חדושי הרי"ם מב

אדומה דכשירה היכא משכחת לה ע"ש משא"כ לענין מילה מודים דהחילוק כנ"ל: והנה ביבמות ס"ד ע"ב אמר ועוד אימר דפליגי לענין מילה בנשואין מי פליגי ודחי אין והתניא ניסת לא' כו' ופריך בשלמא גבי מילה איכא משפחה דרפי דמא ואיכא משפחה דקמיט דמא אלא נישואין מ"ט. ומשני מעיין גורם או מזל כו'. וקושיות הש"ס אינו על אחיות רק על אותה עצמה שמלה בנה א' ב' דבהא פליגי רבי ורשב"ג ועלה קאמר בשלמא מילה כו' ומבואר בגמ' דאם אין טעם לתלות לא הוי חזקה כלל אף בכמה פעמים תלינן באקראי ומה"ט איש אינו נעשה קטלן ובאגודה שגם באיש מב' נשים רשאי למול שהדם מאשה ע"ש וברמ"א סי' שס"ג. וא"כ במתו מחמת מילה שלא היו יכולין לעצור הדם עד שמת שייך הטעם דרפי דמא. אבל אם מתו סתם למה הוי חזקה וע"כ כמ"ש רש"י קל"ד ד"ה לא נפל כו' לא בא בו דם ומתוך כך חלש הוא ואין בו כח וממהר לחלוש ולמות כן אף שאין רואין בו שינוי כלל מ"מ תלינן שהוא חלש ומעט כח שא"א להבחין והמילה הכשילה כחו שיש משפחה שהילדים תשושי כח ולכך בהוחזקו לא תמול שג"כ יש טעם כנ"ל. והיינו שהוסיף הרמב"ם ז"ל לשון זה שמלה א' וב' כו' שהמילה הכשילה כחו לא תמול בזמנו ומה"ט כתב ממילא עד שיגדל ויתחזק כחו דכמו דבאדום ביותר וירוק כו' מהני כשימתין עד שיחזיר מראהו כשאר קטנים. כן בהוחזק ב' דמה דיחשב חזקה הוא רק משום דמחזקינן לי' בחלוש יותר משאר ילדים שא"א להבחין בקטנותו ממילא מהני להמתין עד שיגדל ויחזק כחו שיהי' נראה שהוא בטל כח ככל אנשים הבריאים ולכך לא נתן גבול לדבר רק כפי הנראה חלישתו הוא ההמתנה עד שיגדל ויתחזק כנ"ל דאין הפי' כמ"ש הרב הג' מבראדי שיגדל שיהי' בר מצוה וכחו היינו במצות. שאין לפרש כן ברמב"ם ז"ל. שכלפי שאמר שהמילה הכשילה כחו כתב שיגדל ויתחזק כחו. והכשילה כחו לא יוכל לפרש במצות. וגם אם הי' הפי' שיגדל בן י"ג לא הי' צ"ל אין מלין אותו בזמנו כו' אלא אין מלין עד שיגדל כו' וע"כ הפשוט כנ"ל דחדא מילתא הוא ע"י שיגדל מתחזק כחו. דכיון דאמר בש"ס הטעם על ג' שלא תמול בסתם משום משפחה דרפי דמא והא מיירי סתמא שלא הי' אדומים דאל"ה בלא חזקה לא מלין ואעפ"כ אמר דרפי דמא והיינו שחלש עי"ז הגם שאינו אדום משום שאינו נקשר הדם בגופו היטיב וממילא המילה מכשיל כחו: ובנ"י יבמות פ' הבא כו' כתב ג"כ לשון זה ג' לא תמול ביום הח' עד לאחר זמן שיתחזק הולד דאיכא משפחה דרפי דמא עכ"ל והרי לא הזכיר שיגדל כלל. וגם תלי הטעם דהמתנה עד שיתחזק משום דאיכא משפחה דרפי ומבואר שמפרש כמ"ש. וההמתנה עד שיהי' נקשר בו הדם. ואם הי' רואין בילד שכשתחבו מחט וכה"ג בבשרו והי' קשה לעצור הדם כעובדא דנ"ד ואחר זמן רואין שאינו יוצא דם כשתחבו כנ"ל רק כשאר ב"א אנו יודעין שהי' רפי דמא ואח"כ נתחזק כחו ורשאין וחייבין למולו כנ"ל: והנה גם לרמב"ם ז"ל משכחת ערל גדול שמתו אחיו מחמת מילה כשרואין שהוא חלש משאר בני, אדם או כענין הנ"ל שקשה לעצור הדם כשתוחבין וכיוצא בזה אסור למול גם שהוא גדול דהא רש"י ז"ל פי' בכל המקומות ערל שמתו אחיו מחמת מילה גבי פסח שאינו בן נכר כו' ומוזהר וע"כ בגדול וכן ריש פ' הערל. ומשחיטה אין ראיה די"ל בקטן ואחרים רואים לס"ד. אך מזבחים פ"ב שקיבלו דמן ערל ופירש"י ותוס' שמתו אחיו מדקרי לי' לבו לשמים. וע"כ בגדול איירי שעובד עבודה. ולר"ת שהובא בתוס' זבחים כ"ב ע"ב אין ראיה מכל הני דמיירי במומר לערלות שמחויב ורק מחמת פחד ע"ש. מ"מ משמע ג"כ מדבריו שיש גדול שאינו צריך למול שמתו אחיו ולמ"ש י"ל דאין מחלוקת בדבר וא"כ גם מתוס' ריש חולין אין ראי' כ"כ שיסברו נגד כל הפוסקים הנ"ל רק שכתבו דבסתם שלא הציצו תולין שמא הי' אדום כו' שכתבו דנימולו כשהיו גדולים אז אינו מל לעולם הג' ובזה גם הרמב"ם ז"ל מודה כיון שהי' ב' הראשונים גדולים ובריאים כשאר ב"א ואעפ"כ מתו ע"כ תלינן בחלישות כח מה שא"א להבחין א"כ אין גבול שנדע שיתחזק כחו. ומה שכתבו אח"כ א"נ שנימולו בח' והציצו וראו שנבלע בהן הדם היינו ג"כ דשוב ע"כ תלינן בחלישת כח מה שאין מועיל המתנה עד שיבלע דמו רק שיתחזק כחו ושוב אם גם בגדלות הוא חלוש מרוב ב"א הבריאים אין מלין אותו ג"כ ושפיר משכחת בגדול ערל כו'. וזה גם לדעת רמב"ם ז"ל כן. אבל כשראו בו חלישות או אף בדאי אפשר להבחין שתולין בחלישות י"ל ג"כ דמודו תוס' דמהני כשיגדיל והוא חזק כשאר בריאים תלינן דאף ב' ראשונים הי' רפי דמא שלא נקשר אף שלא נראה שינוי הי' בהם חלישות כח. ועי"כ מתו וזה שהוא גדול כשאר בריאים מסתמא אין מחליש רק כשחלש עדיין כנ"ל. והגם דא"כ הל"ל דמיירי שעדיין בגדלות אדום או ירוק. דע"כ לא שכיח דא"כ למה נקיט מתו אחיו מ"מ לימא שאדום ביותר ואין רשאי למולו וע"כ דל"ש כלל בגדלות: י"ל דהא לרשב"ג כל שלא שהה ל' ספק נפל היא. ומסיק בש"ס שבת דף קל"ו דפיהק ומת לד"ה רק בנפל מהגג או אכלו ארי מחלוקת ובחולה נחלקו רז"ה ורמב"ן ע"ש. וא"כ בשלמא בלא יכולים לעצור הדם וכה"ג הוי כנפל מהגג אבל כשלא ראו שינוי אף שמת מיד ותולין במיעוט כח עכ"פ ספק נפל הוא ושמא מת משום שהוא נפל א"כ אחר ל' יום יכולין למול הג' ולרשב"ג דספק גמור הוא אף בנפל מגג שאין ריעותא כלל נגד הרוב דולד מעליא ילדן. א"כ גם בלא יכלו לעצור הדם וכדומה ג"כ ודאי דאין חזקה מנפל על בן קיימא. אך בזה י"ל כיון דעכ"פ הוחזק דרפי דמא דשאר נפלים אין מחמת הדם שוב הוי חזקה גם על בן קיימא שלא למולו משום דרפי דמא. אך באינו מחמת הדם רק הכשילה כחו ודאי דאין חזקה מנפל על ב"ק ובהאי מיירי פלוגתא דרשב"ג וא"כ ע"כ לומר או דהפי' באמת לא תמול בשמיני רק אחר ל' כשאינו מחמת דם וכשהוא מחמת דם עד שיבלע כו' וכפוסקים הנ"ל. או דהטעם דעכ"פ ספק הוא דרוב אין נפלים ואף שיש ריעותא דרוב אין מתים מחמת מילה כשהם בני קיימא מ"מ ספק הוא ומהני בפ"נ שלא למולו כנ"ל. וא"כ לתוס' בריש חולין דבספק לא חשיב הוחזק דשמא אדום ויפרשו פלוגתא דרשב"ג בהציצו בח' כו'. א"כ קשה ממ"נ כנ"ל כיון שסוברים דלא תמול לעולם למה לא נימא לרשב"ג שספק נפל כמו דתלי' בשמא אדום כנ"ל וי"ל דמיירי בקים לן שכלו חדשיו א"כ אין ראי' מתוס' על סתם ילד. והגם דקי"ל אשת כהן אינה חולצת דבדיעבד מקילינן מ"מ בפיהק וחלה משמעות תוס' חולין י"ב דס"ל דהוי ספק גמור. ובגמ' יומא פ"ב מחלק בין חולה לבריא בבן ט' וי"א שהפי' כחוש ותש כח והתענית יזיק לו. כן נראה הפי' גם בזה דתולין בכחישות ועד שיתחזק כחו שגדול ונראה שבריא ככל הבריאים: ועיקר לע"ד מה שיש לסמוך עליו בנ"ד. סתימת הרמב"ם וטור וש"ע עד שיגדיל ויתחזק כחו ואם היו חוששין לדעת תוס' ריש חולין דבהציצו וראו שנבלע בו דמו אין מלין לעולם והיו מפרשים כן דברי תוס' ודאי שלא הי' סותמין בפיקוח נפש ליתן מקום לטעות ומדלא חילקו פשוט או דלא חשו או שמפרשים כמ"ש דגם תוס' מודים כשרואין שבריא וחזק שמלין רק בחלוש לא. ועיין ברמב"ם פ"ג מה' רוצח האומד בריא וחלש כו' שאינו דומה בן יומו שנפל מגג לגדול נשמע דיש אומד בענין הכח. וגם הגאון בנב"י פסק למעשה כן בבן ג' רק שלא ראה דברי תוס' מדלא הביאם. וכן ט"ז