חדושי הרי"ם מ

בכל עדיות. ולרמב"ם גם בממון פסול מה"ת אבל עכ"פ מיושב כל הקושיות על הרמב"ם ז"ל כנ"ל: וא"כ ממילא אין הוכחה גם מריטב"א דאלם אינו יכול לגבות בשבועה דלא האמינה תורה רק בשבועה לשעבר דיש בה חיוב מלקות לא בכתב אף דחמור כיון דאעמ"ה ואין מלקות לא מהני כנ"ל אבל איסורא איכא מה"ת. ובל"ז י"ל כשאינו יכול לכתוב דהא לרב ע"כ כל חרש ואלם דתני מיירי כשא"י לכתוב דאל"ה מדבר מיקרי. וכן מוקי בירושלמי כשא"י לכתוב ע"ש מ"ש רו"מ דאם א"א רק בכתב יהיה אינו ראוי להגיד היטב אשר דיבר. הגם כי לא דמי דאלם פסול הגוף כמבואר ברא"ש ב"ב קל"ח. מכל מקום יש מקום לדבריו: סימן טז שאלה בחור אחד בא אל הרב דעירו וסיפר לו איך שעדיין לא נימול וביקש מאתו להמולו. והשיב לו שיחקור אחר הדבר הזה על מה לא נימול עד עתה ושלח לקרוא לאביו ובא וסיפר איך שבנו הראשון נימול בזמנו ור"ל מת בו ביום וכשהוליד בן שני לא רצה הרב שהי' אז למולו. ושלח אנשים מבינים לראותו אם לא נשתנה פניו לאדום וירוק. וגם הרב אשר בא לפניו עתה שאל לאנשים ההם. והשיבו אשר הי' מראה פניו צהובות כמראה ילדי' בריאים עכ"ז הי' ירא הרב שהי' אז להמולו וצוה להמתין והמתין נ"ג שבועות ועכ"ז לא רצה הרב להמולו. ואביו דימה בנפשו אשר מחמת איזה כעס עושה הרב כן לזאת נסע לעיר אחרת ושם הלכו יחד החברה מוהלים ונימול שם ור"ל מת אחר ב' ימים למילתו. וכפי הנראה אשר המשפחה הזאת המה ממשפחה דרפי דמא. כי גם אחי אמו של הבחור הזה מתו מחמת מילה. וכן לאחות אמו מת בן אחד שלה מחמת מילה. והאמת אשר קצת אנשים אמרו שהמוהל הי' חייב בדבר הזה שחתך בהכיס וראי' שבן אחד שלה עודנו חי ב"ה ולא הזיק לו המילה כלום. ואמת הדבר אשר גם מזה רואים שהם ממשפחה דרפי דמא. כי אם הוא נוקף באצבעו יש סכנה בדבר עד שעוצרים את דמו. אולם שאל להבחור הנ"ל שכאשר הוא נוקף באצבעו האם קשה לו לעצור את הדם. והשיב אשר במהרה ובקלות נעצר הדם ונרפא במהרה זה תורף ענין השאלה: תשובה הנה ברמב"ם וש"ע סי' רס"ג ג' לא תמול עד שיגדל ויחזק כחו. ותמה בתשו' נב"י מה"ת סי' קס"ה שהרי סתמא אמרו ג' לא תמול וכן ברי"ף ורא"ש ומשמע לעולם ומהא דשבת וחולין דר"נ שלישי הביאתו לפני כו' המתינו עד שיבלע בו דמו כו' המתינה וחי' כו' שמא משום שראה בו שינוי אמרינן מסתמא גם הראשונים היו אדומים. גם דילמא ס"ל כרשב"ג. ותירץ דל"ל א' ומת ב' כו'. והן ד' תוס' חולין מ"ז כמ"ש שם בהג"ה איפכא דמוכח דס"ל כרבי מדאמר המתינו כו' ומהרש"א הביא קושיא מנ"ל דילמא משום שראוהו אדום ותי' ג"כ דא"כ למה נקט כלל א' וב' כו' וכ' ול"ל דאדרבה אם לא הי' אדום הי' מל אותו מיד כרשב"ג דב' לא הוי חזקה מ"מ כיון דבהך תינוק אין נ"מ לא הי' לו להזכיר אלא ע"כ דאכתי לא הוי קים לי' שלא למול ינוקא דסומק אלא משום דמתו כבר ב' שהי' ג"כ אדומים א"ל המתינו דב' הוי חזקה ואחר שנבלע הדם אמר למולו דלא הוחזקה אלא באדומים ומשום שלא נבלע עדיין הדם בהם מתו עכ"ל. העתקתי לפי שמשמעות דבריו דדוקא משום שראו הב' שאדומים ואל"ה אין זמן כלל. ובאמת בתוס' ריש חולין כתבו להיפוך ד' ע"ב ד"ה שמתו כו' שנימולו כשהם גדולים ומתו דאי בח' דלמא משום דלא נבלע בהם הדם א"נ אפילו בח'. וכגון שהציצו בהן וראו שנבלע בהן דמן ע"ש. ומלשונם מוכח דבסתם שלא הציצו וא"י אמרינן מסתמא מתו ע"י שלא נבלע דמן דאזלינן בתר רוב ולדות שכשדמן נבלע בהם אינם מתים מחמת מילה ומחויב יוד הג' למול ואי אינו מל חשוב מומר לערלות. וא"כ אא"ל בדעת מהרש"א ז"ל דכוונתו דראו הב' ראשונים שהיו אדומים. ועוד דהרי לא הוזכר כלל מב' ראשונים מה הי' וכמו שדחה בעל ההג"ה דברי מהרש"א. אולם פשוט דכוונתו ג"כ על הסתם דתלינן שהי' אדומים כדעת תוס' הנ"ל. והוצרך לומר דאכתי לא ק"ל כו' דאל"כ עדיין אין נ"מ באותו תינוק דבאדום לחוד לא מהלינן וממתינין כדאמר בש"ס שבת קל"ד. ועוד תמוה דמאי ראי' מייתי ש"ס דהאי ינוקא דסומק לא מהלינן כו' מהא דר"נ הא שם הוחזקה כמ"ש תוס' וע"כ להמתין משא"כ בלא הוחזק לדעת תוס' הנ"ל דמוכח דס"ל כרבי. ולכך מפרש מהרש"א דמשום דלא הוי קים לי' עדיין דסומק לא מהלינן א"ל דהוחזקה הי' מלו מיד ורק משום דמתו ב' וראהו אדום דעכ"פ מוכרח להמתין ממ"נ וכשראה אח"כ שנבלע בו דמו הי' תולה מספק ג"כ דראשונים מתו מחמת שהיו אדומים משום הרוב כנ"ל. כיון דכל שאין חזקה ברורה אין מוציאין מהרוב ומחוייב למול דלרשב"ג בב' החיוב למול ולא מספקינן כלל בפ"נ. כן כיון שיש לתלות שהיו אדומים כמו זה הג' לא הוחזקה כלל כשיהיה נבלע דמן וחייב למולו כשנבלע וכשראה שחי נתברר אצלו סברתו דבוודאי האודם גורם. ושפיר הוכיח הש"ס דינוקא דסומק ממתינין אף בלא הוחזק דאין זה מכלל רוב וולדות דאין לנו רוב על אדומים כנ"ל: ובנב"י הנ"ל תירץ דמדלא חש ר"נ שמא לא היו הב' אדומים ע"ש שכתב בעצמו שהוא דוחק. דלתוס' אין לחוש בספק כנ"ל. ואדרבה קשה על תוס' מנ"ל דילמא ר"נ דאכתי לא הוי קי"ל הך דסומק לא מהלינן שפיר תלי מסתמא הי' אדומים דאל"ה לא הוי מייתי ככל וולדות. ואעפ"כ מלו אותם שלא הי' ידוע דסומק אין מלין משא"כ אח"כ דידוע הדין דסומק לא מלין וממתינין א"כ אדרבה מסתמא כדין עשו דאם הי' אדומים לא הי' מלין וראוי לומר בסתם שלא למול הג' כלל. וצ"ל דתלינן שלא השגיחו לראות אם אדומים או לא. וע"ז אין להם ראי'. ועוד דנראה דבפעם ב' חייב להשגיח אם אדום או לא כדקי"ל בווסתות דלמיחוש חוששת בחדא זימנא. כ"ש בפ"נ כיון דמת אחד מ"מ שוב בשני צריך לראות עכ"פ שמא אדום דזה לכתחילה גמור. אף אי בסתם א"צ להשגיח מ"מ אחר פ"א ודאי החיוב כנ"ל. א"כ שוב בג' נימא דודאי כדין עשו דרוב המצוין אצל המצות מומחין. וראו שלא הי' אדום. לכן נראה לע"ד דס"ל לתוס' שאפילו לא הי' השני אדום מ"מ כיון דעל הראשון י"ל דלא השגיחו דאחזוקי ריעותא לא] מחזיקינן א"כ אין כאן חזקה ומחוייב השלישי למול והכי דייק לשון התוס' שנימולו כשהן גדולים או בח' והציצו בהן כו' היינו בשניהם כנ"ל. ובפסקי תוס' כ' מפורש דכשלא ראו ושמא לא הי' נבלע כו' לאו ישראל הוא ע"ש ריש חולין: אמנם להנ"ל קשה מאי דאמר בש"ס יבמות ס"ד דבעי הי אחרנייתא ובעי למיפשט מדר"י שמלה א' ב' ג' ד' הביאה וא"ל אל תמולי ודחי דילמא אי הוי שלישי באה לפניו הוי ג"כ אמר לה ודחי א"כ מאי אסהדותא דרחב"א ולמ"ש בשיטת תוס' קשה דהא ודאי ראה עתה שאינו אדום וירוק. א"כ י"ל דס"ל בב' הוי חזקה. ומ"מ אי הוי ג' באה לפניו הי' מצוה למולו דלא הוחזק דהוי תלינן שהראשון לא השגיחו ולא הי' נבלע ורק הב' ולא הוחזק וממילא הג' חייבת למולו כדעת תוס' הנ"ל. ורק הד' דשוב ע"כ בשני' השגיחו דחוששין בפעם א' ושוב כשמתו ב' שהשגיחו ממילא אמר אל תמול דסבר דבב' דהוי חזקה אסור גם שנבלע כתוס' הנ"ל. והוצרך שפיר אסהדותי' דר"ח דדוקא רביעי כנ"ל. ודוחק לומר דבימי רשב"ג אכתי לא קים לן הא דר"נ דסומק לא מהלינן דמנ"ל הא ר"נ הי' אב"ד בימי רשב"ג. וכיון דהלכה כדבריו דילמא נתקבלו דבריו כבר כיון דמעשה זו בסוף ימי רשב"ג כמ"ש רש"י ומוכרח ע"ש. ועוד דא"כ היאך הוכיחו דהך