חדושי הרי"ם עג

מהני בדאורייתא כו'. אבל בשהו עד שת"נ דרק מדרבנן י"ל דמודו ח"מ וב"ש דלא חיישינן שיצא וניצול ננד הרוב והשאיל ונטבע השואל. ובל"ז הרבה גדולים מאוד שפסקו דל"ח לשאלה כלל. והיה נראה דיש לסמוך ע"ז להתיר בשהו עד שת"נ ויש סימנים מובהקים או ט"ע בבגדים שנטבע בהן אף שלא נמצא לאלתר כנ"ל. אמנם בסימן אמצעי צריכין לדון מקודם אף בגופו אי מהני במים שאין להם סוף לענין האיסור דרבנן דמשמעות פשט לשון הרמב"ם וש"ע סעיף ל"ב דלא מהני. ובתשו' נודע ביהודא סי' מ"ג תפס בפשיטות דמהני וראייתו מהרא"ש בת' שתמה על הרמב"ם שפ' פ"ט מה' כלאים דכלאים דאורייתא רק טמאין עם טהורין א"כ מה קאמר ש"ס חולין דף ע"ט דאמר ר"א כי מעיילת כודנייתא בריספק עיין הנך דדמיין להדדי ואמר אלמא סבר חוששין לזרע האב והימנין דאורייתא ואי בטמאין הוי כלאים דרבנן הי' מותר ע"ש. ומזה הוכיח הנ"ב דבדרבנן אף אי סימנין דרבנן סומכין עלייהו וממילא במים שאין להם סוף מהני סי' ע"ש בכמה מקומות סמך על ראי' זו. ולע"ד מלבד שאין לדמות כלל מה שעיקר האיסור דרבנן כמו כלאים דרבנן לדבר שגוף איסור דאורייתא רק שהדרבנן מצד הספק לחוש שמא חי דאז מה"ת א"א היא: אך בל"ז תמוה לי שאינו ראי' כלל דהא מבואר בש"ס נדה ס"א בספק כלאים דרבנן דספיקא לקולא אפי' איתחזק איסורא ע"ש. וא"כ אי בטמאין רק כלאים דרבנן בלא סימנים ראוי להיות מותר אף אי חיישינן לזרע האב יהי' ודאי מ"מ הוי רק ספק כלאים דרבנן שמא שניהם שוים בני סוס וחמורה או להיפך וספיקא לקולא. וע"כ הא דאמר עיין הנך דדמיין כו' שלא יהי' ניכר להיפוך שאין שוים באזנים וזנב. ומהני הסימן להחמיר ובאיכא לברורי ודבר הנראה מיד ודאי מחויב לראות כנ"ל: וא"כ שפיר תמה הרא"ש דודאי אף אי סי' דרבנן מותר כיון שרואין ששוין וא"א לידע יותר מותר מטעם ספק דרבנן לקולא בלא הסימנים ולמה לא נסמוך על הסימנין כנ"ל אך לשון הרא"ש מורה קצת לסמוך בדרבנן על סי' מ"מ אין הכרח כלל שי"ל דספיקו לקולא וסמכינן בדרבנן כנ"ל ע"ש: ולכאורה מהרמב"ם מוכרח להיפך כיון דסבר דהוי כלאים דרבנן ע"כ דגם בדרבנן לא סמכינן אפי' אי סי' דרבנן ומ"ש נ"ב סי' מ"ג הנ"ל שא"א להרמב"ם לחלוק ע"ז דהא אמר בש"ס נ"מ לאהדורי גט אשה בסי' כו' הרי דדוקא איסור דאורייתא נקטו בלשונם ע"ש. ודבריו תמוהים דלמא נקיט לרבותא דאי סי' דאורייתא סמכינן עלייהו אפילו באיסור דאורייתא וא"א החמור וכן מבואר להדיא בת' מהרי"ק סי' קפ"ד שהרבותא כנ"ל דהוכיח דגט חמור ממיתה מדלא נקיט להתיר אשה שמת בעלה ע"כ דנקיט גט לרבותא וכ"ש מת כו' ע"ש דע"כ מפרש דנקיט רבותא להתירא כנ"ל. ועוד דלאהדורי גט איכא גווני שהוא דרבנן ג"כ בלא הוחזק או אין שיירות מצויות דלרוב הפוסקים דרבנן ושפיר נקיט גט רבותא בשתיהן אי סי' דאורייתא מהני אף בהוחזק ושיירות מצויות שהוא מה"ת. ואי סי' ל"ד ולא מהדרינן אף בלא הוחזק שהוא דרבנן ואין ראי' כלל מלשון הגמ'. ואדרבה לשון הגמ' ב"מ כ"ז כי עבדי רבנן תקנתא בממונא באיסורא לא עביד כו' משמע להיפך: אך למ"ש לעיל אף שיסבור הרמב"ם דבאיסור דרבנן לא סמכינן על סי' מ"מ קשה דספיקא דרבנן לקולא כנ"ל. ולכאורה הי' אפשר לפרש בש"ס להיפוך כיון דקי"ל חיישינן לזרע אב בספיקא ואי סי' ל"ד הי' ראוי להתיר אף דלא דמיין דיש ס"ס לקולא בדרבנן כיון שאין הספק בירור גמור והוכיח דס' דאורייתא והוי רק ספק א' ומחמיר לכתחלה בדרבנן ג"כ. ומיושב מה שפי' הרמב"ם דבין להרכיב ובין למשוך מותר בסימנין ותמהו, הפוסקים הא קי"ל סי' ל''ד ולהרכיב איסור דאורייתא גם לרמב"ם. ולהנ"ל א"ש דהא פסק דספיקא הוא אם חיישינן לזרע האב א"כ מותר מטעם ס"ס כשדומין רק כשאין דומין אסור. אך הי' רשאי להיות מותר למשוך גם באין דומין דהוא דרבנן לרמב"ם. אך ז"א דהא ר"א מספקא לי' ב"מ י"ח אי סי' דאורייתא או דרבנן רק לחומרא פסקינן וכשאין דומין שמא סי' דאורייתא. ולכך אי דמיין בסימנים ממ"נ מותר גם להרכיב אי ס"ד שוים ואי ל"ד עכ"פ ספיקא הוי ויש ס"ס אי חוששין לזרע האב. ואי אין דומין אסור אף למשוך דלמא סי' דאורייתא וודאי אין דומין ואין חוששין כו' ומשום ספק דחוששין לחוד אין מתירין. ובל"ז לא קשה דהרמב"ם מפרש כהר"ן והרמב"ן בחי' שאינו ענין סימנין אלו לסי' אבידה רק כדאמר סימני בצים דאורייתא סי' קרבי דגים כו' והם בירור גמור ומובהקין ומהני מה"ת ושפיר כשאין דומין אין ס' כלל ומ"מ הש"ס דייק שפיר דאי סי' אלו ל"ד ואינו בירור גמור ראוי להיות מותר אף דלא דמיין דהוי ס"ס בדרבנן מ"מ קצת דוחק לפרש בש"ס להיפוך הדיוק לחומרא כנ"ל וי"ל בפשיטות כיון שיש בזה הכלאים גם איסור דאורייתא להרכיב ומחמרינן בספק ממילא גם באיסור דרבנן שיש בו היינו למשוך ג"כ אסור. עכ"פ אין ראי' מהרמב"ם לא לאיסור ולא להיתר: והנה הגאון בעהמ"ח אבן העוזר בשו"ע קטנים ד"א בסופו פסק ג"כ דמהני סימן במשאל"ס דרבנן. וכן בתשו' פ"מ חלק ג' סי' וראייתם מבשר שנתעלם מן העין דמהני סימן. ומש"ס ב"מ כ"ד מצא חבית יין בעיר שרובה נכרים וכו' בא ישראל ונתן בה סימן מותרת בשתי' למוצאה כו' ופסק כן הרמב"ם פ' י"א מה"ג וטור וש"ע י"ד סי' קכ"ט ומוכח דמהני סימן בדרבנן. ועוד הביאו ראי' מלשון רש"י ב"מ כ"ז ע"ב ת"ק סבר סי' דרבנן ופרש"י וגבי א"א דאיסור דאורייתא לא סמכינן עלייהו כו' ודף י"ח ע"ב ד"ה ודוקא וד"ה מספקא דייק ג"כ למשרי א"א דאורייתא כו' ע"ש ובאמת שהן ראיות קלושות. מלשון רש"י י"ח ע"ב אדרבה משמע להיפוך ד"ה ודוקא כ' אפילו סי' דרבנן בסי' מובהק יש לסמוך למשרי א"א דאורייתא ע"ש והיינו לרבותא דסי' מובהק מהני גם בדאורייתא. וכן ד"ה מספקא לי' כ' דאי סימנים דאורייתא סמכינן אף בא"ד כו'. ואדרבא ד"ה סימנין דרבנן מיד אח"כ כ' ודוקא באבידה דהפקר ב"ד הפקר אבל במידי דאיסורא לא סמכינן ע"ש ולא הזכיר מלת דאורייתא. משמע להדיא להיפוך דאל"כ למה שינה ממ"ש קודם. ולמה האריך דהפקר ב"ד כו' ומהתימה שהביאו לשון רש"י הנ"ל לראי'. ונראה שרש"י דייק בלשונו שמפרש כמ"ש רשב"א דר' אשי דקאמר סתמא קאי אף אהוחזק וש"מ ולכך מפרש בכל גווני דוקא נקב בצד אות פלוני מהני אף ש"מ והוחזק דיש חשש דאורייתא אבל נקב בעלמא לא אף בהוחזק לחוד או ש"מ לחוד כמ"ש תוס' מ"מ לא מהני סי' אמצעי. ומלשון רש"י כ"ז ע"ב יש משמעות דדוקא באיסור דאורייתא. אך י"ל רק כוונתו כשעיקר האיסור דאורייתא מה שאין כן כשגוף האיסור דרבנן דמוכח מחביות יין דסומכין אסימנין: ויותר נראה דיש לדקדק דלמה לא פרש"י בהא דפריך מקודם מאין מעידין אלא כו' פ"פ עם החוטם כו' ש"מ סימנים ל"ד כו' הי' לו לפרש דגבי א"א דא"ד לא סמכינן ולמה המתין על הא דפליגי בשומא. ותמוה. ונראה דרש"י דקדק דשם אמר ש"מ סימנין לאו דאורייתא ואח"כ אמר ת"ק סבר דרבנן. ולמה שינה גמ' הלשון. ובלשון סי' ל"ד י"ל דלא מהני כלל כיון דלא ילפינן משמלה ואף בדרבנן לא מהני אבל כאן דנקיט הש''ס סי' דרבנן ובשלמא היכא דמיירי מאבידה שייך למינקט סי' דרבנן דעכ"פ באבידה מהני מדרבנן ולכך גבי נ"מ לאהדורי גט אשה בסי' שפיר הלשון סי' דרבנן. אבל גבי מעידין על השומא הי' לו לומר סי' ל"ד ולא לשון