חדושי הרי"ם פט

עדות הי' מהני לראי' כיון דילפינן רק דבר מממון דחב לאחריני וכיון דמהני' לראי' שוב הי' כשר בגט ג"כ ככת"י לר"מ. אך הא תוס' כ' להדיא דלא כנ"ל. ועוד דא"כ במתנה ליתכשר לר"מ כיון דמוכח מתוכו שוב מהני גם לקנין עכ"ל. וגם לדידן לר"א והרי"ף ור"ן דע"ח גם לר"א מהני שכורתין בשעתן כיון שמוכח שבא מידו לידה א"כ יהי' כשר מה"ת בערכאות גם בגט לר"א בלי עידי מסירה שהרי נודע לנו שבא מידו לידה ורק פסול מדרבנן. והא אמר בש"ס גיטין ט' והרי ערכאו' דפ' דאוריי' ומשני בע"מ ור"א. ובכל הפ' שפסול מה"ת בלי ע"מ. והגם דאפשר לומר דמאי דלא בעי חתימה לשמה מה"ת לר"א הוא רק ביש ע"מ שא"צ לחתימתן מה"ת. אבל בלי ע"מ לר"א להרי"ף וש"פ דמהני רק משום דע"ח משוי הכריתות אז שוב הוי בכלל וכתב ובעי לשמה ובני כריתות מה"ת. ושפיר אמר בגמ' דלמא אתי למיסמך עלייהו בלי ע"מ ככל גט דסגי לר"א בעידי חתימה לחוד לרי"ף הנ"ל. ובזה י"ל בטל מה"ת כנ"ל. ולע"ד זה מוכרק ממ"ש רמב"ם וש"ע סי' קל"א בחתמו שלא לשמה אם נתנו בלא ע"מ הגט בטל ובע"מ רק פסול. ולא העיר הב"ש ומפרשי הרמב"ם למה בטל הא סבר כהרי"ף ובש"ע סי' קל"ג דיעה א' דכשר בע"ח לחוד' בלא ע"מ. וגם בנתנו בלי עידי מסירה למה לא יהי' כשר מה"ת בכתיבה לשמה לחוד דהא כורתין בשעתן כנ"ל. וע"כ כמ"ש דכיון שיהי' הכריתות ע"י הע"ח שוד בעי לשמה מה"ת בחתימה גם לר"א. והגם דהסברא אינו מוכרח דהע"ח רק גורמים שיהא נודע לנו עי"כ שניתן מידו לידה וידיעה זו כע"מ. א"כ אין עושין רק הפעולה שיהי' כע"מ. וכיון דלא בעי נתינה לשמה גם לר"א כמ"ש גמ' פ"ו ע"ב מנ"ל דליבעי חתימה לשמה. מ"מ צ"ל דמסתברא להו דממילא הוי כלל תורף הגט ודוקא הנתינה דא"א לומר שהוא בכלל וכתב. משא"כ החתימה כשכורתין שיהי' עי"ז חשיב ע"מ צריך לשמה דהוא בכלל וכתב כנ"ל. והוכחה שלהם י"ל מריש גטין דחשיב לר"א חתימה שלא לשמה מזויף מתוכו כו' ותמהו תוס' מאי החשש. ולהנ"ל א"ש דלמא אתי למיסמך עלייהו בלא ע"מ בכל הגטין ואז בטל מה"ת בחתימה שלא לשמה כנ"ל. מ"מ מאחר שהר"ן ותוס' כ' להדיא דגם לנאמנות לא מהני ערכאות מה"ת רק חכמים תקנו להאמינם. וא"כ אין ראי' כלל מש"ס בכורות. דקושית הגמ' אינו אלא דלא אחמירו על הד"ת שמהני בממון כו' והא הוחזקו כו' דהקילו. וע"ז מחלק בין תחלת כו' אבל א"א ללמוד במה שתקנו חכמים להאמין בממון הקל שיהי' מועיל בעדות אשה שלא מצינו שתקנו כיון דבממון גופי' לא תקנו שיהי' מהני במתנה אף לראי' כשיהי' ע"י הראי' מועיל לקנין כמו כת"י כנ"ל. ומ"ש רו"מ להוכיח ע"פ מה שיישב דברי הרמב"ם שכ' טעמא דכשר בלי דו"ח משום דהקילו להאמין כו' ותמהו שלא כ' טעם הגמ' דאיכא כתובה כו' וכ' רו"מ דתליא בפלוגתא דירושל' מצאו כתוב כו' דר"י דסובר משיאין הוא משום דכיון דהקילו בעד מפי עד דלא מהני בממון כ"ש בכתה דמהני בממון ור' בון סבר דבמה דלא אשכחן דהקילו לא אמרינן כו' והגמ' רוצה לישב דברי ר"ע דאין בודקין בדו"ח גם לר' בון משא"כ הרמב"ם דפסק כר"י דמהני בכתב מהני גם בלי דו"ח עכ"ל רו"מ. ותמיהני לאוקמי סתמא דש"ס דלא כהלכתא ושיהי' אליבא דמ"ד בירושלמי שלא נזכר בגמ' דידן כלל. ושיהי' סוגיא דיבמות סותרת סוגיא דגטין רחוק מאד. וגם מירושלמי עצמו מוכח דלא כנ"ל. דלמה הקדים מתני' מסייע כו' ע"פ עדים לא ע"פ כתבם ולא ע"פ תורגמן ולא עד מפי עד כו' ועכשיו שמשיאין עד מפי עד ודכוותיה ע"פ כתבם כו' למה לו הקדמה זו כל מה דאמעיט מע"פ עדים כו' הי' לו לומר רק כיון דמשיאין ע"פ פסול גם ע"פ כתב משיאין: ומבואר דמייתי מתני' דסוף פ"ק דמכות דממעט הנך מע"פ דתורגמן ועד מפי עד אין ב"ד שומעין מפי העד עצמו. וכן הכתב אימעוט ג"כ מהאי קרא גופי' דעל פי כמבואר בש"ס ומה"ט אמר הירושלמי כיון דחכמים הכשירו זה הפסול עצמו כשאין שומעין מפי העד דהא עד מפי עד משיאין ממילא דכותי' ע"פ כתבם. דנכלל במה שהכשירו חכמים שלא נצרך על פי' כו' כן פשוט לע"ד א"כ מוכח דגם לר"י א"א ללמוד רק במה שמצינו שהכשירו. ולא ידעתי למה נדחק רו"מ בדברי הרמב"ם מלבד שפשוט נראה דלק"מ דהך דאין בודקין קאי בגמ' קודם שהוחזקו שהי' צריך עדות גמור כמו דמוקי הש"ס משנה הקודמת דברי ר"ע עצמו שסותר כאן קודם כו' משא"כ אח"כ דכשר כל הפסולין זה כמוהו ושפיר כתב הטעם משום עיגונא. וכן מורה לשון הגמרא לר"ט דכד"נ דמי דשרינן א"א כו' גם במה שהקילו יותר מכל עדיות אתמהא. והייתי תמה על הלח"מ שהניח בצ"ע ומצאתי אח"כ בתשובת מזרחי וספר אלי' רבא שפירשו כן. אולם מאחר שקושיא הנ"ל הקשה גם הרשב"א ז"ל בחי' על הרמב"ם. מסתמא הי' לו איזה הוכחה ומשמעות דהגמ' אחר שהוחזקו: אמנם לע"ד נראה דהא לשון הגמ' תמוה בדר"ט לדמות לנפשות כמ"ש. וגם קו' הרמב"ן איך משום כתובה כו' אדרבה כו' ותירוצו נראה למי דומה כו' ג"כ אינו מובן דמשמע דאי לאו הא דאיכא כתובה הי' הסברא אחר התקנה לדמותו לד"נ ואיך הא קמן שהקילו יותר מד"מ. וגם למה לא הזכיר בגמ' טעם הרמב"ם הפשוט כיון דהכשירו פסולין כו': אולם הנה דו"ח הוא בירור אם עדותן נכון וכשמכחיש א' לשני או שמכחיש עצמו ימי חודש ושבת אין זה נכון דנראה ששקר וכדאמר סנהדרין פ"א גבי כיפה באיתכחיש בבדיקות לא בחקירות ע"ש. אך דצריך לידע רק אמתות הדבר ע"ש. ובאומרים א"י בחקירות אינו מבואר שם דינו. וזה לע"ד הטעם בממון דהוכחשו בחקירות בטל שהקשה ש"ך ז"ל מ"ש מא"י. ולמ"ש י"ל דכשהוכחשו שוב הוי דין מרומה דלא תקנו כלל בממון לרוב הפו' וממילא בטל כד"נ דהא מסברא מה חילוק בין שהב"ד חושבין לשקר ע"י אומדנא שלהם וכ"ש במה שהתורה חשבה לשקר כשמכחישין בחקירות דאמרה תורה דאין זה נכון דחשיב דין מרומה כנ"ל: ואף באומרים א"י בחקירות שכ' הש"ך י"ל דבטל בממון רק שא"צ דו"ח. ולכאורה לא ניתן להאמר כלל כמו שדחו כל האחרונים דברי הש"ך ז"ל דכמו דהוי עדות שא"א יכול להזימו באומרים א"י כן בלא חקרו אותם ומה מהני מה דמסתמא יודעין לענין שיחשב יכול להזימם. וע"כ כשהכשירו בלא דו"ח הכשירו גם בא"י. ולמ"ש י"ל לפי מה דמשמע לשון רמב"ם ז"ל בפי' המשנה סנהדרין פ' היו בודקין משנה ב' כל עדות שא"א יכול להזימו כו' ואם אמר א"י כו' א"א בהם הזמה כו' ונאמר עדות שקר הוא וזה שאומר א"י בחקירות הוא כדי שלא תתקיים עליהם הזמה עכ"ל. נראה מדבריו שזה הוי ריעותא מה שאומר א"י שנראה שמשקר כדי שלא יוזם וכ"כ רש"י ז"ל ב"ק ע"ה ע"ב היכא דאמרו כו' דא"ל להכי עבדי דמסתפי דלא ליתי סהדי ולזמינהו ועדים שקדני' הן כו' וא"כ לכאורה דברי ש"ך ז"ל ברורים דבלא דו"ח אין כאן ריעותא ולא הוי דין מרומה. תקנו דלא בעי דו"ח אף שא"א יכול להזימו משא"כ בחקרו אותן ואמרו א"י הוי זה עצמו ריעותא ומרומה ונשאר הד"ת דבעי עשאי"ל. ובטל שפיר כשאומרים א"י דנראה דמשקרים כנ"ל: אולם מאחר שמדברי רמב"ם ז"ל בשטר ושאר פוס' מבואר דלא כהש"ך דגם בא"י באיזה יום כשר בממון ולכך נראה דהא לכאורה למה לי' לרמב"ם סיום זה ונאמר עדות שקר הוא כו' הא אף בעידי טריפה דליכא ריעותא ג"כ בטל וע"כ גזה"כ דבעי עשאי"ל. ולכך י"ל דמה שאומרים א"י אין הוכחה כלל ששקר די"ל ששכחו או לא דקדקו. רק דגזה"כ דבעי דו"ח דיינו שלא יועיל עד שיהי' בירור והוכחה שעדותן