חדושי הרי"ם מה

אמנם בש"ס תמורה כ"א בעי המטיל מום בתמורת בכור ומעשר מי אמרינן כיון דלא קרבין לא מחייב או דלמא כיון דקדשו מיחייב וכתבו תוס' דבעי' זו לכ"ע דלמ"ד מטיל מום בבעל מום פטור מ"מ י"ל דהכא חייב דדוקא התם שכבר הי' בו מום כו' וכן למ"ד התם דחייב י"ל דכאן פטור שמעולם לא הי' ראוי להקרבה כו' ופשט הש"ס דלא מיחייב ע"ש א"כ גם בבכור י"ל לר"ע תמורה כ"א ע"ב בכור בחו"ל אינו קרב ניהו דראיות תמורה הנ"ל ליתא כמ"ש חילוק הנ"ל המבואר בתוס' דאין ללמוד מבעל מום מ"מ יש לדמותו לתמורת בכור ומעשר דכיון דמעולם לא חזי להקרבה פטור כנ"ל: ואמנת גם זה ליתא חדא דמשמע דלא בעי בש"ס רק לענין חיוב מלקות אבל איסור דאורייתא אית ביה וכן פירש"י ז"ל לא מיחייב מלקות ע"ש וכן מבואר ברמב"ם ז"ל פ"א מהל' איסורי מזבח וכמ"ש לקמן. ועוד דיש לדקדק בלשון הש"ס דאמר אביי מ"ש תשיעי של מעשר דלא מבעי לך דמעטי' רחמנא עשירי להוציא את התשיעי ה"נ רחמנא מעטינהו כי קודש הם הם קרבין ואין תמורתו קריבה וכן להיפוך מתני רנב"י ע"ש. ואינו מובן מאי קאמר אלא דממעט שאינם קרבין הא גם באיבעי ידע דאין קרבין דזה הי' הספק דמספקא לי' אף שאין קרבין כיון דקדשי מ"מ חייב וע"ז לא דחי כלום ומה דאמר ה"נ מיעט רחמנא זה מיותר לגמרי דידע מזה רק הוי לי' למימר אלא כיון דלא קריבין לא מחייב הכי נמי לא מחייב. ועוד למה לא בעי באמת בבכור ומעשר גופי' בח"ל אי מיחייב כיון דקדשי או כיון דלא קריבין פטור. ולכך נראה דדוקא הנך דמיעט רחמנא בגוף הקדושה דהם קודש ולא תמורתן לענין הקרבה כו' וכן עשירי יהי' קודש ולא תשיעי ולכך פשיט דלא מיחייב כיון שאינם קודש לענין הקרבה משא"כ בכור ומעשר דח"ל דלענין הקדושה הם בכלל בכור ומעשר דא"י רק לענין הקרבה אימעט מקרא אחריני דוהבאתם שמה דלא יביא מח"ל להקריב וכדאמר בש"ס בכורות נ"ג ריש פ' מעשר בהמה דמוקי מתני' כר"ע כאן לקרב כאן ליקדש דיקא נמי דקא נסיב לה והבאתם שמה ש"מ ע"ש ודייק הש"ס דר"ע לא ממעטי' רק מהקרבה מדמייתי קרא דוהבאתם שמה שהוא מיעוט אחר שלא ציותה תורה להקריב ע"ש אבל לענין הקדושה נכלל בכלל בכור ומעשר שנאמר בתורה סתם וממילא כיון דאזהר רחמנא להטיל מום בבכור ומעשר. גם בכור ומעשר דח"ל בכלל ומדוקדק לשון הש"ס דאמר אביי מ"ש תשיעי דמעשר דלא מיבעי דמעטי' רחמנא מעשירי קודש היינו בגוף הקדושה כו' תמורת בכור נמי מעטי' מקודש הם כו' וזה הוא שחידש לו אביי כיון דמעטי' קרא לענין ההקרבה בגוף הקדושה לא מחייב כנ"ל וא"כ אין ראי' כלל לבכור ומעשר דח"ל ואדרבה קצת ראי' להיפוך דבזה דלא מיעטי' כנ"ל אף דלא קרבין כיון דקדשי מיחייב. גם דאין זה מוסכם כלל שיהי' הלכה כר"ע בהא עיין בראב"ד ה' בכורות פ"א שכתב ואפי' כו' דנראה דמספקא לי' דכמה סתם משנה כר"ש דאם באו תמימים יקרבו ע"ש. וכן אין הכרח כלל גם לר"ע שיהי' פסול בדיעבד אם הקריב בכור ח"ל די"ל דלא אימעט רק שאסור להקריבו ולא לפסול כיון דקדשי מזבח הוא. ובודאי שאין לבדות מסברא דנפשי' לחלק באיסור הטלת מום בין בכור ח"ל לא"י מה שלא מצינו בשום פוסק. והגירסא ברמב"ם הרי הוא כחולין כתב הכ"מ שהוא טעות ע"ש: והנה יותר הי' צד לסמוך על דעת רש"י ז"ל שנראה מדבריו דבזה"ז אין איסור הטלת מום אלא דרבנן בע"ז י"ג ע"ב אין מקדישין כו' ואם הקדיש כו' תעקר כו' ואמר רבא נראה כמטיל מום בקדשים ופריך נראה מום מעלי' הוא ומשני ה"מ בזמן שבה"מ קיים דחזי להקרבה אבל בזה"ז לא ומסיק דגם למ"ד מטיל מום בבע"מ חייב אע"ג דלא חזי להקרבה מ"מ בזה"ז מודה ע"ש לפירש"י ז"ל דבזה"ז איסור הטלת מום רק מדרבנן גם בתם וכן כתבו תוס' בכורות ל"ג ע"ב. אמנם הרמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות איסורי מזבח פסק להדיא דמטיל מום בקדשים בזה"ז אעפ"י שעבר בלא תעשה אינו לוקה כו' ופסק להדיא דאסור מה"ת. ומ"ש הלח"מ והקשה מש"ס דע"ז הנ"ל לק"מ דהרמב"ם ז"ל מפרש כתירוץ ב' של התוס' בקדשי ב"ה ע"ש. וכן מבואר מדברי הרא"ש ז"ל ברורות ל"ה שהבאתי לעיל שכ' דאיסור הטלת מום הוא דאורייתא והוא מיירי בזה"ז ע"ש ע"כ סבר כהרמב"ם. ועוד יש להביא ראיות ברורות דגם לרש"י בזה"ז אף אם הוא דרבנן מ"מ גם בספק בכור אסור להטיל מום ולא אמרינן בי' ס"ד לקולא. דהא אמר בש"ס בכורות ל"ה ע"ב דאמר ר"ח ספק בכור שנולד בי ישראל צריך שנים מן השוק להעיד עליו שלא הוטל המום בו בכונה והא ר"ח בזה"ז ובבבל הוי כדאמר ב"ק ריש פרק המניח ואעפ"כ אסור להטיל מום בספק בכור ולא לבד שאסור רק דמצריך ב' עדים שלא הוטל בכוונה גם בספק כנ"ל. ועוד ר"נ דדייק דבעליו נאמנים דאל"כ ספק בכור לר"מ מי מעיד עליו וכ"ת ה"נ דלית לי' תקנתא והתנן שהי' ר"מ אומר כל שחליפין ביד כהן כו' ומאי דייקא דילמא בזה"ז או בח"ל מיירי דנהגי מתנות לתנאי דלא כר"א ומותר להטיל מום בספק בכור וא"צ לנאמנות ומוכח דאין חילוק כנ"ל. ועוד שם במשנה ט"ז ע"א רחל שלא ביכרה אמר ר"ע משמנין ביניהן והשני ירעה עד שיסתאב ופירש"י ז"ל חד פירושא דבזה"ז איירי ע"ש. וא"כ אמאי ירעה הא לרש"י ז"ל הוא מדרבנן וא"כ בספק יכול להטיל בו מום ולמה ירעה. ומוכח להדיא דאין שום חילוק וגם בספק בכור בזה"ז אף לרש"י אסור להטיל בו מום כנ"ל: גם על גוף הדבר קשיא לי איך אפשר דהטלת מום בבכור בזה"ז דרבנן הא אמר בש"ס גיטין מ"ד ומ"ק י"ג דבעי ר"י מר' זירא במוכר עבדו אי קנסו בנו אחריו ואמר את"ל צירם אוזן בכור קנסו בנו אחריו דהתם עביד איסורא דאורייתא משא"כ הכא דאיסורא דרבנן כו' ופירש"י דעבר אכל מום כו' וכן ר"י עצמו בעי אותו בעי'. בכורות ל"ד ע"ב. בצירם כו' אי קנסו בנו אחריו ומבואר להדיא דגם בזה"ז איסור דאורייתא עביד בצירם אוזן בכור דכי הלכתא למשיחא. ועוד הוי ליה למיבעי בצירם אוזן בכור גופי' את"ל דבזמן שבה"מ קיים קנסו בנו אחריו דאיסורא דאורייתא עביד בזה"ז מאי. וע"כ דגם בזה"ז אסור מה"ת. ונראה דמש"ס הנ"ל יליף לה הרמב"ם ז"ל שפסק דגם בזה"ז עובר אף שאינו לוקה מ"מ מה"ת אסור כנ"ל: וגם בש"ס תמורה ר"פ כיצד מערימין דפריך אר"י דמתיר להטיל מום בזה"ז קודם שיצא לעולם דנגזיר אטו יצא כו' ומאי קושיא כיון דבזה"ז דרבנן אף ביצא. וכן במה שהחמירו הרבה בש"ס לידע שלא הוטל בכוונה אף בזה"ז נראה דמה"ת וכן קשה על הרא"ש ז"ל שהביא מקודם הש"ס דע"ז בבכורות ואח"כ כתב דאיסור הטלת מום דאורייתא ע"ש פ' כל פסולי המוקדשין סי' ג' וסי' ד'. לכך הי' נראה לע"ד לחלק דאף דבשאר קדשים סבר רבא שהוא דרבנן בזה"ז מ"מ בכור י"ל דמודה. והטעם דהנה קשה הפשט שם בסוניא זדאה כמטיל מום בקדשים כו' מאי משני בזה"ז כו' ולא שייך ע"ז לישנא דנראה רק דאף מטיל מום גמור דרבנן. וכן קשה מאי בכך דבזה"ז לא חזי הא קיי"ל כר"י זבחים פרק השוחט ו עלה דמעלה בזה"ז חייב ועיין תוס' זבחים נ"ט ע"ב. ולכך הי' אפשר לפרש למאי דאמר בכורות ל"ג ע"ב בכור שאחזו דם חכמים שמתרין להקיז לו דם אף במקום שעושין בו מום כדי שלא ימות ושיתי עלה הש"ס פלוגתא דתרומה אם רשאי לטמאות כו' אי תרד ותטמא אי יניחנה במקום התורפה כו' ומסיק ע"כ לא אמרו רבנן אלא משום דאי שביק מיית כו' ואח"כ אמר הכל מודים כו דטעמא דרבנן דמטיל מום בבע"מ פטור ופירש"י ז"ל דאין לך בע"מ גדול מזה כיון שוודאי ימות וכ"כ תוס' שם ד"ה אילמא דאחיזת הדם אף דאם הי' לו רפואה לא חשיב מום מ"מ אם שוס בלא עשיית מום חשיב זה עצמו כמום מה שסופו למות וכן פירש"י מנחות נ"ז ע"ב ד""ה הכל מודים אע"ג דפליני במטיל