חדושי הרי"ם פז

אבל בספק מקילין. דאם היה הפירוש כנ"ל היה להם לומר דאזלינן לקולא ומה זה שכתבו אין לתלותו אלא בתוך ג' דוקא. ולכך לע"ד פשוט כוונתם דאף אי נימא דבגופו שלם ומכירין בט"ע אעפ"כ לא מהני אחר ג' א"כ ע"כ צ"ל דאף שהעדים מעידין שמכירין אנו אומרים דהוא שקר דא"א להכיר בט"ע אחר ג' א"כ ממילא בספק תוך ג' וגופו שלם ומכירין בט"ע שוב אמרינן דוודאי הוא תוך ג' כיון שע"ז עצמו מסופקין ואם אחר ג' ע"כ משקרין א"כ הוי עדות ברור שוודאי תוך ג' ולכך מכירין בט"ע דאי אח"כ לא היה בו ט"ע. וכתב שפיר דאין לתלותו אלא בתוך ג' דוקא. והחילוק פשוט דכשאין גופו שלם שאין בו ט"ע רק סימן בחתיכה מראש כנ"ל כמ"ש ר"ת להדיא שנראה כשל פלוני ובזה אחר ג' לא מהני כסימן העשוי להשתנות כמו בשומא ונדמה כשל פלוני אף שאינו כן בזה לא מהני גם בספק תוך ג' דהספק שמא אחר ג' ואין כאן סימן ומודים התוס' דאזלינן לחומרא רק בגופו שלם ויש להם ט"ע גמור ובזה לא נסתפקו תוס' שט"ע אין עשוי להשתנות שע"י השינוי יהיה להם ט"ע שזה והוא אחר. רק אי נימא דלא כר"ת הטעם הוא שא"א להיות ט"ע אחר ג' שמתבלבל הצורה שא"א להכיר מי הוא. וא"כ אף שמעידים טועים או משקרים וא"כ שפיר בספק תוך ג' ודאי מותרת ממ"נ דאי שיש ט"ע גם אחר ג' כר"ת מותרת ואי דלא כר"ת ואין ט"ע ע"כ מוכח שהוא תוך ג'. ומדוייק לשון התוס' אפילו כו': והרשב"א ז"ל כתב שמצא כתוב בשם התוס' ויכול להיות שבנמצא הרוג וא"י אם תוך ג' תולין בתוך ג' וכתב שהתוס' עצמם מסתפקים בדבר ואחריו נמשך הריב"ש שכתב מאחר שהתוס' כתבו ויכול להיות דמספקא להו ע"ש. ונראה שהיה להם גירסא אחרת דלתוס' שלפנינו הך ויכול להיות לא קאי על הדין רק יכול להיות שתוך ג' וא"א לפרש בע"א ולא מספקא להו כלל וכן מבואר ברא"ש וטור ור"י דלא מספקא להו. וא"כ הי' נראה מאחר שמבואר ברשב"א בחדושיו שאינו חולק על התוס' רק מאחר שגם הם כתבו ואפשר ואף הוא נשאר בו הדבר צריך תלמוד. והוא משום שלא ראה רק דברי תוס' שמצא. ומאחר שבתוס' שלפנינו וכל הפוסקים הביאו שאין ספק להם. ובס' הישר מבואר כן. י"ל דאי הוי שמעו הרשב"א וריב"ש לא היו חולקין. וגם בענין הט"ע אחר ג' נראה שלא ראו דברי ר"ת בספר הישר דהא עיקר ראייתם לדחות מהא דכרמי ודגלת ע"ש. ור"ת עצמו הביא זה וכתב דאיירי שלא הי' בו ט"ע דאכלוה כוורי וזאת הוא הרבותא אפומא דשושביני' שהי' מכירו ואעפ"כ לא הי' בו ט"ע גמור ומ"מ אנסבי' ע"פ ההכרה דפ"פ ופדחת וחוטם שהוא סימן מובהק. גם מ"ש רשב"א ושאר פוסקים דמתני' סתמא קתני אפילו גופו שלם. ג"כ מבואר להדיא בדברי ר"ת דאדרבה מלשון המשנה דייק מדלא תני על האדם כמ"ש שם מדתני אלא על פ"פ עם החוטם מבואר שאין רק חתיכה מאלו ג'. וכן קושיא הב' לא קשה וכן מ"ש עוד מדסיים אע"פ שיש סי' בגופו כו' ג"כ מיישב שם כיון דברישא בסימנים שע"י ההכרה תני אח"כ אף שיש סי' פרטים. אבל בט"ע לא מיירי כלל דפשיטא מהני: וממילא למ"ש גם בספק אישתהי שעה א' דפסק הר"ן ז"ל דלד"ה אזלינן לחומרא דגם ר"ת מודה בזמן מועט לא תלינן שהוא תוך שעה ע"ש והיינו לטעמם שסוברים בדברי ר"ת דתלינן לקולא בספק שייך טעם הנ"ל. אבל למ"ש א"כ כיון שמעידים שיש להם ט"ע גמור ג"כ שייך סברת תוס' או דמהני ט"ע גמור בגופו שלם או דא"א להיות ט"ע באישתהי שוב ע"כ היה תוך שעה ומותרת כנ"ל: וא"כ היה נראה דיש לסמוך על ר"ת ורשב"ם אחיו שהסכים עמו שם. ומ"מ קשה מאוד לדבר דבר נגד הראשונים ז"ל רשב"א ור"ן וריב''ש שסוברים בדעת ר"ת כנ"ל. מ"מ האמת כן כמ"ש בס' הישר: וא"כ הי' נראה כיון דאישתהי עכ"פ סתמא תפח ואעפ"כ התירו תוס' אחר כמה ימים מחמת דברי ר"ת הנ"ל וכן הרא"ש וטור בלא ראו הטביעה ובש"ע הרמ"א ז"ל. א"כ מוכח מדבריהם דאף תפח ג"כ מהני ההכרה בט"ע דאל"כ איך כתבו להתיר בלא חזיוה בשעתי' כו' הא אמר בגמרא דתפח והיה להם להתנות בלא תפח עכ"פ. ומצאתי כן בתשובות גאונים בתראי סי' ך' הג' מהר"י הלוי אחי הט"ז ורבו שכתבו ואפשר דהא דאמר בגמרא דדווקא באישתהי מתפח תפח היינו דבשהה ודאי תפח שכן רגילות אבל אה"נ אי תפוח תוך שעה נמי אסור כי נשתנה פניו ואינו ניכר מ"מ אין לחוש לזה דהא הרא"ש וטור ומהרמ"א פסקו דכשלא ראו הטביעה נאמן אפילו באישתהי כמה ימים אף שכבר נתפח והוא מטעם כדפרישית שאף באישתהי ונתפח אפשר להכירו אם מדקדק היטב ותדע דאל"כ הוי לי' לתלמודא לחלק נמי מיניה ובי' דאף חזיוה בשעתי' אי מתפח אין מעידין כו'. ואח"כ כתב ואפילו את"ל דלשאר הפוסקים אי ודאי איתפח אפילו תוך שעה אין מעידים הא העדים אחרים כו' ע"ש. עכ"פ סבר שמוכח מהרא"ש וטור דאף נפוח מהני בלא ראו הטביעה. ואף דלמ"ש בדברי ר"ת אין הוכחה די"ל דבסתם מיירי ואף שהדרך לנפוח אחר שעה מ"מ ודאי לא הוי וכשמכירין בט"ע שוב כיון דהוי עדות גמור מורה שע"כ לא תפח מדהכירוהו בט"ע דאי תפח הי' מאבד הט"ע וכטעם הנ"ל. אבל ראו שנתפח אין ראיה דאפשר קים להו דודאי אין בו ט"ע מ"מ נראה דעכ"פ הי' להם להתנות דוקא כשלא ראו שתפח כנ"ל מוכח כנ"ל. אך אין לסמוך כלל ע"ז דדבריו תמוהים שלא הוזכר כלל ברא"ש וטור ורמ"א אישתהי אחר שהעלוהו וכ"כ הח"מ ס"ק נ"ה בתשובה דפנחס מארלא וב"ש מסתפק דגם תוס' לא כתבו רק נשי בעלים שטבעו כו' ע"י ט"ע אפילו אחר כמה ימים כו'. ולשון זה כלשון הגמ' אנסבי' אחר ה' יומי כהא דדגלת וכרמי וכתב רק לענין דלא שייך בדדמי בט"ע. ואפילו ספק אישתהי אין הוכחה. רק דאף שהיה במים כמה ימים אבל חזיוה לאלתר דאסקי'. ובאמת הר"ן וריב"ש כתבו דמודה ר"ת בס' אישתהי ע"ש. ואף למ"ש לעיל דבט"ע ראוי להיות בספק אשתהי. מ"מ אין הכרח דר"ת לא דיבר רק באחר ג' ימים כמבואר בספר הישר וגם תוס' הביאו כן דברי ר"ת לראיה כמו באחר ג' כן י"ל לענין בדדמי דל"ש בט"ע. וא"כ י"ל דוקא אחר ג' מתבלבל צורתו ואין בו ט"ע ולא ניכר כלל מי הוא כשאין גופו קיים ולתוס' בספק תוך ג' שייך ממ"נ כנ"ל. אבל ספק אישתהי דתפח י"ל שאפשר לטעות דאחר הוא ע"י התפיחה. וניהו דבספק אפשר דדמי לספק תוך ג' אבל אין ללמוד מהם כלל בתפח כנ"ל. ומ"ש הב"ש ס"ק פ"ו ואפילו אישתהי לדעת ר"ת אינו מוכרח כמ"ש הח"מ בתשובה הנ"ל. וכן מה שכתב ס"ק פ"ד דספק אישתהי הוי ס"ס דאף אם אישתהי שמא הלכה כר"ת והרא"ש וטור דגם אישתהי מהני ג"כ אינו מוכרח דלא מצינו באישתהי רק אפשר דסבר דאישתהי רק ספק תפח ושוב מהני ט"ע כמו ספק אישתהי כנ"ל. וא"כ בודאי תפח י"ל לכ"ע לא מהני ומה דאפשר לומר דהא ריב"ש פליג לא כל אדם שוה ולא כל השעות כו' ופירש"י יש אדם שמן שממהר לנפוח כו'. וכן פירש"י בגמ' שם ד"ה לקולא ואתי ר"י למימר יש לך אדם או מקום או שעה שאינו מהיר לנפוח ולהשתנות כו'. מבואר דטעם דאחר ג' ג"כ משום דתפח וא"כ שפיר מוכח מר"ת ורשב"ם ותוס' והרא"ש שמתירין בגופו שלם אחר י"ב חודש וזמן רב שוודאי דרכו לתפוח והתירו סתם. מוכח דאפי' תפח מהני ט"ע. וכדברי ב"ש דממילא גם ודאי אישתהי מהני לר"ת כנ"ל: