חדושי הרי"ם עה

ושפיר גם בע"א שראה הטביעה אינו איסור דאורייתא רק דרבנן שפיר מהני סי' לכ"ע ע"ש: נלע"ד תמוה דא"כ למה נדחקו תוס' דלא מיירי בסתם סימן. הא למסקנא משמע שפיר שהטביעה הי' ידוע כפשטי' דברייתא יטבמה כו' והשיא ר' ע"פ נשים משמע דהטביעה לא הי' ע"פ ישים רק לס"ד הי' מוכרח לפרש דהטביעה ע"פ נשים דהא לא הי' יותר רק הטביעה משא"כ למסקנא. וא"כ שפיר הי' תוס' יכולין לפרש בסתם סי' אמצעית שאמרו הנשים והשיא רבי ע"פ כיון דמשאל"ס דרבנן. ואין לומר דאי כנ"ל הי' מהני ט"ע לחוד כיון שהוא דרבנן דאף דבהא דדגלת וכרמי קכ"א דייק הש"ס דריב"ב לקולא פליג כו' ומאי דייק דלמא במשאל"ס דרבנן מהני ט"ע. זה אינו ראי' די"ל דלענין ההכרה מאחר דחיישינן דתפח גם בדרבנן לא מהני משא"כ לטנין חשש משקר ובדדמי כנ"ל כיון דאסקוה לאלכר י"ל דסברי תוס' דלא הי' חוששין זה בדרבנן והי' נאמן די"ל דעכ"פ לא מיקרי אתחזיק איסורא כיון דמותרת מה"ת בהטביעה דהא החמירו רבנן רק משום סמוך מיעוט ניצולים לחזקת א"א או חזקת חי ע"ש בתוס' ורא"ש. ושוב עכ"פ נגד החזקה יש הרוב ולא חשיב איתחזיק ושוב להפוסקים דדבר שבערוה בלא אתחזיק ע"א נאמן מדינא ממילא נאמן בלי דייקא דידה לענין לישא לכתחלה ועל העד לא אמרינן בדדמי כמ"ש תוס' ד"ה טעמא כו'. ומ"ש תוס' ד"ה וקאמרו בדדמי גם על העד י"ל דכוונתם ג"כ על האשה ע"ש במפרשים. או דכיון דע"א נאמן מדינא בלא אתחזיק שוב י"ל דלא אמרינן בדדמי כמ"ש הרא"ש על ב' עדים ע"ש. ולכך הוכיחו תוס' דהגמ' מיירי שגם הטביעה ע"פ נשים ושוב לא מהני מה"ת. ושוב כ' שפיר דסי' מובהקין דוקא כדברי פ"מ הנ"ל אך ז"א דא"כ קשה על הגמ' גופיה למה קאמר כלל דאמרי סי'. ולא כפשטיה שהי' הטביעה ידוע והשיא רבי ע"פ נשים שהכירוהו לאלתר ובדרבנן לא אמרי' בדדמי וע"כ דהגמ' סבר דגם בדרבנן ע"א במלחמה לא מהימן ובעי סימנים אף בדרבנן כנ"ל. ושוב קשה על התוס' כנ"ל למה לא פי' בסתם סימנים אמצעים. וע"כ דלא כפ"מ הנ"ל רק דסברי דגם בדרבנן בעי סי' מובהקין דוקא. ועוד מאי קאמר גמ' ומסתברא משאל"ס אלא דאסקינהו וקאמרי סימן כו' הא אדרבא שפיר מוכח דעד א' במלחמה נאמן ושוב הוי משאל"ס דרבנן ומהני סתם סימנין וע"כ הפי' בש"ס הוא מאחר שצריך להוסיף בברייתא שוב י"ל דהוי סי' מובהקין דמהני לכ"ע וא"כ עיקר חסר מהספר דהי' לו לומר קאמרי סי' מובהקין. דבשלמא לפי' הפשוט קאמר שפיר כיון דבין ע"א במלחמה נאמן או לא צ"ל דקאמרי סימנין דהא משאל"ס אסורה ושוב אין הוכחה. ובין שהי' סי' מובהקין או סי' אמצעים מזה לא מיירי עכשיו רק סי' המועילים דב"כ וב"כ לא מהני רק סי' מובהקים דאינו ענין להבעיא כנ"ל אבל אי נימא כנ"ל דבדרבנן מהני סתם סי' ואי ע"א במלחמה נאמן שפיר מהני סתם סימן וא"כ לפי הותסברא הנ"ל ג"כ מוכח דע"א במלחמה נאמן ולכך מהני סי' סתם רק הדחי' הוא די"ל דאמרו סי' מובהקין. וזה לא הזכיר גמרא כלל. ועוד דתוס' כ' אח"כ אהא דנהגו להתיר נשי אנשים שנטבעו בלי סימן בהכרה. ומה קשיא להו הא זה איפשיטא עכ"פ מעובדא דחסא דלא תצא והוא דרבנן. וע"כ דס"ל דגם בדרבנן לא מהני ההכרה ואמרינן בדדמי ושפיר י"ל דמיירי שהי' הטביעה ידוע כנ"ל ומיירי בסי' אמצעים. וע"כ דסברי גם בדרבנן בעי מובהקין דוקא: אמנם נראה דיש לדחות כל הנ"ל. דשם בסוגיא כמה תמיהות והארכתי במ"א בעזה"י. ונכתוב בקצרה בתוס' ד"ה הא מים כו' דהשתא ס"ד שראו הנשים שטבעו אבל לא ראו שהעלום ולכך אמרו בדדמי. ותמוה למה להו לפרש כן הא כפשוטו שראו שהעלום והכירום ג"כ וכ' מהרש"א דא"כ מה פריך ותסברא כו' ולכך הוכרחו לפרש כן ע"ש. אבל על הגמ' נשאר הקושיא מה פריך ותסברא הא אדרבא פשוט הלשון משמע כן שטבעו כו' והשיא על פי נשים שהכירום דאסקוהו ומוכח באמת דע"א נאמן וכדמשני באמת אסקינהו כו' והא דהוסיף וקאמרי סי' זה אינו מוכח מקושיא דותסברא וצריך לדחוק כמ"ש לעיל מאחר דצריך להוסיף על הלשון י"ל בסימנין ודוחק. ועוד בתו' ד"ה וקאמרי כו' ובדבר מועט יאמרו כו' והא תוס' בד"ה טעמא מפרשים דהעד אינו אומר בדדמי רק דמשקר והיא לא דייקא ע"ש. וע"כ דאותו בדדמי דמלחמה לא אמרי' על העד משא"כ על ההכרה שבדבר מועט יאמרו כו' שייך גם על העד ולס"ד דהעד רק על הטביע' ובעי לפשוט האיבעיא ע"כ דזה הבדדמי של הטביעה דומה למלחמה דג"כ חשש משקר דאל"ה איך פשיט. וצ"ל דלס"ד ע"כ כיון דבעדות טביעה לחוד התיר. וא"כ איך שייך לא דייקא הא ע"כ צריכה למידק שנטבע ושוב א"צ יותר. וצ"נ דהא ע"כ העידו עכ"פ שטבעו ושהו עד שת"נ דאל"ה מה"ת אסורה. וא"כ שייך בדדמי שדייקא שטבע ולא דייקא אי שהו עד שת"נ או לא. ושפיר י"ל דהעד משקר במה שאומר ששהה עד שת"נ. והוכיח שפיר בס"ד דע"א נאמן במלחמה. ואף דלכאורה הא מבואר ברמב"ם ושאר פוסקים דבדדמי היינו שתסמוך על דברים שרובן למיתה ע"ש. וכן לעיל דמחי לי' בגירא כו' ואיכא דעביד סמתרא כו' וא"כ בלא שהה עד שת"נ דהוא ספק גמור על מה סומכת. אך צ"ל דסבר עכשיו דגם בספק גמור שייך בדדמי דהא מעיקרא אמר רבא דמלחמה ס"ד בכל הני דאקטיל הוא פליט. וכשיודעת שהי' במלחמה אומרת בדדמי אף דודאי אסורה מה"ת דעיר שכבשוה כרכום וספינה המטורפת כו' ספק גמור כנ"ל: וא"כ עכשיו דאמר ותסברא כו' דאמרי אסקוה וקאמרי סי' כו' למה לתוספ' לחלק דלא מהני ט"ע דבדבר מועט כו' ושייך זה הבדדמי גם על העד ולמה לא כפשטיה דאינו נאמן בט"ע דמשקר והיא לא דייקא ולכך צריך סימנין וע"כ דתוס' מפרשים דלא כנ"י דמיירי כמו סי' אבידה שאמרו סי' קודם שראוהו שכך סימנין הי' בבעל אשה זו וסוברים תוס' דאין לפרש כן דלמה הזכיר לאלתר כו' דאינו ענין להתירוץ לומר לרבותא. ועוד דהלשון וקאמרו אסקינהו כו' משמע שכל זה מלשון הנשים ולכך מפרשים דגם הך וקאמרי סי' ג"כ הפי' שאומרים שהכירוהו בסימנין. וע"כ דעל ההכרה לא אמרינן דמשקר. וא"כ שוב למה לא מהני לאלחר לחוד בלא סימנין. ומזה הוכיחו תוס' דעל הכרת ט"ע לחוד לכ"ע אמרינן גם בעד בדדמי בלא חשש משקר דבדבר מועט כו'. אך קשה באמת למה יהי' נאמנים הא כיון שתדע שטבע לא דייקא יותר והעד משקר בהכרה וגם באמירתו שע"י סימנין הכירו וכמו לס"ד דש"ס וזה קושית הה"מ סוף ה' גירושין והלח"מ וב"ש ס"ק קי"ו שהניחו בצ"ע ע"ש וגם למה להש"ס להזכיר הך בדדמי שעל ההכרה שאינו ענין להבעיא כלל. ובין שהי' הטביעה ידוע ובין שהי' גם הטביעה ע"פ נשים קשה דלא דייקא יותר רק על הטביעה ועל ההכרה משקר אי ע"א במלחמה אינו נאמן ואי אמרו סימנין בפנינו א"צ להמציא הך בדדמי דההכרה כנ"ל: לכך הי' נראה לפרש דלס"ד הי' מוכרח לפרש דשהו עד שת"נ דאל"כ איך התירה הא אסורה מה"ת. אבל עכשיו דדחו ותסברא משאל"ס כו' וע"כ דאסקוהו כו' ושוב אמרינן דלא שהו כלל עד שת"נ ומחמת הטביעה מה"ת אסורה ועדיין שייך דייקא כו' וקאמרי סימנין. וכיון דבהכרה בסי' לא שייך בדדמי שפיר מהני אף אי ע"א במלחמה אינו נאמן