חדושי הרי"ם מא

דג' אחרינייתא וחזר בו. דילמא הך דב' קודם ומשום שהי' קודם עובדא דר"נ. ואח"כ בתר עובדא דר"נ סבר רשב"ג דג' תמול דתלינן שהיו הראשונים אדומים ולא השגיחו רק ד' לא דב' סתמא השגיחו ולכך פסק גם באחיות כן ברביעי. ואין לומר דהיינו הא דבעי הש"ס הי אחרינייתא דאם הך דג' קודם ע"כ חזר בו רשב"ג ואי הך דב' קודם י"ל דלא חזר מגוף הדין דב' הוי חזקה רק משום עובדא דר"נ וכנ"ל. דא"כ ב"כ וב"כ ס"ל לרשב"ג דב' זימני הוי חזקה או דחזר בו או כנ"ל. והא בכמה דוכתי אמר סתמא דש"ס דרשב"ג ס"ל דבתלתא זימני הוי חזקה וכן פשיט ר"י נשואין ומלקות כו' ווסתות כו' כרשב"ג וע"כ דלא כנ"ל. גם אין סברא לחלק דבאחיות אפשר שלא ידעו זו מזו ואף בג' יש לתלות שלא השגיחו. ואין חילוק בין ג' לב' דדוחק. ועוד דבש"ס מדמי לה הדדי מדמייתי עובדא דר' יצחק בר"י מלה ראשונה דמשמע היא עצמה. ויותר הי' נראה דלתוס' לא אמרינן כלל מסתמא השגיחו אף בג' דהא דרוב מצויין כו' דוקא המצוין בתיקון איסורים שחיטה וניקור בענין זה עצמו. לא שאר ספיקות. וגם כן דוחק. עוד הי' אפשר ליישב קושיות מהרש"א אם יש לדקדק שכ' תוס' בחולין פ' א"ט הך דנראה דס"ל כרבי כו' והתם מייתי הש"ס אגב ולא כתב זה בכמה דוכתי דר"נ ביבמות ושבת. ולכך י"ל דדיוקם מדמייתי ראי' שאדומה כשרה מכל המעשה דר"נ משמע דמספק של ר"נ לא הי' מוכח להכשיר בטריפות רק דאח"כ נתברר לר"נ ספיקו כיון דמלה הג' אח"כ וחי כשנבלע בו דמו מוכח דזה בירור קרוב לוודאי ואי כרשב"ג דילמא חי משום דלא הוחזקה כלל. וע"כ דהש"ס דקדק מלישנא דר"נ דס"ל כר' דהוי חזקה וממילא מדחי מבורר שמחמת בליעת הדם כנ"ל. וא"כ לרשב"ג עדיין לא מוכח ספיקו דר"נ וי"ל דאליבי' לא אמרינן כלל שלא נבלע דמו. וא"כ שפיר הוכיח הגמ' מעובדא דרחב"א אמר ר"י דברביעי אמר לא תמול. ואמר רק באתה לפניו ולא נקט הביאותו לפניו כמו בעובדא דר"נ משמע שלא ראה הילד כלל וא"כ מוכח דבג' הוי חזקה ולא ס"ל הא דר"נ כלל. שמא לא נבלע דמו כנ"ל. ופריך דילמא גם ג' כו' וס"ל כרבי והביאה הילד ומשני א"כ מאי סהדותי' כו' דלכאורה תמוה דמ"מ קשה מנ"ל לרחב"א דבג' לא הי' אוסר. ולהנ"ל א"ש דבדיוק אמר באה לא הביאותו ומוכח כנ"ל: וא"כ הי' אפשר דע"כ לא כתבו תוס' דבסתם חייב למול דוקא בב' דסתמא כיון דקי"ל כרבי א"כ ערל שמתו אחיו היינו ב' ולא מלו אותו שהי' שלישי א"כ שפיר ממ"נ אי כרשב"ג ולא תלינן כלל בלא נבלע דאין ראי' מדר"נ א"כ עדיין לא הוחזק וחייב למול. ואי כרבי א"כ שוב מוכח מדר"נ ותלינן שהב' לא הי' נבלע כו' וחייב. אבל אי איתרמי שמלו ג' ומתו שוב י"ל דמודין התוס' דאין רשאין למולו דשמא כרשב"ג ולא תלינן כלל בדם. ומ"מ אינו נראה לומר דתלי' הך בפלוגתא דר' ורשב"ג. דא"כ למה אמר אדומה וירוקה כשרה הא אזלינן לחומרא בהך פלוגתא עכ"פ מוכח דגם לרשב"ג אפשר לתלות שלא נבלע ושוב אין מלין לכתחלה ולא שייך הנ"ל. ולכך נראה דהא לתוס' גם זה תימא דא"כ ברייתא דפליגי רבי ורשב"ג בהציצו וראו שנבלע דמן (חסר): דהנה מה שתמהו על הרמב"ם ז"ל מנ"ל. ומ"ש הג' מהר"ש מבראדי נ"י מהא דפסח [מדאמר ר"א בפסחים ס"ט דערל חייב כרת ע"ש ת"ל דבל"ז חייב כרת מחמת המילה. ע"כ דאיירי במתו אחיו מ"מ כו' ע"ש] וע"י שכתב לפום רהיטא דברי שגגה רוצה אח"כ להחזיק דבריו ולהוכיח נגד כל הפוסקים דבכל יום חייב כרת אף שמל. עכ"פ הרמב"ם אינו מיושב וכן מ"ש הג' אבדפ"ק אשר הן הדברים הכתובים בשו"ת חתם סופר מהגאון ר' משה סופר זצ"ל סי' רמ"ה מפי' הרשב'"א ריש הערל דאמר דערל חשיב אוכל דפומי' הוא דכאיב לי' ומוכח דלעול' יש לו תקנה לימול ע"ש. ולע"ד ראי' קלישתא הוא שיסמוך הרמב"ם ס"ז הא ודאי דחשיב אוכל שכשיעבור וימול מותר לאכול ומ"ש שבחזקת שימות ע"ש אטו בחזקת שמיד ימות. גם אם הי' כן מ"מ כיון שמצד עצמו אוכל רק ערלה גורמת לו וחשיב אונס שלא ימול מ"מ חשיב פומי' דכאיב: והא תני ערל וכל הטמאים א"כ מצורע שאין לו בהן יד דק"ל שאין לו טהרה עולמית למה מאכיל ודוחק לאוקמי מתני' כיחידאי. וע"כ כיון דיש לו תיקון רק מחמת אונס לא מתקן חשיב פומי' דכאיב והנה לכאורה נראה שגם הרמב"ם ס"ל כתוס' דהא כתב מקודם אדום כו' ירוק כו'. ואח"כ מלה א' ב' כו' מילה שהכשילה כחו כו' ג' כו' עד שיגדל ויחזק כחו כו' ומשמע דכמו גבי אדום וירוק שהי' נראה שלא נבלע כו' כן בדין הג' שהי' נראה שהכשילה כחו ע"י המילה. בזה מהני עד שיגדל ויחזק כחו. אבל בא"י הסיבה י"ל דלא מהני למולו בגדלות כפשט הגמ' ג' לא תמול כיון שאינו ידוע מה הי' בב' ראשונים. אך זה אינו דא"כ השמיט דין המפורש בגמ' וכתב דין אחר והא ודאי ליתא. גם למה הוסיף הרמב"ם ז"ל אדום ביותר כמו שצבעו ירוק ביותר מה שלא נמצא בגמרא כלל: לכן נראה דהא קשה דאמר אביי א"ל אם האי ינוקא דסומק דאכתי לא איבלע בי' דמא ליתרחו לי' עד דאיבלע בי' דמא ירוק ואכתי לא נפל בי' דמא ליתרחו כו' דתניא אמר ר"נ פ"א הלכתי כו' ובאתה כו' שמלה בנה א' וב' כו' שלישי הביאותו לפני ראיתיו שהי' אדום כו' א"ל המתינו עד שיבלע בו דמו כו' ע"ש. ותמוה מאי ראי' מייתי אביי מהוחזקה ללא הוחזק כמ"ש לעיל. ואדרבה משמע מדר"נ דא"ל דמתו ב' לא הי' מצוה להמתין אף שהוא אדום כמ"ש תוס' חולין באמת להוכיח דס"ל כרבי וא"ל דקמ"ל דגם בהוחזק מהני להמתין הא עדיין א"י מלשונו אי ס"ל כר' וגם בהוחזק אי ס"ל כרשב"ג וקמ"ל דב' לא הוחזק ולכך מפרש הרמב"ם דלשון סומק הוא אדום ביותר כדאמר חולין צ"ג האי אומצא דאסמיק. ורש"י ז"ל פי' שבת ריש פ' ח' שרצים נצרר הדם כו' שנצבע העור בדם הנצרר בו. וכן ירוק ביותר בזה ודאי גם בראשון אין מלין ובהא דר"נ הי' רק סתם אדום וירוק שיש כמה תינוקות כן. ולכך א' וב' מלו וכדין עשו רק בג' כיון שהוחזק סמך ר"נ ע"ז כיון שהוא אדום שגם זה שינוי אצל תינוקות אלו שהם חלושי כח. וכמו שפי' רש"י ז"ל שבת שם אהא דלא נפל בי' דמא לא בא בו דם ומתוך כך חלש הוא ואין בו כח וממהר לחלוש ולמות ע"ש וכן באדום אף שאינו ביותר ולא הי' מוציאין אותו מכלל רוב תינוקות דבשינוי כזו מלין אותם וחיים מ"מ באלו שהוחזקו תלינן שפיר שמעט דם יש להם ע"י שהם חלושי כח ואותו המועט לא נבלע כנ"ל. ואמר המתיני מחמת החזקה ואח"כ שראה שינוי שלא הי' אדום כלל או ירוק מלו אותו כנ"ל שהרי נתחזק כחו. ולע"ד ברור שמטעם זה פי' הר"ח הובא ברשב"א חולין ור' אפרים הובא בהרא"ש ור"ן ושאר פוסקים בריאה שהאדימה דטריפה והא דאדומה כשרה מדר"נ מחלקין האדימה הוא ביותר משא"כ אדומה וע"ש דלכאורה אין טעם לחילוק זה. ולמ"ש מיושב דע"כ אדומה דמייתי מדר"נ אינו ביותר דאל"כ א"צ להוחזק כנ"ל. משא"כ האדימה דמדמי לח' שרצים נצרר כו'. דחשיב צובע היינו ביותר כנ"ל. ואמר אביי שפיר מדר"נ תלי בהוחזק אף שאינו אדום ביותר גם לענין למולו אח"כ שנדע שזה הי' הגורם ולא הי' הספק אצלו כלל מכ"ש דכשהוא שינוי ביותר דיצא מכלל שאר תינוקות דלא שייך למיזל בתר רוב תינוקות דהא רוב אין אדומים כ"כ ואיתרע לי' רובא כנ"ל. וכן ירוק ביותר כנ"ל ולכך כתבו תוס' חולין פ' א"ט שפיר דס"ל לר"נ כרבי דבתרי זימני הוי חזקה דמיירי באינו אדום ביותר כפשטא דלישנא א' וב' דמש"ה הוא דאמר המתיני. והגם דתוס' דחו החילוק בין האדימה לאדומה היינו דלענין להכשיר בריאה אין חילוק דבאדום ביותר ג"כ אמרינן שלא נבלע דמו מדלא מחלק בש"ס