים אם לא הי' ניכר מחמת הנפיחה. אך אינו נראה שמסברא שבאמת לא הי' כוונתם כן: ויש צדדים הרבה להיתר דעת הפוסקים הנ"ל. ועוד. הסימנים אף אמצעים לתוס' מהני עם ט"ע. ועוד. דאפשר אותו סימן שהשערות תחת זרוע אחד מראה מיוחד: ותחת הש' מראה מיוחד חשיב סימן מובהק. ואף דתוס' ב"ב קנ"ד כתבו דמראה השערות חשיב עשוי להשתנות לאחר מיתה שמחיים הי' לבנות ועתה שחורות ע"ש י"ל דוקא בהשערות של שומא. ועוד כיון שזה מיוחד וזה מראה מיוחד חזינן שלא נשתנו דאיך איתרמי להשתנות באופן זה. ועוד דעת הפוסקי' דצירוף סי' אמצעים חשיב מובהק והגם שהרבה דחו זה. גם אני הקשתי מהא דב"מ כ"ח דנ"ד רבא ממאי דאמר מעיקרא סי', לאו דאורייתא מחמת קושיא ממתני' דמצא תכריך של שטרות יחזיר כו' והא לא שייך ניחא ליה ומה"ט אמר דס"ד. ופ"ק דב"מ דף כ' ע"ב דאמר תכריך שלשה שטרות קשורין כו' ובעי מאי מכריז מנין ופריך א"ה מאי איריא ג' אפילו ב' נמי אלא שטרי מכריז כו' ופירש"י אי מכריז המנין והוא אומר הסימן שהי' כרוכים א"כ גם בב' די בסימן כזה ולכך אמר שטרי מכריז והלה אומר סי' המנין כו' ע"ש. ולהנ"ל קשה אדרבא נימא דסי' דרבנן כדאמר רבא מעיקרא דניחא ליה ובשטרות דל"ש האי טעמא באמת אינו מועיל סי' אחד רק דמכריז שטרי והוא אומר המנין וסי' הכריכה ושפיר צירוף ב' הסימנים הוי מובהק ומהני מה"ת לכך מועיל גם בשטרות ולא קשה א"ה תרי נמי דבתרי שאין רק סימן הכריכה לבד באמת לא מהני כיון דסימנים דרבנן ולכך בעי ג' ומה פריך רבא. וע"כ דלא כפוס' הנ"ל רק צירוף לא הוי מובהק ועדיין לא מהני. ואפשר ליישב דדייק מרישא מצא בחפיסה כו' וכתבו תוספות בשלמא בחפיסה הוי סימן שאין דרך כו' אבל דלוסקמא דרך להניח וכתבו דמיירי שנותן סימן בדלוסקמא שאינו מובהק ע"ש וע"כ הא דנקיט סתם משום דסתם כלי יש בו סי' אמצעי. וא"ל דג"כ יש בו ב' סימנים דא"כ בחפיסה שזה עצמו סימן ואי שנותן סי' בחפיסה ג"כ למה לי תרווייהו. אבל עכשיו קמ"ל בחפיסה דזה עצמו סימן שמונח בו ואח"כ קמ"ל דלוסקמא דל"ח לשאלה כנ"ל. ויש לדחות ואין להאריך דמ"מ הרבה גדולים פסקו דצירוף סי' אמצעי הוי מובהק: מ"מ עדיין אין ברור כיון דאמרו סתם שאף שתפח הכירוהו שמא גם לר"ת ז"ל צריך דוקא שיעידו בפירוש שהכירו בע"ע. ואף דבכל מקום אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה מ"מ באישתהי שאין היתר בסתם הכרה שע"י סימני כב גופו רק כל ההיתר מצד ט"ע צריך שיעידו דוקא בפירוש בפרט כיון דתפח וריעותא לפנינו. אך הא אפילו בנפשות דאמר בחולין פרק ג"ה דאלו אמרו פלניא דהאי סימנא כו' לא קטלינן לי כו' רק בט"ע ואעפ"כ אמרינן בסנהדרין החקירות ששואלין מכירין אתם אותו כו' ולא הזכירו שישאלו אם מכירין אותו בט"ע דשמא ע"י סימנין וע"כ דהתם הכרה הוא בט"ע. ואינו מוכרח די"ל שהוא בכלל מכירין אותו כו' דהיינו הכרה המועלת בד"נ ולא הוצרך להזכיר דלא מיירי מזה. ועוד כמו דאמר שם קרא לפלניא א"ל ט"ע מכירו כו' ולכך באדם חי סתם הכרה ע"י ט"ע ואין ללמוד מזה על מת שתפח וכן רמ"א סי' י"ז סעיף נ' כתב הכרתי היטב ובתשו' צ"צ סי' ק"א כתב ג"כ דדוקא כו'. ובנ"ב מה"ת סי' מ"ז כתב שלר"ת מהני באישתהי סי' עם ט"ע כמו ביבשה אחר ג' וכן סי' מ"ו כתב להתיר אך נפוח קצת בצירוף הפאס ע"ש: עכ"ז מיראי הוראה אני באיסור חמור במה שאין ראיה ברורה. וכמה תמיהות עליכם ששניתם לשון העדים על לה"ק שבקל ישתנה. ועוד לא כתבתם שנקבר וזה אפשר להתברר. וגם לא כתבתם מהבגדים שנמצא בהם שאם הי' ט"ע בבגדיו היה עמודים גדולים לסמוך עליהם מהר"ל ותוי"ט והרבה פוסקים. ולא אוכל כלל להתיר. ותשלחו לאיזה גדול הסומך על דעתו. דלדעת הרי"ף והרבה פוסקים דלא אמרינן בדדמי מיירי הא דדגלת ט"ע עם סי' אמצעים ואעפ"כ דוקא לאלתר. וגם להרי"ף דוקא ה' ימים כנ"ל. והפוסקים וגם תוספות והרא"ש כתבו רק להתיר נשי אנשים שטבעו שהוא משאל"ס דרבנן ואפילו לא שהו עד שתצא נפשם עכ"פ יצאה מחזקת ודאי א"א דאיתרע החזקה משא"כ נידן דידן דרק נעלם ולא איתרע כלל והב"ע בחנק. דמה שצידד המבי"ע דגם הלך לאיזה מקום ולא שב איתרע החזקה כבר חלקו עליו כל הפוסקים: סימן ד ב"ה וא"ו שבט תר"ח., השאלה מהגאון אבד"ק לובלין הלא היא כתובה בספרו נודע בשערים. החיים והשלום וכ"ט לכבוד אהו' ידידי הרב הגאון המאה"ג חריף ובקי נ"י פ"ה ע"ה. מוה' בעריש נ"י אבד"ק לובלין. אחד"ש כמשפט. הנה פקודתו שמרה רוחי לעיין בדבריו ולכתוב הנלע"ד. ורו"מ לו משפט הבחירה. ואם רו"מ ידחה דברי להוציא לאור היתרה. נוח לי מאוד כי חפץ אני יותר בתקנת העגונא מקיום דברי: הנה בענין ערכאות אי נאמנים לעדות אשה שכתב רו"מ דכמו דמהני בממון לראיה כן מהני בעד א' כדאמר ש"ס בכורות לענין פדחת כי אחמירו כו'. הנה זה ודאי אם הי' מועיל עדות ערכאות לראיה מה"ת הי' שפיר מוכח דלא החמירו על הדין תורה לענין נאמנות העדים. דמראיה זו עצמה פסק הרמב"ן דא"צ קיום בכתב כיון דמה"ת א"צ קיום לא החמירו כו'. אבל מאחר שמבואר בתוספות פ"ק דגטין ובר"ן ומרדכי והג"א דגם נאמנות שלהם לראי' הי' רק תקנת חכמים ולא תקנו אלא בשטר ראי' כו' ודבריהם מוכרחים דאל"כ יועיל גם לקנין. כמו בכת"י דכיון דהודאה כעדים ומהני לראי' שוב מוכיח שמסרו לה וכעדים דמי. ממילא אם הי' נאמנות ערכאות מה"ת שפיר מוכיח כנ"ל. וניהו דבגט שפיר פסול לר"מ כיון דחתימתן הוא המוכיח פסול דלאו בני כריתות נינהו. והי' מיושב בזה הגמ' דפריך והא לאו ב"כ נינהו וכ' תוס' דהמ"ל והא לאו בני עדות. ולהנ"ל א"ש דמצד