חדושי הרי"ם סג

אח"ל שייך בפיר למיתני' בדר"א אף החדש דת"ק סבר חוץ מערלה כו' וכ"ש חדש. ואמר ר"א לא מיבעי' ערלה שאינו נוהג רק אף החדש דפשיטא לך יותר ג"כ אינו נוהג שג"כ תלוי' בארץ. והוי ממש אף אקמייתא דאמר בש"ס ברכות שם ואדרבה עיקר מאי דבעי למימר ר"א לקולא הוא שלא נצטרך להגיה במתני' תני חדש דאי ר"א לקולא שייך שפיר למיתני אף החדש. לר"א דסבר אין ערלה בח"ל כו'. וכל מה שהוצרך בש"ס להגיה תני חדש הוא למסקנא דהכא דפשיט דר"א לחומרא. לא שייך כלל לישנא דאף כיון דסבר ר"א אין ערלה בח"ל צריך להגיה תני חדש משא"כ אי הוי אמרינן ר"א לקולא א"צ כלל להגיה כנ"ל: וא"כ ראי' הנ"ל ברורה בעז"ה דקשה אאביי גופי' למה סבר דר"א לחומרא ולמוקים מתני' דערלה כר"א דלא כרבנן. לימא דר"א לקולא ויהי' שפיר תרתי סתמא דרבנן ויהי' שפיר לשון המשנה כפשטא בדר"א אף החדש ולא נצטרך להגיה דזה פשוט דמאי דמסיק תני חדש אינו שהי' מקובל למיתני חדש. רק דמתוך הדוחק מגי' המשנה. וא"כ נימא דר"א לקולא ולא נגי' כלום כנ"ל. ומוכח ע"כ דאביי סבר באמת דחדש מותר בח"ל ממתני' דכל קרבנות כו' דמנחות וכה"ג ולכך מוקי ר"א לחומרא כדי שיהי' ת"ק כהלכתא. אף שנצטרך להגי' בשביל זה כנ"ל. ומוכח שפיר דאביי סבר דחדש אינו בח"ל והש"ס תופס עיקר כוותי' דפשיט דר"א לחומרא מדאביי כנ"ל: ולמ"ש יש עוד הוכחה ברורה להמקילין. דפריך הש"ס אהא דאמר ר"א אין ערלה בח"ל והתנן אף החדש כו' והוצרך להגי' תני חדש. ולא משני דסברי ר"א לקולא פליג וממילא א"ש לישנא דאף כפשטא כמ"ש וכי מוכרחים ח' דפומבדיתא לסבור כאביי. ואם הפירכא לאביי וסמיך אדלעיל הא משמע דר' יוחנן פליג דלא אמר ר"א כלל אין ערלה בח"ל דהכי משמע לשון הגמ' ואינהו כמאן כו'. גם לא הוי לייט ר"י כל האומר רק מאן דסומך אדר"א וע"כ דסבר ר"י דלא אמר ר"א הכי וא"כ שפיר אביי דסבר לחומרא פליג מצי סבר כר"י ואינהו ס"ל דלקולא פליג וע"כ דסתם גמ' רוצה יותר להגי' ולאוקמי מלתא דאביי לכ"ע דלחומרא פליג ושיהי' רבנן להיתרא אף שיהי' סתמא דערלה כיחידאי וע"כ משום דהכי ס"ל כנ"ל: ובענין הסתם שכתב התוי"ט למ"ש הכ"ג הלכות רוצח דבשני סדרי יש סדר למשנה א"כ הוי כאן סתמא דערלה קודם והלכה כסתם דהכא דבתרא ע"ש ופ"ט דסוטה שהוכיח דתוס' לא ס"ל כן ע"ש והקשה דברי הרא"ש אהדדי מפסחים פ' כ"ש שפסקו הגאונים כרבנן דר"י דמפרר כו' אף דסתם דתמורה כר"י ובחדש פסק כסתם דיחיד הקודם ע"ש פ"ז דתמורה. והנה דעת הכ"מ תמוהים לע"ד דבש"ס סנהדרין ל"ד ע"ב אר"י סתמא אחריני כו' פריך רק מאי אולמא האי סתמא כו' ולמה לא פריך דהא סתמא דנדה בתרא מסנהדרין וכדאמר בשבועות (ד"ד ע"א) להדיא לר"י דבתרא עיקר ע"ש. ומשמע להדיא דגם בשני סדרי אין סדר כנ"ל: ולע"ד פשוט דלא קשה לא על הרמב"ם ולא על הרא"ש. דהא בגמ' סנהדרין שם דל"ד משני סתמא דרבי' עדיף ע"ש אף דלא מצינו חולקים רק דמצינו ברישא הי' ר"מ אומר כו' יחידאי וגם ב' סתמי דסותרין אמרינן דהך סתמא יחידאי בר"מ וממילא סתם אחריני כרבים וכן פי' רש"י ז"ל ס' דרבים דהאי ר"מ הוא וכיון דבד"א הדר ר' וסתים כרבנן ע"ש. ותוס' כתבו בכמה דוכתי דהיכא שנזכר המחלוקת בצידו אינו כסתם גמור ע"ש ריש ביצה דף ב' ע"ב שהקשו דהוי סתם ואח"כ מחלוקת שהזכירו בצידו ר"י אומר אם לא כו' ותי' דמ"מ חשוב כאלו סתם ר' שהוא רבים נגד יחיד אבל אינו סתם גמור ולכך הא סתם דמי שהחשיך שבלי מחלוקת עדיף ע"ש וכ"כ כתבו שבת קנ"ו ע"ב ומוכח להדיא בגמ' שש א. וביבמות פרק החולץ דף מ"ב ע"ב לא חש לקמחי' סתם ואח" מחלוקת הוא ע"א ובתוס'. וכן אמר התם דר"י אבר הנכה כר"י מכלל דיחידאי פליג עליה והתניא כו' דברי ר' מאיר ע"ש אף דבמתני' סתמה ר' מ"מ כיון שכתוב המחלוקת בצידו ר"י אמר כו' לכך אם לא מצינו יחידאי אמרינן מסתמא דהסתם כרבים ואף דמחלוקת בצידו הוי כרבים אצל יחיד אף דלא חשיב סתם גמור. משא"כ כדמצינו יחידאי י"ל דסתמא יחידאי וכשמחלוקת אח"כ גם באותה משנה אין הלכה כסתמא הנ"ל ע"ש. ולכך בזה לא אמרינן סתמא דרבים עדיף דאדרב ודלא כמ"ש הפ"י. רק כשיש שני סתמות הסותרין ומצינו בברייתא או משנה אחרת דפליגי יחיד ורבים וע"כ אחד יחיד ואחד רבים בזה סתמא דרבים עדיף כדאמר בסנהדרין כנ"ל. וא"כ שפיר פסק הרמב"ם ז"ל בעריפת עגלה דפ"ט דסוטה במשנה סתם ומחלוקת אח"כ בצידו ג' היו יוצאין ר"י אומר ה' ובמשנה פ"ק דסנהדרין פליגי ר"י ור"ש וקי"ל הלכה כר"י וממילא סתמא דסוטה יחידאי ר"ש ואח"כ מחלוקת ר"י והלכה כמותו אף דאין סדר למשנה. מ"מ אי דסנהדרין קדים צ"ל דהוי מחלוקת ואח"כ סתם ואח"כ מחלוקת ולמה לי' מחלוקת הג' הא כבר הוזכר דברי ר"י במחלוקת א' והי' ג"כ הלכה כסתם וכדפריך ב"ב דף קכ"ב. ומוכח דהך דסוטה קדים ומקודם סתם ואח"כ מחלוקת ר"י אומר ה' ואח"כ מחלוקת בסנהדרין להראות דסתמא דסוטה יחידאי ר"ש ושפיר פסק כר"י כנ"ל. והיינו כשהוזכר היחיד אחר דברי הסתם כמו ב"ב דף קכ"ב ריב"ב אומר ויבמות שם ר"י זה חשיב סתם ואח"כ מחלוקת. וכ"כ רשב"א בתשובה סי' קמ"ד שהשואל רצה לומ דלעולם כה"ג אין הלכה כסתם. והרשב"א ז"ל דחה דאף שאינו סתם גמור מ"מ חשיב כרבים כו' רק אי אשכחן דיחידאי, או דמסתבר טעמי' ע"ש. וראיתו כמ"ש תוס' ריש ביצה דאמר בשבת סתם כו' כר"ש מהא דמחתכין כו' אף דאח"כ מחלוקת ר"י אומר אם לא היתה כו' ע"ש. ושם אף דאשכחן ר"ש דיחידאי מ"מ נראה דמוכח דהא מקודם שם סתם להיפוך מטלטלין נר חדש כו' ר"ש אומר כל הנרות כו' כמ"ש תוספות, שם ותירצו דהא סתמא דמחתכין בתרא דבמס' אחד יש סדר. ע"ש. וא"כ זה הוכחה ממילא דהך סתמא דמותר מוקצה. דכר"ש הוא כרבים דאל"ה רק דמחתכין יחידאי כר"ש וחזר, ושנה ר"י אומר דהלכה כן צ"ל דמעיקרא סתם כר"י מטלטלין, כו' וחזר בו ושנה ר"ש אומר א"כ אם החזרה שיהי' רבים נגד, יחיד ועדיין כר"י צ"ל שאח"כ חזר בו וסתם כר"ש מחתכין ושוב חזר בו ר"י אומר לפסוק כמותו. ולכך ע"כ להיפוך: דמעיקרא סתם כיחידאי כר"י דמטלטלין כו' וחזר בו ר"ש אומר ולכ אח"כ כר"ש מחתכין לפסוק כמותו וחזר ושנה מחלוקת ר"י אומר שיהי' רבים נגד יחיד להורות דסתם דמטלטלין יחידאי כר"י ומוכח שפיר דסתים כר"ש כנ"ל. וכן מבואר בש"ס נדה ל' ע"ב דת"ק המפלת כו' ר"י אומר כנב, וח"א כו' דפריך חכמים היינו פ"ק וכ"ת למיסתמא רישא כרבנל ויחיד ורבים הלכה כרבים פשיטא מ"ד מסתבר טעמי' כגב ע"ש וכתבו תוס' ואע"ג דרישא נמי סתמא מ"מ הי' כתם. ואח"כ מחלוקת כיון שנזכר אח"כ ר"י אומר. משא"כ שהזכים בסוף וח"א הוא להיפוך סתם לבסוף ט"ש. וברש"י ז"ל שכתב פשיטא דסתמא דרבים הואיל וסתמא תני' רבי ולא אשכקך יחידאי דאמר הכי דנימא פלוני הוא ע"ש. מבואר כמ"ש לעיל דכה"ג ואשכחן יחידאי אין הוכחה. וכן דוקא שהזכיר סתם מקודם ואח"כ דעת היחיד משום סתם ואח"כ מחלוקת משא"כ להיפוך וחכמים לבסוף הוי סתם גמור דרבים כנ"ל. וממילא מיושב קושית תוי"ט דהרא"ש ז"ל פסחים גבי ביעור חמץ דתנן ר"י אומר כו' וחכ"א מפרר דהוי מחלוקת ואח"כ סתם גמור דרבים הלכה כחכמים אף דסתם דתמורה כר"י מ"מ סתמא דרבים עדיף. דהך דתמורה יחידאי כר"י. משא"כ