חדושי הרי"ם עו

דהיינו היכא דמחו ליה כו' שרובן למיתה לא דייקא יותר כמ"ש הרמב"ם אבל בהנ"ל דלא שהו עשת"נ ורק ע"י העד מההכרה דסימנין ניתרת שפיר דייקא אם אומר אמת. והוי קשה להו לתוס' א"כ גם לאלתר לחוד יהיה מהני כיון דהוי הכרה לאלתר ודייקא שייך שפיר כיון דלא שהו. והוכיחו שפיר דבהכרה דלאלתר שייך בדדמי כשטבע אף בלא שהו עד שת"נ דבדבר מועט נדמה להן שהן אלו שטבעו ולכך סמכו תוס' אח"כ דהני סימנים כו' ע"כ סי' מובהקין או סי' לאו דאורייתא והיינו כיון דע"כ מוכח דמיירי בלא שהו דאל"ה לא הי' מהני מה שאומרים שהכירו בסי' שמא משקר. וע"כ בלא שהו דאסורה מה"ת ושפיר ע"כ בסי' מובהקין ואל"ה אין המשך לשון התוספ' מתיישב דזה היה להם לפרש מיד דסי' היינו סי' מובהקין ואינו ענין למה שהתחילו בהך דבדדמי. ולמ"ש א"ש דבל"ז היינו מפרשין בשהו עשת"נ דהוא דרבנן והיה מהני סי' אמצעים ורק משום שהקדימו כנ"ל וע"כ בלא שהו ושוב ע"כ סי' מובהקין כנ"ל: וא"כ אדרבה קצת הוכחה מדברי תוס' הנ"ל הנ"ל דכשהו עד שת"נ שהוא דרבנן מהני סי' אמצעים ג"כ כנ"ל. שוב מצאתי אח"כ קצת מפלפול הנ"ל בדברי תוס' בתשובת הגאון ר"ע איגר: עוד י"ל דהא לעיל בעי הש"ס החזיקה היא מלחמה בעולם אי המיגו מסלק החשש בדדמי אי לא ולא איפשט וכ' הפוסקים דע"א שהחזיק מלחמה לא גרע וא"כ בטבע דדייק דמשאל"ס כמלחמה ומאי דייק הא הוי החזיק הוא מלחמה. אך זה טעות כיון דלס"ד לא היה העדות יותר רק שטבע מה שייך מיגו שלא היה מחזיק מלחמה הא אין עדות רק המלחמה כנ"ל. אבל למסקנא דאמרו אסקינהו כו' והכירוהו מת רק מחמת הטביעה נימא בדדמי שוב שפיר מיקרי החזיק הוא מלחמה דאי בעי אמרו רק שהכירו מת זה שהוא בעלה ולא היו אומרים כלל שטבע ומיירי דגם הטביעה על פיהם. רק אי שייך בדדמי על ההכרה תליא בבעיא דלעיל דהוי מיגו בדדמי ולא היה מהני לאלתר אי החזיקה מלחמה אינו נאמן. אבל אם אומרים שהכירוהו בסימנין דלא שייך בדדמי רק דנימא שמשקר משום דלא דייקי שוב מהני המיגו דלא אמרו הטביעה. וא"כ שוב שפיר כ' תוס' דצריך סי' מובהקין. דאי סי' אמצעים דאינו מועיל אי סי' ל"ד רק משום שטבע במשאל"ס דהוי דרבנן. א"כ שוב שייך שמשקר דאין כאן מיגו דלא אמרו הטביעה הא בלא הטביעה לא יועיל כלל סי' אמצעי. ושנאמר שהיה אומרים שהכירו בסי' מובהקין זה לא אמרינן רק שתקו ע"ש לעיל. והוצרכו לומר סי' מובהקין. וג"כ אין ראיה מתוס' שלא יועיל בדרבנן סימן כנ"ל עכ"ז אינו מוכרח לפרש כנ"ל לפי מ"ש במ"א בעז"ה לפרש דברי תוס' ע"פ הר"י שבמרדכי וע"פ דברי ר"ת בס' הישר ואין להאריך כאן דמ"מ מדברי הטור שכתב אחר דינים הנ"ל הא דניסת ע"י העד שטבע במשאל"ס לא תצא וא"כ מיירי התם הכל בשהה עד שת"נ ולא הזכיר כלל שהה משום דמסתמא כן ואעפ"כ אינו מתיר בסי' לחוד ומוכח דבמים שאין להם סוף לא מהני סי' אמצעים אף בשהה עד שת"נ. והגם דבטור הלשון והכירוהו ע"י סימנין אפשר לפרש שההכרה בט"ע ע"י הסי' וכמ"ש לעיל מ"מ הב"ח ודו"פ לא פירשו כן: והנה הגאון בעל מג"ש בתשו' פ"י סי' ז' כתב ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבנ"ד אפילו סי' דרבנן מהני כיון דמשאל"ס חומרא דרבנן והביא הראיה מהא דחביות יין ומבשר שנתעלם מן העין כו' וכ' אבל מה אעשה שהתוס' הנ"ל כתבו דאפילו במשאל"ם סי' מובהקין דוקא ע"ש והניח בצ"ע והתיר רק מטעמים אחרים. ואותו עובדא יט הוא ג"כ בתשו' ב"ח סי' ק"ד שהשיב להגאון הנ"ל להתיר ג"כ מטעם שהיה קרוש. ואינו מזכיר כלל מטעם הסימנים אף שהיה משאל"ס ע"ש דמבואר להדיא שאוסר ג"כ במשאל"ס בסי' אמצעים. ובודאי שנעלמו דבריהם מהאחרונים ז"ל. והתימה על הרב בעל נו"ב שכתב לפשוט בכמה מקומות להתיר ולא הזכיר כלל דברי התוס' והטור שעכ"פ דבריהם לאיסור. גם הריטב"א ב"מ כ' בבשר שנתעלם מה"ע דמשום דחומרא בעלמא הוא סמכינן אף אי סי' ל"ד ע"ש משמע דבשאר איסור דרבנן לא מהני: והיה נראה לע"ד דמ"מ פסק הגאון פ"מ אמת ביש עדים על הטביעה במשאל"ס דאפשר להתיר בסי' אמצעים דניהו דזה מוכח מהתוס' והפוסקים דאי סי' דרבנן לא מהני במשאל"ס וכן מוכח מהראיה שהביא פ"י מהכרת פדחת עם סי' כנ"ל. וכן מב' יב"ש. דהא חזינן באמת בעובדא דחסא דאף בת"ח שכ' תוס' דאיכא תרי רובא דאי סליק קלא אית ליה כו' ומ"מ לא מהני אף דרוב עדיף מסי' אי סי' ל"ד. מ"מ כל זה שפיר אי סי' דרבנן אבל אנן דקיי"ל כר' אשי דמספקא לן אי ס"ד אי דרבנן. שפיר אזלינן לקולא במים שאל"ס דרבנן ואמרינן דילמא סי' דאורייתא ודאי מהני. דע"ז אין סתירה מתוס' שכ' בהדיא למ"ד סי' דרבנן כו' וגם מהטור אין ראיה דמפורש שם בע"א על הטביעה וממילא כיון דרש"י ז"ל (שבת דף קמ"ה ע"ב) פי' דמהני רק מטעם אפקעינהו כו' ולרוב פוסקים דע"א לא מהני מה"ת א"כ י"ל בע"א על הטביעה ניהו דהקילו חכמים בניסת דלא תצא מ"מ דוקא בניסת הפקיעו. אבל לכתחילה דלא תנשא יש חשש דאורייתא כיון שלא התירו חכמים לינשא ומה"ת ע"א אינו נאמן. וכיון דהוא מחמת ספיקא דדינא אי סי' דאורייתא או לא שפיר א"א להתירה מחמת העד של הטביעה ועל ידי הסי' דשמא סי' לאו דאורייתא ועדיין איסור דאורייתא כל שלא נשאת דלא שריא ע"פ ע"א כנ"ל אבל ביש ב' עדים על הטביעה דמה"ת מותרת בודאי שוב מהני סי' דרבנן שמא סי' דאורייתא ומותרת כנ"ל. וחזקת איסור ליכא דיש רוב נגדו רוב הנטבעין כו' ומטעם החזקה הוא דאחמירו רבנן ושוב ס"ד לקולא כנ"ל: ועוד י"ל כיון דלתוס' מיירי שהנשים אמרו שהכירוהו על ידי סי' וכן בט"ע בע"א. וא"כ י"ל כיון דעיקר הטעם משום מילתא דעבידא לגלויי לא משקר. וא"כ בשלמא אי' סי' דאורייתא דאין תולין שנזדמן אחר בסי' כזה. אז שפיר מה שמעיד העד שהכירו בסימן כמו הכירו בט"ע דיהי' נתפס שקרן כשיהי' חי. אבל אי סי' ל"ד ואינו בירור גמור לא יהי' שקרן כלל במה שאמר שהכירו בחי' אמצעים. וי"ל דלא מהימני וצריך סי' מובהקים דוקא כנ"ל דהוא כט"ע אבל כשהוא לפנינו ואומרים הסימן. או ב' עדים דמהימני שפיר י"ל דמהני סי' אמצעים במים שאין להם סוף: ואפשר דהסומך על בעל פנים מאירות והג' בעל אב העוזר להתיר בב' עדים על הטביעה ושהו עד שת"נ ויש סי' להתיר לכתחילה לא הפסיד. דנגד זה אין הוכחה כלל לאסור. גם מהרח"ש מיקל בספק במשאל"ס והא הרבה גדולי הפוסקים דסי' דאורייתא: אמנם צריך לדון בנ"ד אם יש כאן אפילו סי' אמצעים ועיקר הסימן מה שהי' הזעקיל קשור על צווארו ועל כתפו אחד הוא. דהא לא בהזעקיל שום ט"ע ולא סי' שזה הזעקיל שהי' בהנטבע רק שזה עצמו יהי' סי' בהנטבע שהי' הזעקיל על כתפו. ולזאת מה שפלפלו בחשש שאלה הוא ללא תועלת כאן דממ"נ אי לא חשוב סי' דשכיח הלובשים זעקיל כזה א"צ לחשש שאלה מאחר שאין היכר כלל שזה הזעקיל של הנטבע בעלה. ואם אינו שכיח גם חשש שאלה לא שייך דלמה לבשו השואל כמו שאין חשש על שלו כן אין