חדושי הרי"ם סב

ואי ס"ל הלכה כרבא דבר"א ורבינא דבתראי לגבי ר"פ ור"ס הי' להם לומר רק זה דהלכה כרבנן דבר"א והעיקר חסר בדבריהם. ואי סברי דאין ראי' כ"כ משם די"ל דמה דאמרי חדש בח"ל דאורייתא י''ל דחוששין למ"ד דאורייתא ומחמרי שלא לאכול דלישנא דלא הוי אכלי משמע קצת כן. או דאפשר דרבנן דבי ר' אשי לא חשיבי בתראי לפסוק נגד ר"פ ור"ה כדאמר בכתובות ובסנהדרין דלמא רבנן דבי ר' אשי כשמואל ס"ל משמע דאפשר שיסברו שלא כהלכה. ורבינא לאו משמי' דנפשי' אמרה אלא דאמרה לי אם משמי' דאבוה כו'. לכך לא הוי פסיקא לרי"ף ורא"ש משם להלכה והוצרכו להביא מסתם המשנה. א"כ תמוה להיפוך מאי מהני להו טעמא דסתם משנה כיון דר"פ ור"ה ע"כ לא חיישו לה ועבדי עובדא לקולא עיין בתוי"ט ופ"י שהאריכו הרבה בזה. וגם על הט"ז הלכות חדש ומ"א סי' תפ"ט. דכתבו צדדי ההיתר די"ל דסתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם. ומה תועלת בזה כיון דפלוגתא דאמוראי הוא ע"ש: וכתב הפ"י לפרש דבריהם דפלוגתייהו דר"פ ור"ה הוא משום דסתמא אחריני אשכחו ריש פ' כל קרבנות ציבור מנחות דף פ"ד חוץ מעומר שאינו בא מח"ל ואמר בגמ' מתני' דלא כריב"י דסבר עומר כו' דחדש בח"ל דאורייתא אקרובי נמי מקרבינן כו'. וסברי ר"פ ור"ה דהך סתמא טפי עיקר דאיתמר בדוכתא דדיני חדש. ורבנן דבר"א ורבינא ס"ל דסתמא דערלה עיקר משום דסברי כאביי דתלי' בפלוגתא דר"י ור"ע וכיון דהלכה כר"ע ס"ל דהך סתמא כר"ע עיקר טפי ולכך הביאו הרי"ף והרא"ש הך דסתמא דערלה משום דר"ע סבר הכי דזה עיקר הטעם שפסקו רבנן דר"א ורבינא דחדש בח"ל מה"ת ע"ש בקונטרס אחרון. ולענ"ד פירושו בדבריהם רחוק מפשוטו שלא הביאו כלל סוגיא דמנחות הך משנה דעומר אינו בא מח"ל ויסמכו ע"ז. וכן לא הביאו הא דרבנן דר"א ויאמרו רק הטעם דהלכה כסתם דערלה מאי צורך להם לזה יהי' איזה טעם שיהי' כיון דעכ"פ רבנן דר"א ורבינא סוברים כן וגם כאן לא הביאו הא דרבינא ג"כ רק דהלכה כר"א דסתם כו': ונראה לענ"ד פי' הפשוט בדבריהם ז"ל. דודאי מסברא הי' לנו לומר כיון דהלכה כרבנן דהכא נגד ר"א וגם אמר פ"ק דנדה דאין הלכה כר"א אלא בד'. א"כ למה פסקו רבנן דר"א ורבינא דחדש בח"ל מה"ת כנ"ל. רק דהוי אמרינן דפליגי בהא דאיבעי' הכא אי ר"א לקולא פליג או לחומרא וסברי רבנן דר"א ורבינא דר"א לקולא פליג ושפיר פסקו כת"ק דר"א ור"פ ור"ה סוברים דר"א לחומרא פליג ופוסקים ג"כ כת"ק ותרווייהו דלא כר"א רק כרבנן דהכא והי' א"ש כפשוטו. וא"כ אי נימא כן שוב הי' ממילא הלכה כר"פ ור"ה דהא סתמא דש"ס הכא מסיק דר"א לחומרא פליג. ופשיט לי' מאביי א"כ סבר סתמא דגמ' כר"פ ור"ה ממילא דחדש בח"ל לאו דאורייתא וכאלו איפסקא הלכתא כר"פ ור"ה הנ"ל. ואף דרבנן דר"א ורבינא בתראי מ"מ הלכה כסתם גמ' כנ"ל. ולזה כתב הרי"ף ז"ל שאינו כן רק דקי"ל כר"א דסתם לן תנא כוותי' בסתמא דערלה כנ"ל היינו דמה דפשיט הכא הש"ס דר"א לחומרא פליג הוא אליבא דכ"ע גם לרבנן דר"א ורבינא דטעמייהו אף דר"א לחומרא מ"מ קי"ל כוותי' דסתמא דערלה כוותי' ושפיר פסקו ג"כ כרבים אף דמה אולמא הך סתמא כו' מ"מ שפיר פסקו אמוראי כרבנן כמו ר"פ ור"ה. ולא תלי' באיבעי' דהכא כלל וממילא נשאר ההלכה כרבנן דר"א ורבינא דבתראי כנ"ל. ומדוקדק לשונו דלא כתב הרי"ף ז"ל כאן רק זה דקי"ל כר"א דסתם כו' היינו לשלול ההוכחה מפשיטות האיבעי' דנימא דסוגין רק כר"פ ור"ה כנ"ל. הביא דאין הוכחה דאף דר"א לחומרא מ"מ סברי שפיר דקי"ל כר"א משום סתמא דערלה. וכיון שאין הוכחה מש"ס דכאן ממילא באמת קי"ל כר"א משום סתמא דערלה כדסבר רבינא וכן סוף פסחים דמיירי בעיקר ההלכה הוצרך להביא תרווייהו להקדים דתנן החדש אסור כו' סתמא דערלה ואח"כ מייתי הא דרבינא למימר דטעמא דרבינא לאו משום דסבר כרבנן ור"א לקולא פליג וממילא לא הי' הלכה כמותו מש"ס דהכא. רק דכיון דסתמא דערלה כו' אמרינן דטעמא דרבינא אף דר"א לחומרא סבר כר"א ושוב הלכה כמותו. דלא מוכח מש"ס דלא כוותי' כנ"ל. וכן הרא"ש ז"ל בתשובה ג"כ הוצרך לטעם זה דסתמא כו' וכן ר"י ור"ע סברי כן שיהי' טעמא דרבינא כנ"ל. ומש"ה הלכה כוותי' כנ"ל. ופשוט לענ"ד: וטעם פוסקים המתירין באמת כנ"ל דסברי דתלי' בהך בעי' וממילא פסקו כסתמא דש"ס דר"א לחומרא והלכה כרבנן. שוב ראיתי שגם הפ"י ז"ל כתב בטעם המקילין כנ"ל. ולא ידעתי למה נדחק ברי"ף ורא"ש ז"ל הא י"ל פשוט כנ"ל: עוד כתב הפ"י, להוכיח מפשטא דסוגיא דהלכה כת"ק לקולא דאל"כ קשה אביי גופיה למה מוקי ת"ק דלא כהלכתא ולמה לא אמר דר"א לקולא ויהי' מתני' דערלה כת"ק וניהו דאי תני אף החדש י"ל דדחיקא ליה לומר דקאי אף אקמייתא אבל למאי דמסיק תני חדש ולא תני אף א"כ שפיר מצי לאוקמי ת"ק לחומרא בלי דוחק שסבר כ"ש חדש ור"א פליג חדש דוקא ולא ערלה וכלאים. ומוכח מזה דאביי ס"ל באמת חדש בח"ל לאו דאורייתא ומוקי לת"ק כהלכתא. וכיון דסתמא דש"ס תופס דברי אביי עיקר אלמא הכי הלכתא אף לגבי רדר"א ורבינא ע"ש. וכתב דצ"ע לדעת המחמירין ואח"כ כתב לדחוק די"ל דזה שנאמר דסבר ת"ק כ"ש חדש הוא דוחק לאביי ע"ש: ולע"ד אין הוכחה אי תני חדש לא אף א"א כלל לומר דר"א לקולא פליג כיון דגם ת"ק סבר דחדש נוהג דאמר ערלה כו' וכ"ש חדש א"כ מאי אמר חדש. כיון דבזה לא פליג הוי לי' לאפלוגי אערלה וכלאים ומה לו להזכיר חדש ששוה לת"ק ועיקר מאי דפליג לא אמר. בשלמא אי ר"א לחומרא אמר שפיר דת"ק אמר חוץ מערלה כו' אבל לא חדש אמר ר"א חדש היינו להיפוך חדש נוהג ע"ז חוץ אבל ערלה כו' שאינו מזכיר הוא כשאר תלוין שאינו נוהג. דת"ק הזכיר חוץ ערלה כו' וכוונתו דווקא וחדש שאינו מזכיר נשאר בכלל התלויין כו' שאינו נוהג ע"ז שפיר פליג ר"א ואמר חדש הוא החוץ וממילא ערלה וכלאים שאינו מזכיר הוא בכלל התלויין שאינו נוהג. והזכיר שפיר עיקר הפלוגתא כנ"ל. אבל אי נימא דת"ק סבר לחומרא חוץ מערלה כו' וחדש אתיא בכ"ש אף שאינו מזכיר ור"א סבר ג"כ חדש נוהג ופליג רק אערלה וכלאים א"כ מאי קאמר חדש כיון שגם ת"ק סבר דחדש בכלל חוץ והי' לו לומר רק חדש וכה"ג לפרש דפליג אערלה כנ"ל והא דבעי למימר לקולא פליג הוא רק אי תנינן כדתנן אף החדש א"ש דת"ק סבר חוץ מערלה כו' וכ"ש חדש ופליג ר"א ואמר אף החדש כנ"ל. וא"כ אין הוכחת הפ"י הוכחה כלל דלמאי דמסיק תני חדש לא שייך כלל לומר ר"א לקולא פליג כנ"ל. אמנם מ"מ לע"ד נראה ראי' זו יותר ברורה למ"ש לעיל דאדרבה אי אמרינן דר"א לקולא א"צ להגיה במשנה חדש משום קושיות הש"ס דר"א סבר אין ערלה בח"ל. דאדרבה שייך שפיר לישנא דאף כדאמר בש"ס ברכות מ"ב ע"ב אהא דתנן בירך על הפרפרת כו' ב"ש אומרים אף לא מעשה קדירה כו' דבעי בש"ס אי ב"ש כו' ומאי אף אקמייתא דת"ק הזכיר בירך כו' פטר את הפרפרת וכ"ש מעשה קדירה ולא הוצרך להזכיר ופליג ב"ש אף מעשה קדירה אינו פוטר ולא מיבעי' פרפרת דאינו פוטר. ע"ש ממש כהך דהכא ונשאר שם בתיקו ומשמע דאין שום משמעות יותר לפרש אסיפא מארישא ע"ש: וממילא כאן כוונת הש"ס אי ר"א לקולא ומאי אף אקמייתא הוא למסקנא דסבר ר"א אין ערלה