חדושי הרי"ם מו

מום בבע"מ דאין לך מום גדול מזה שהרי ימות ומשמע דאף אי לא הי' אחיזת הדם והי' סופה למות הי' ג"כ מותר להטיל בה מום מה"ת. וא"כ התם בע"ז דאמר מקדיש בזה"ז בהמה תיעקר דנועל דלת בפני' והיא מתה דכן הי' התקנת חכמים משום תקלה ופריך עלה דינשר פרסותי' שיטיל בה מום א"כ משני רבא שפיר דנראה כמטיל מום כו' דהא אם לא יהיה מותר להטיל מום ע"כ נועל דלת ולמיתה אזלה שוב מותר להטיל מום כמו באחזו דם דהנ"ל דהא א"א שלא תמות אם לא בהטלת מום ומשני שפיר ה"מ בזמן שבה"מ קיים דחזי להקרבה משא"כ בזמן הזה דלא חזי ואי לא נתיר להטיל מום ע"כ נועל דלת ומתה שוב לא הי' איסור הטלת מום דמאי חילוק בין שסופה למות מחמת דבר אחר או מחמת התק"ח רק דנראה כמטיל מום דהא אין דבר זה דבר הניכר מה שתיקנו חכמים שתיעקר ואסור מדרבנן ולא קשה כל הנ"ל דאין הטעם כלל משום ר"י לחוד רק משום דבזה"ז ע"כ תמות דנועל דלת כנ"ל. ומדוקדק לשון רש"י ז"ל שם שמייתי הא דבכור דאסור להקיז לחד מ"ד אפילו הוא מת ע"ש שהוא מיותר ואינו ענין לכאן. ולמ"ש מדוקדק שזה עיקר הטעם כאן מפני שסופה למות כנ"ל. וכן לכאורה תמוה כיון דרש"י מפרש דמאי דמייתי למ"ד מטיל מום בבע"מ חייב היינו בבכור הנ"ל. ומאי משני לדמי חזי ופירש"י לחללו באחר ולהקריב חילופיו ע"ש. ותמוה דהא בכור לא יפדה וגם תמורתו אינה קריבה ואעפ"כ חייב למ"ד הנ"ל. ולמ"ש אתי שפיר דמייתי רק מבכור דכה"ג חשיב מטיל מום בבע"מ כיון דסופה למות אבל לא הי' רוצה לומר כלל להך מ"ד דבבכור אסור רק לחכמים דמתירין משום דסופה למות גרע משאר מטיל מום בבע"מ. רק התם מייתי הפלוגתא דמטיל מום בבע"מ דשאר קדשים וע"ז קאמר דכאן . לכ"ע דלא חזי גם לדמי מותר ויש לדחות: וא"כ כיון דהטעם כנ"ל ממילא דוקא בשאר קדשים דהי' הדין והתקנה תעקר וסופה למות משא"כ בכור שלא תיקנו כן כמ"ש תוס' שם וכל הפוסקים א"כ אין סופה למות כלל שפיר י"ל דגם בזה"ז אסור מה"ת להטיל בו מום ומשום דלא חזי להקרבה בשביל שאין מקדש לא חשיב כלל כבע"מ כנ"ל ומיושב שפיר מה דמשמע מכמה דוכתי דגם בזה"ז דאורייתא בבכור כנ"ל. ולע"ד מוכרח זה גם לרש"י ז"ל דבבכור מה"ת גם בזה"ז דאי נימא דלא מיקרי ראוי בשביל שאין מקדש וא"כ שוחט בחוץ פטור דאינו ראוי לפתח אוהל מועד וכמ"ש תוס' זבחים נ"ט ד"ה עד שלא נבנה ע"ש. ובמשנה ביצה כ"ה ע"ב בכור שנפל לבור פירש"י בכור בזמן הזה אין נשחט בלא מום שקדשים הוא דמאליו קדוש והשוחטו כשהוא תם הוי שוחט קדשים בחוץ וענוש כרת ע"ש. ומבואר להדיא דס"ל לרש"י להלכה דגם בזה"ז חייב כרת ומיקרי ראוי כנ"ל. ולא מצינו בהדיא מי שיאמר בבכור בזה"ז שהוא דרבנן זולת הג' מרדכי דחולין הובא בד"מ סי' שי"ג שכתב ועוד מצאתי בכור בזה"ז אינו אלא מדרבנן לפי שאינו ראוי להקרבה. ודחה ד"מ דבריו ובאמת מבואר להיפוך מכמה פוסקים. ומ"ש בש"ע ס' אם כיון להתיר כו' היינו שזה הספק דרבנן אבל לא גוף האיסור. אבל עכ"פ איך שיהי' בזה אין לפקפק כלל שאסור להטיל מום בספק בכור בזה"ז ובח"ל כמבואר בכל הפוסקים: ומ''ש רו"מ בעניין ספק דרבנן דלא דמי לספק דרוסה זה אמת ואעפ"כ ודאי דלא אמרינן כה"ג ס"ד לקולא וראיה, ברורה לזה דהא קי"ל דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא רק מדרבנן א"כ בספק טריפה יהיה מותר לבטל לכתחילה דהא לענין זה הוי רק ספק דרבנן מיד. וע"כ דהחילוק הוא דבדבר שהדרבנן בפני עצמו אמרינן ביה ספק דרבנן לקולא משא"כ היכא דכחמים עשו תקנה על האיסור שלא יעשה זה בהאיסור ממילא אין דנין בהספק כלל על הדרבנן וכיון שע"כ אתה מחשיבו לאיסור מספק תורה וכיון שהוא איסור שוב חל הדרבנן שאסור לבטלו דאין התקנה מפרדת מהאיסור וכן בהנ"ל שחכמים אסרו להטיל מום בקדשים ולהפקיע וממילא כיון שהוא קדוש מספק דאיסור דאורייתא שוב יש עליו האיסור דרבנן שלא יטיל בו מום. וכן מהא דאמר בכמה דוכתי כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו ביה"ש ולא אמר בכל מקום ספיקו דרבנן לקולא ולא הוצרך לומר שלא גזרו בספק. וע"כ דכיון שאסרו חכמים בשבת השבותים. וכיון דבה"ש מחזיקין לשבת מספק על המלאכות דאורייתא היה ממילא גם השבותים אסורים כיון שדנים על הזמן ולכך צ"ל שלא גזרו מתחילה על השבותים כנ"ל. וזה נוגע בכמה מקומות וצריך לאריכות ואין לי פנאי עתה. עוד כתב רו"מ מענין סטימותא דמהני בדרבנן ובקנין כסף שהוא ספק לרמב"ם ז"ל ספק דאורייתא רק מדרבנן לחומרא. הא ליתא דעדיין הספק דאורייתא הוא שמא אין כסף קונה ולא הוי סטימותא קנין להפקיע דאורייתא. ועדיין במה יצא מספק דאורייתא שהוא לחומרא מדרבנן עכ"פ וזה פשוט. גם עיין תשובות רמ"א סימן פ"ז דלא מחשיב לספק כלל בכסף לחוד דהעיקר כדעת רוב הפוסקים כר"י דד"ת מעות קונות בישראל ועכו"ם במשיכה. ועיין בעבודת הגרשוני סימן ק"ב בכסף ומקנינים הנהוגים. דפוסק שקנין שבדיניהם מהני. רק אם הוא הערמה הנראית י"ל דאין הסוחרים נהוגים כלל בקנין שנראה הערמה שיועיל וכן בדיניהם לזאת יחקור רו"מ על זה אם הקנין היה רק בהערמה אין הדעת נוטה כלל להתיר מטעם קנין שבדיניהם או סטימותא כמ"ש עה"ג הנ"ל. ואם הי' באמת כוונת קנין היה צד לסמוך שיטיל נכרי מום. כי מה שנראה מהפוסקים שזה הוי גרמא ואסור מה"ת בהטלת מום בבכור. צ"ע כי מצאתי בהרא"ש ז"ל ב"מ פרק הפועלים בשם הראב"ד דבעיא דחסימה לא איפשטא אזלינן לקולא ואע"ג דמסקינן דמטיל מום בקדשים דע"י נכרי נמי אסור ואפילו בזה"ז שאינו אסור אלא מדרבנן התם משום חימרא דקדשים ולא גמרינן מינה. ומה ראיה מבכור הא התם גרמא אסור מה"ת כדיליף בש"ס בכורות דף ל"ה וע"כ סברי ראב"ד ורא"ש דכיון שרק אומר לעכו"ם גרע מגרמא ואינו אלא מדרבנן גם מבואר מדבריו דסובר ג"כ בזה"ז דרבנן והוא עמוד גדול לסמוך אולם יש לחלק בין שאר קדשים לבכור כמ"ש לעיל. וגם בהא דאמירה לנכרי אם כי לדבריו גרע מגרמא מ"מ הא קי"ל יש שליחות לנכרי לחומרא וא"כ מצד זה גרע הרבה כנ"ל והנראה לע"ד כתבתי. הק' יצחק מאיר: סימן יט קידושין (דף ל"ו ע"ב) סוגיא דחדש בעזה"י מתניתין כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ ובין בח"ל חוץ מן הערלה וכלאים כו' וקשה הא הך חוץ מן הערלה קאי ארישא והוי ליה למיתני ברישא אכל שהיא תלויה כו' חוץ כו' דאף שתלויה נוהגת כנ"ל. או דהוה לי' למיתני מקודם כל שאינה תלויה ואח"כ כל שתלויה חוץ כנ"ל. ובמשנה שבש"ס ירושלמי באמת הגירסא כן וכן בירושלמי מס' ערלה מייתי ג"כ המשנה כן כל שאינה תלויה ואח"כ כל שתלויה כו' חוץ כו' אולם בש"ס דילן וכן במשניות הגירסא כנ"ל וכן נראה מגמ' דמפרש מאי תלויה ומאי שאינה תלויה שמקדים תלויה ובכל הגמרות כן. וכן ברש"י תלויה ואינה תלויה בגמ' מפרש כו' מקדים ג"כ כנ"ל. וממילא קשה הלשון דמשמעותא חוץ מערלה דאף שאינה תלויה מ"מ אינה נוהגת רק בארץ. מה שבאמת להיפוך: ונראה לע"ד לפרש בעזה"י. דהנה בירושלמי אמר דת"ק סבר דכל מושבותיכם דחדש קאי אחדש של ארץ שיצא לח"ל ע"ש. וש"ס דילן לא ס"ל כן י''ל דקאמר דת''ק ר"י