חדושי הרי"ם מד

סימן ט הנה בכורות מ"ו פירש"י הלך אחר אפי' דהיינו ראשו כו' והא פ' בתרא דיומא יליף מהך קרא דרוח חיים כו' בחוטמו. ומשמע עכ"פ בראשו היינו כל פדחת עד חוטמו. וכן בש"ס שם דאמר ר"י פדחת כו' אף לנחלה כו' יכיר כו' תני עד החוטם כו' ומשמע להדיא דפדחת היינו כולו דרוב אינו עד חוטמו. מ"מ לאשר בת' דרכי נועם הרעיש שלא ימולו כשנולד ליל ש"ק שמא הוציא ראש מבע"י והגדולים דחו דבריו והתשו' אינו ת"י כעת. עכ"פ נראה בידוע שהוציא מקצת ראשו חוץ לפרוזדור יש לחוש שמא הוציא רובו היינו כל הפדחת וכי המילדת הי' עיני' מבע"י עד שחשכה שלא הוציא מעט יותר: והגם דבגמ' נדה דמ"ב אמר האי הוציא כו' והוסיף שאלתות והרי"ף פ' ר"א דמילה מדעייק כו' דבפנים פיו סתום כו' ומשמע דא"ל הוכחה הי' נימול בשבת י"ל דהיינו משום דלא ראה כלל שהוציא ראשו: סימן יז ב"ה א' מטות תרט"ו לפ"ק לכבוד אהו' ידידי הרב הגדול חריף ובקי החסיד מוה' לוי יצחק נ"י אבד"ק קאסאווי. מכתבו קבלתי ע"ד הבכור. הפ' תפסו לספק גמור גם על סטימותא לא סמכו כמבואר פשטא דש"ס ע"ז ע"א תדע דהני פרסאי כו'. ובכל הני דפריך למ"ש משיכה לא קני לא משני משום סטימותא כיון דנהוג ע"ש ובתוס': ולע"ד בעובדא דרו"מ שהי' מדובר מפורש לשלם לזמן פלוני. ואח"כ תבעו בזמנו ולא נתרצה להרחיב רק להחזיר לו. הוי עייל ונפיק אזוזי ביומא דאוקמי לזביני ולכ"ע לא קני כמבואר סי' ק"צ וא"צ ב' פעמים כיון דעי"ז נתרצה לבטל המקח. וכפי הנראה הך זקוף במלוה אינו כהך דסי' ס"ז גבי שמיטה דהקפת חנות דהא בקבע זמן חשיב לי' בש"ע עייל ונפיק כו'. וע"כ דוקא בלשון שכ' תוס' ב"מ ע"ז ע"ב שבמשיכה זו יקנה וזוזי להוי הלואה גבך ע"ש. וא"כ כיון דחשיב זה כתנאי שאם לא יתן המעות לזמן שקבע לא יהי' מכורה למפרע נראה דלא מהני כלל מה שהי' ביד נכרי ליתן המעות שיהי' חשיב יד נכרי באמצע כבהמת ארנונא דדוקא כשיש לו זכות בבהמה זו לא מצד תנאי. אבל מצד תנאי כשלא נתקיים בטל לגמרי למפרע כמבואר בש"ס בגט החילוק בין חוץ לפלוני ובין ע"מ שלא תנשאי לפלוני דלאו שיורא הוא כלל. וכן ע"מ להחזיר באתרוג דמהני אף דכל שא"י לאכלו לא חשיב שלו ע"ש ואף דבתנאי דבידו כ' הר"ן פ"ב דכתובות דחשיב יצא מרשותו מ"מ גבי מחוסר ממון אף בחמץ מעכשיו לא הועיל ע"ש. ומ"ש מ"א בשם הרדב"ז בתנאי אינו מוכרח כלל. ומ"ש רו"מ דלא הי' המכר להפקיע ק' בכור רק לגמרי. זה גריעותא דלהפקיע הי' כמוכר מפני רעתה. ותוס' ע"ז שם כ' דאנן סהדי דרוצה להפקיע ע"ש משא"כ בסתם מכירה כנ"ל. ומאפס הפנאי קצרתי: דברי ידידו דו"ש הק' יצחק מאיר בהרב מור"י ז"ל: סימן יח לכבוד אהו' ידיד נפשי הרבני המופלג החריף החסיד מו' נחום נ"י שאלה בא' שמכר לנכרי בהמה להפקיע מבכורה בכסף בלא משיכה. וכתב רו"מ בשם ס' תשואות חן. שמורה א' הורה הלכה למעשה שיטיל בו נכרי מום וטעמו מהא דאית' בכורו' ל"ג ע"ב דכשיש בו מום עובר מותר מה"ת להטיל בו מום קבוע מקרא דתמים יהי' לרצון כו' אז לא יטיל בו מום משא"כ ביש בו מום עובר דלא חזי להקרבה אינו אסור מה"ת להטיל בו מום אלא מדרבנן. ומזה הוליד דגם בכור ח"ל שאינו ראוי להקרבה אף כשהבה"מ קיים דממקום שאתה מביא מעשר אתה מביא בכור וכיון דלא חזי להקרבה האיסור דהטלת מום בו רק דרבנן. וכיון שקנין כסף הוי ספיקא הוי ס"ד ולקולא ושרי להטיל בו מום. ובס' הנ"ל דחה שאסור לעשות ס"ד לכתחלה. ועוד כמ"ש הש"ך בספק דרוסה שנתערב דלא אמרי' בי' ס"ד כיון שנעשה אח"כ דרבנן וכן בזה כיון דקודם הטלת מום הוי מה"ת. ורו"מ נראה לו להורות כדברי המורה הנ"ל שזה נקרא דיעבד כדי שלא יבא לידי מכשול ליהנות ממנו כמ"ש הב"י דמצוה להשתתף עם נכרי ואף דאסור לשתף עם נכרי כמ"ש בח"מ קע"ו וא"ח קנ"ו התירו כאן משום חשש מכשול וכ"ש להתיר לכתחלה לעשות ספק דרבנן. ודחי' הב' דחה רו"מ דלא דמי לספק דרוסה שנעשה ע"י גלגול דרבנן אבל כאן הוי מיד ספק דרבנן לגבי איסור הטלת מום ובגוף א' הוי האיסור דרבנן וספיקו עכ"ל רו"מ: תשובה הספר הנ"ל לא ראיתי מעולם ואיני מכיר לא את המורה ולא את המשיב. אולם הדבר פשוט לאיסור ויפלא מאוד על המורה ההוא שהתיר מה שפשוט לאיסור אצל כל רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל דהא מבואר בטור וש"ע כל ה' בכורות סי' שט"ו ושי"ו ושי"ח דספק בכור דינו שימתין עד שיפול בו מום ולא הגיה רמ"א כלום ומבואר עכ"פ דאסור להטיל בו מום בספק גם בח"ל וברא"ש ז"ל בבטי' דבעטו ורדוף שכ' הרמב"ן פוסק כלישנא בתרא ולא ידענא טעמא מהו דבשל תורה הוא ואפשר דה"ט דאע"ג דהטלת מום הוי איסור דאורייתא מ"מ מה שאינו נאכל במומו הוא מדרבנן ע"ש. וכי הרא"ש לבני א"י דיבר ע"ש בכורות ל"ה ובר' ירוחם הלכות בכורות מבואר להדיא ג"כ בס' בכור דאסור להטיל מום ג"כ בח"ל. ויעיין רו"מ בפסקי מהרא"י סי' קס"ז וקס"ח וקס"ט דמהר"מ ורא"ש ומהרי"ל וכן הגדולים סברי דאסור להטיל מום בס' בכור גם בח"ל. וכן בתשובות רמ"א ושארית יוסף ע"ש לא מצאו תקנה בס' בכור: ובגוף סברתו הנה מה שהביא ממום עובר לבכור ח"ל אין שום ראי' דע"כ לא אימעוט מתמים יהיה רק דוקא כשהוא תמים בלא מום אז אסור להטיל בו מום משא"כ כשאינו ראוי להקרבה מחמת מום עובר שאינו תמים אינו עובר. אבל לא מוכח מזה מה שאינו ראוי להקרבה מצד אחר דלא אימעט מתמים שיהי' מותר להטיל מום בקדשים וכן משמע מלשון הש"ס בכורות ל"ג ע"ב דנחלקו רק במטיל מום בבעל מום וכפירש"י ד"ה ורבנן דדרשי תמים יהי' כו' דמשמע תמים הראוי לרצון אמרתי לך דכל מום לא תטיל בו אבל בעל מום לא ע"ש ולא סיים רש"י אבל שאינו לרצון לא. משמע דדוקא כשאינו ראוי לרצון מחמת שאינו תמים וכן דקדק רש"י מנחות נ"ו ע"ב ד"ה ורבנן אותו שהוא תמים וראוי לרצון כו' אבל בעל מום לא. ואין שום ראיה מזה. ותדע דלדברי הנ"ל שמדמי מה שאינו ראוי למום א"כ מחוסר זמן קודם ח' בבכור דאינו ראוי לרצון דבהדיא כתב קרא מיום השמיני ירצה ואף אי ודאי אינו נפל כדאמר פ"ק דר"ה משעה שנראה להרצאה כו' א"כ גם בא"י יהי' מותר מה"ת להטיל מום בבכור קודם ח' ימים דהא עכשיו אינו ראוי להקרבה ואינו ראוי לרצון ואף שיהי' ראוי אח"כ הא גם במום עובר יהי' ראוי אח"כ להקרבה ואעפ"כ כיון דעכשיו אינו ראוי מותר מה"ת להטיל מום קבוע א"כ גם בהנ"ל יהי' מותר. אלא ע"כ דלא דמי מה שאינו ראוי להקרבה ולא אימעט מתמים רק בע"מ וא"כ אין ראי' להנ"ל: