חדושי הרי"ם עד

סי' דרבנן דהא מהני כלל ומה לו להזכיר מה שמועיל באבידה מדרבנן. ומשמע דעל כל פנים מהני גם באישור מדרבנן ולכך פירש רש"י דבאיסור אשת איש דאורייתא לא סמכינן והא דשינה הגמרא באמת הלשון י"ל דמעיקרא דדייק מהא דאין מעידין אלא פ"פ עם החוטם אע"פ שיש סי' כו' ומהתם מוכיח גמרא בבכורות ללישנא קמא דהכרת פדחת מהני מה"ת ורק מדרבנן כו' ועלה קאי אף שיש סי' וכמ"ש הרמב"ם וכמ"ש לעיל דמוכח גם בדרבנן לא מהני סימן כמ"ש הפ"י ולכך אמר הש"ס לשון סימן לאו דאורייתא שלא נלמד מקרא וי"ל דגם מדרבנן לא מהני באיסור. אבל אחר דדחי הש"ס דהתם בארוך וגוץ כו' ומייתי הא דאין מעידין על השומא כו' שפיר י"ל דגם באיסור מהני מדרבנן דהתם אין הוכחה מת"ק רק דבדאורייתא לא מהני סימן ולמה נפליג מחלוקותם ושפיר נקיט הש"ס סי' דרבנן ופירש"י ז"ל שפיר דבאיסור דאוריי' לא סמכינן. אבל בדרבנן שפיר סמכינן כנ"ל. והגמ' הוצרך לשנות כנ"ל דהא קושיית תוס' ד"ה וניחוש כו' הוא תימה רבה דהא מוכח ממצא קשור כו' דסי' דאוריי' ותירוצם אינו מובן דמצי לאוקמי שמכיר כו' דהא הש"ס לא בעי לאוקמי הכי דהא פריך וניחוש לשאלה כו' ונימא דיודע שלא השאילו ע"ש מהרש"ל ומהרש"א וא"כ איך בעי למידק מהתם דל"ח לשאלה ושוב ממתני' דסי' לאו דאורייתא וא"כ עדיין קשה קשור למה מהני הא סי' ל"ד וצריך לדחוק דמוכח שינוי דחוורי וסומקי: למ"ש מיושב דעכשיו דפריך ממצא קשור כו' בעי למידק דסי' דרבנן וכאידך לישנא דבכורות ולכך שם בדאורייתא לא מהני סי' משא"כ מצא קשור דמיירי בלא הוחזק או אין ש"מ שהוא דרבנן מהני שפיר סי' אף אי סי' דרבנן. ולכך פריך ניחוש לשאלה היינו למאי דאמר כל"ק דסי' ל"ד ואף בפדחת עם סי' כלי' לא מהני מחשש שאלה וע"כ דאף בדרבנן חיישינן לשאלה א"כ גם מצא קשור ניחוש לשאלה אף שהוא דרבנן. וע"כ דל"ח לשאלה בדרבנן ושוב א"י לומר כל"ק דבכורות. רק או כל"ב דפדחת לא מהני מה"ת או כלישנא קמא רק דלא קאי אע"פ שיש סי' אדלעיל רק באפי נפשי' בלא היכר פדחת. ושוב י"ל דרק בדאורייתא לא מהני סי' ומדרבנן מהני. ולכך אח"כ דאמר כתנאי כו' ורבא אמר דכ"ע סימנים דרבנן נקיט לישנא סי' דרבנן דמדרבנן מהני כדי שלא יקשה ממצא קשור כו' דעכשיו א"ש בלא הוחזק דרבנן מהני סי'. ופרש"י ג"כ כנ"ל: מיושב גם כן יבמות ק"כ דדייק ממתניתין למימרא סי' ל"ד ורמינהו מצא קשור ומשני תנאי הוא ואח"כ אמר רבא דכ"ע סימנים דרבנן ותמהו תוס' א"כ בריית' אמאן תרמי' ותירוצם דחוק מאוד דהשתא סבר שבעצמו מצאו כו'. ותמוה לומר תירוץ אחר מהגמ' וכיון דעל פירכא זו אמר תנאי הוא איך אמר מיד אח"כ דכ"ע סי' דרבנן ולא הוזכר כלל תירוץ על הקושיא שהתחיל. ולמ"ש מיושב דמעיקרא נקיט לישנא ש"מ סי' ל"ד כו' דאין מועילין כלל באיסור ומוקי אביי כתנאי דאביי לטעמי' דחייש לתרי יצחק ואו דסבר שיירות מצויות ולא הוחזק חשש דאורייתא או דסבר כלישנא קמא דבכורות דבתחלת עדות החמירו ולכך שפיר דייק ממתני' דסי' ל"ד דפדחת עם סי' לא מהני וע"כ גם בדרבנן לא מהני והקשה ממצא קשור כו' ואי דסבר חשש ב' יב"ש מה"ת ג"כ דייק שפיר. ורבא לטעמי' דלא חייש לתרי יצחק וחשש ב' יב"ש דרבנן וכלישנא ב' דבכורות די"ל דלא החמירו כלל בתקנות עגונות ויכיר לחוד כו'. ולכך אמר דכ"ע סי' דרבנן הלשון כנ"ל דרק בדאורייתא לא מהני סי' ולכך במשנה דפדחת לא מהני מה"ת ללישנא ב' הנ"ל לא מהני עם סי'. וממילא לא קשה ממצא קשור דשם דרבנן ומהני סי' ושפיר במה ששינה הלשון והזכיר סימן דרבנן הזכיר התירוץ על הקושיא כנ"ל. וא"כ כיון דמה דמספקא לר' אשי הוא בהני תרי לישני דרבא דאמר סי' דרבנן ממילא י"ל דמהני סי' באיסור דרבנן כלשון הנ"ל. אבל אין לבנות יסוד על זה כי נמצא שם הרבה שינוים בלשון זה: והנה ראיות שהביאו להחמיר הוא הפ"י מהא דפדחת דאף דהוי הכרה מה"ת מ"מ אין מועיל הסי' ע"ש בחי' לגיטין כ"ז שכ' דהוא משנה מפורשת רק שכ' זה בגט וכתב הטעם משום גזירה ע"ש: ולע"ד דאין ראיה מזה להחמיר במשאל"ס בסימנין. חדא דהתם תרווייהו על חד מלתא שיש הכרה דפדחת דמהני מה"ת וגם ההכרה דסי'. ואיך נאמר דמועיל הא מאחר שהחמירו חכמים שלא תועיל ההכרה דפדחת שהיא הכרה המועלת מה"ת תועיל הכרה דסי' שאינו הכרה כלל מה"ת. ומטעם צירוף הוא ענין אחר. דהא החמירו שמא טועין הן בהכרה דפדחת בט"ע. ושוב איך יועיל הסימן הא עדיין חומרא זו במקום שמא טועה בטביעת עין דפדחת ממילא סי' לאו כלום הוא דל"ד. משא"כ משאצ"ס דכבר נסתלק הדאורייתא בהטביעה דרוב נטבעין למיתה. רק מדרבנן חוששין למיעוט. ומהני אח"כ סי' להכרה שזה הוא דזה ענין אחר ולא הי' החומרא דרבנן לענין ההכרה שלא תועיל רק לחוש למיעוט הניצולים. ועוד אף אי נימא ללישנא קמא כהפני יהושע. מ"מ הא לשון ב' דיכיר לחוד כו' קאי על הקושיא ומי אחמירו כו' והא הוחזקו כו' וא"כ ה"ק ואב"א דלא אחמירו כו' וא"כ כיון דפדחת לא מהני מה"ת שוב אין ראיה י"ל דסי' מהני בדרבנן. וממילא בדרבנן פסקינן כלשון ב' ומהני במשאל"ס סי'. ואף דהרמב"ם וש"ע פסקו בפדחת דלא מהני עם סי' היינו דממ"נ לא מהני סי'. ופסקו שפיר כנ"ל אבל משאל"ס דרבנן י"ל שפיר פסקינן כלשון ב' כנ"ל. ועוד די"ל דללישנא קמא מפרשינן סי' דארוך וגוץ כמ"ש לעיל דמה דלא מוקי בלישנא קמא יבמות וב"מ הכי הוא משום דא"כ מאי קמ"ל אבל ללישנא קמא בפדחת דמהני מה"ת שוב קמ"ל דלא מהני צירוף דארוך וגוץ עם פדחת ואין הוכחה על סי' אמצעים שלא יועיל בדרבנן. והך לישנא דמוקי בסי' אמצעים סבר כלשון ב' דפדחת אינו מועיל מה"ת. והא מוכרח לומר כן להפוסקים דצירוף סי' אמצעים חשיב מובהק ואף אי סי' ל"ד מהני והא היכר דפדחת דמהני מה"ת עדיף מסי' אמצעים אי סי' ל"ד ואם כן למה לא יועיל היכר דפדחת עם סימן אמצעי ליחשב סי' מובהק וקשה כנ"ל ללישנא קמא. וכן לתוס' יבמות שכתב ר"י דמהני על ידי טביעת עין בסימנים דסי' מועילין לסלק חשש בדדמי כיון שמה"ת מהני הטב"ע. וא"כ התם ג"כ למה לא יועיל הסימנין לסלק החשש טעות בהיכר הפדחת דרבנן. וע"כ דנפרש כלל כלישנא קמא דסימן ארוך וגוץ וסי' אמצעים באמת מהני עם פדחת. ומה שפסקו דלא מהני הוא דחיישינן לל"ב דפדחת מה"ת לא מהני. וממילא אין הוכחה להתמיד במשאל"ס כנ"ל. ומהא דר"א דאמר לענין גט ודוקא נקב בצד אות פלוני כו' אין ראיה די"ל דקאי אש"מ והוחזק דבזה י"ל מה"ת חיישינן ע"ש בפי' הפ"י גטין הנ"ל שכ' כן בעצמו. וגם דאף דמחמרינן בגט אבל בעגונה לא כמו לענין תרי יצחק כנ"ל: אמנם מתוס' יבמות קט"ו ד"ה וקאמרי כו' לכאורה מבואר דלא מהני שכתבו דאי סל"ד מיירי בסי' מובהקין כו' א"נ ע"פ ט"ע כו' ומבואר דמשאל"ס לא מהני סי' רק מובהקין או צירוף לט"ע. ובתשו' פ"מ סי' ב' דחה ראיה זו די"ל תוס' לא כתבו כן רק למה דאמרינן ע"א במלחמה אינו נאמן וק' נשים כע"א ואיכא איסור דאורייתא אבל למאי דקי"ל כהרי"ף דבעיא דע"א במלחמה אפשיט מהא דדגלת