חדושי הרי"ם פה

יהי' מועיל. וכן משמע מהפוסקים וסתימת הש"ס דדוקא על סתם קאמר אישתהי מתפח תפח אף שאינו ניכר. אבל כשניכר שתפח הא חזינן דאישתני. אעפ"כ נראה לדעת ר"ת דגופו שלם אף שאין פ"פ וחוטם קיים מהני. שוב מהני גם בתפח קצת כשמכירין בט"ע גמור דהא כיון דקאי עובדא דדיגלת רק בליכא ט"ע א"כ עלה הוא דקאמר וה"מ דחזיוה בשעתי' אבל בט"ע גמור יש לומר דמהני אף ודאי אישתהי ותפח: ויש לדחות דאין זה רק על סתם אישתהי שאינו אלא חשש שמא תפח וע"ז שפיר דוקא בלא ט"ע אבל כשיש להם בו ט"ע שוב אמרינן דודאי לא תפח דאם הי' תפח ודאי לא הי' להם ט"ע כנ"ל. משא"כ ברואין שנתפח אפשר דאבד הט"ע כמו דאינו שלם כנ"ל: אמנם בל"ז איך אפשר להקל בלי ראי' שאינו מפורש בשום מקום דתפח יהי' מועיל הט"ע. דאפשר דלא מיקרי כלל גופו שלם אף לר"ת דכיון שתפח י"ל דגם הגוף תפח ואבד הט"ע שלו. ולשון הר"ת בס' הישר אעובדא דדגלת אכלוה כוורי או תפח כו' משמע דאז אין בו ט"ע. אך י"ל שתפח לגמרי עד שאינו ניכר בט"ע ואז באמת א"א להעיד עליו בט"ע. משא"כ תפח קצת ומעידים שניכר להם בט"ע לא חשדינן למשקרין וחזינן שלא נתפח עד שיאבד ט"ע שלו. וזה נראה יותר. ומהרח"ש בשם הרשד"ם כתב להתיר בנפוח קצת ובגופו שלם. אולם כתב בלי שום ראי'. והרשד"ם סי' ר"ד כתב דא"א להכחיש המוחש שמי שעומד בים ד' או ה' ימים שלא יתפח מצד המים הנכנסים בו וא"כ איך אפשר להעיד עליו אלא שנראה דניהו דהגוף נתפח מצד המים אבל צורת הפנים עומד ואינו משתנה ע"ש. וניהו דלכאורה לדבריו יש חומרא דכשפניו נפוח קצת ודאי דגם הגוף נתפח ואפשר דלא מיקרי גופו שלם גם לר"ת. אך שוב מוכח מהרא"ש וטור שכתבו סי' י"ז דבלא ראה הטביעה אפי' לא ראה מיד שהועלה מהני בט"ע כשכל גופו שלם. ולדברי רשד"ם הא הגוף ודאי תפח ומוכח דאף שתפח מיקרי כל גופו שלם לענין הט"ע וא"כ לדעת ר"ת ז"ל מותרת ע"י עדות ר' יעקב בר' אלי' שהעיד בט"ע גמור שהכירו שזהו ר' קאפיל בעל אשה זו כי שאר העדים לא העידו כלל על ט"ע מהגוף ופירשו שע"י הפנים הכירוהו וזה לא מהני בתפח: אך רבו החולקים על ר"ת באין צורתו שלימה. מ"מ אינו מוכרח בתפוח קצת. ובתשובת גנת ורדים כלל ג' סי' י"ח מיקל בתפח משם ר"ת. אולם הוכיח זה מלשון המרדכי על קושיא של ר"י שהעמיד שומרים ג' ימים וי"ל כו' אי נמי אפי' איכא שלפעמים דרכן להתנפח ואין יכולין להכירו מיהו היכא שאנו רואים ומכירין אותו יפה יכול להעיד עליו אפילו אחר ג' כו'. ומזה הוכיח דאפילו תפח מהני כשמכירין ע"ש. ואינו כלום. דאנה מבואר אף בתפח כוונתו פשוטה דהעמיד שומרים דכשנתפחו אין מעידין כו' אבל כמה יש שאינם נתפחים וממילא כשמכירין בט"ע אנו אומרים שלא נתפחו. ואין שום ראי' ברואין שנתפח. ובנ"ב מ"ת סי' מ"ו התיר אף בנפוח בצירוף הפאס כלים דלא מושלי ע"ש ג"כ שאין זז מהיתר שלו. אולם כתב דבריו בלי ראי'. ומ"מ ממ"ש הרא"ש והטור לר"ת דאפי' אח"ז שהועלה מהמים מהני ט"ע והא אז הדרך שיהי' נפוח כדאמר אישתהי מיתפח תפח בש"ס. וא"כ היה להם להזכיר דדוקא בלא תפח. מזה נראה דאף בתפח מיקל ר"ת. ויש לסמוך על הרשד"ם וג"וו עכ"פ בתפוח קצת ומהני עדות ר' יעקב בר' אלי'. וגם עדות הב"ח אברהם צבי דאז הי' מקצת ראשו במים. והעלה בגנת ורדים כלל ג' סי' ה' לפשיטות דמהני אף מקצת במים בשם ס' פ"מ. וגם מקצתו נפוח מיקל הגם דמצרף שם לס"ס. והרבה נשתמשו בס"ס ספק אישתהי וספק הלכה כר"ת. מה שאינו נראה כלל לע"ד דלא מצאנו ס"ס רק כשיש ב' צדדים להתיר באלו אין הספק רק אם בעלה מת. רק הבירור אם זה הוא אם לא אישתהי ואפשר להכיר או כר"ת. וגרע טובא משום אונס חד. ונראה כוונתם ג"כ לרבות צדדי היתר. מ"מ בזה אפשר לדון כדבריו דבכל הנטבעים שצפים ע"פ המים הרבה פעמים פניהם למעלה מגולים ואעפ"כ לא חשו שתפח פניהם כמו אישתהי חוץ למים. וע"כ שמקצת במים צמתי ג"כ. ובפסחים תפח תלטוש בצונן שהצונן שלמעלה אין מניחין לתפוח. אולם אין דמיונות אלו ראי' דכפי הטבע מהמים שיצוף כך צמתי משא"כ כשמעצמו אינו מונח כולו במים שלא מחמת טבע המים עכ"ז יש צירוף קולא. לזאת אם יודעים ההעפט באיזה אצבע עכ"פ נראה לע"ד דיש להתירה הגם שלא צמצמה באיזה פרק בצירוף טעמים הנ"ל דעכ"פ הוי ודאי סי' אמצעי אז יש לסמוך על צדדי היתר הנ"ל צירוף הקמיע דעכ"פ לדעת מהר"ל מותרת כנ"ל והט"ע של העדים דג"כ כתבו הרבה פוסקים דלא חיישינן איך נשתנה להיות נדמה הט"ע לאיש זה באדם שיש לו סימן כזה. ויש לחקור אח"ז כי הרבה מכירים הי' לו פה. ואם א"י כלל באיזה אצבע עכ"ז יש הרבה צדדים להתיר. עכ"ז קשה עלי המשא להקל נגד הב"י וח"מ שמחמיר אף בכלים דלא מושלי וע"כ מחלק בין גט וחמור ושוב אין הראיות שכ' שלא לחוש לאבידה מדעת ראיות. ואף אם תדע באיזה אצבע דברי בטלים אם לא יסכים כבודו ושני גדולים מפורסמים בהוראה. גם ראוי שלא להתירה עד אחר יב"ח כמ"ש הש"י דעכ"פ קצת ראי' ממה שלא נשמע מאחר שהי' חסר דעה ואין אומדנא מה שלא שב לביתו מיד נ"ר שלא נכשל בדבר הלכה ושלא תצא תקלה מת"י והנלע"ד כתבתי. הק' יצחק מאיר תקצ"ט לפ"ק: סימן ג שאלה ע"ד האשה פייגא ובעלה הי' שמואל בן פאליק שהלך לשתות י"ש תוך התחום ונעלם והלך מהאנשים שהלכו עמו,. ובבוקר שאלו עליו ולא בא לביתו ובקשוהו בכל הדרך ולא מצאוהו ואחר ג' שבועות מצאוהו בהנהר הסמוך לאותו הדרך ומחמת הקול הברה שהי' הוא צף על פני המים נתאספו כמה אנשים והוציאוהו מן המים והכירו אותו שזה הוא שמואל בן פאליק הנ"ל תיכף בתוך השעה שהוציאוהו ולא הי' בפניו שום פצע וחבורה ולא מכה כ"א נפחה פניו אעפ"כ הכירוהו שזה הוא בעצמו ואסהידו בפני ב"ד תרי סהדי בתורת עדות. והחברה שאלה לאשתו אם יש לה סימנים בגופו ואמרה שיש לה היינו שיש לו רושם כוי' בין כתיפיו סמוך לכתף ימין. גם אמרה שתחת הזרועות השערות משונות זו מזו היינו שתחת זרוע אחת השערות כמו שערותיו שבראש שקורין רודא ותחת זרוע ב' השערות שקורין גרא. עוד אמרה שעל עורף וסביב לבו יש לו רשימות מחמת שהי' חולה פ"א והניחו לו גארציצע לרפואה על אותן מקומות ונשאר רשימתן במקומות הנ"ל והכל ראו החברה שכן הוא כאשר אמרה עוד אמרה שעל הראש יש איזה קרחת וכן הי'. תשובה הנה ע"י העדים אף דבשנים לא שייך בדדמי והב"ש סי' י"ז ס"ק צ' נסתפק אף בלא חזיוה בשעתי' בב' עדים וכן הח"מ. אולם בתשובות המיוחסת סי' קכ"ח כתב להדיא אפי' ב' עדים לא מהני בלא ראוהו מיד. וגם הם לא נסתפקו אלא בלא ראו שתפח רק מספק אבל כיון שהעידו שתפח י"ל לכ"ע לא מהני דאף דלשון הרמב"ם ז"ל פרק י"ג מה"ג ואם שהה כו' ונתפח אין מעידין עליו שהרי נשתנה דחזינה לאלתר אף שנתפח מהני וכ"כ הלח"מ שם. וכן משמע מדברי הה"מ שפי' דבריו כשרואין שלא נתפח מהני גם אח"כ. אך אין לסמוך כלל על זה דהה"מ מפרש בדברי הרמב"ם על