חדושי הרי"ם לט

לחוד כו' א"כ במעידין על ידי מעשה בכתב אפשר דלקו ולא משלמין דדילמא דוקא בדיבור אמרה תורה דמשלמין כו' א"כ שוב לא יועיל כלל מה"ת בכתב דבמה דאפשר לקיים כאשר זמם לא מהני מאי דמקיימין במלקות כו' והוי עשאאי"ל אך לא משמע כן מדמצריך למעט בכתב ועוד דאדרבה כיון דמעידין בכתב חשיב מעשה וחמור יותר מדיבור נראה דשוב אין עונשין מן הדין כמו כאשר עשה דאמר פ"ק דמכות דמשום אין עונשין מן הדין פטור אף דהם רק גורמים שהב"ד עשו חעשה מ"מ חמור מכאשר זמם ופטורין דאין עונשין כו' ממילא כ"ש כשהן עצמם עשו מעשה די"ל כנ"ל. וזה אפשר טעם בעה"מ דלא שייך הזמה בכתב בשטר ולדידן עיקר כתי' תוס' ב"ק דף ד' ע"ב דבממון עונשין מן הדין ולכך יש בשטר דין הזמה ולכן בד"נ ומלקות פשיט לי' להרמב"ם ז"ל דלא מהני בכתב אף שראוי כנ"ל: וא"כ בנידן של רו"מ הג' טעמים שכתב להחמיר בכתב השני יותר מהראשון לע"ד. טעם א' משם הרדב"ז דדרך להוציא בשפתיו מה שכותב. לע"ד אז היה עושין כן במכוון שיהיה ביטוי בשפתיו. משא"כ עכשיו ידוע שאין מבטין מה שכותבין ואי שלא בכונה אין כאן קבלת שבועה. ואין לעשות ספק מזה כלל. וטעם ב' שכתב ת"ח וזה מהני בכתב וכתב רו"מ בשם נב"י כן. אינו נראה לע"ד דתקנות ב"ד או ציבור שפיר ודאי הי' מהני גם בכתב מטעם תקנה והפקר ב"ד אבל קבלה על עצמו בת"ח שהדבר תימה איך רשאי ע"ד רשות להחרים א"ע וע"כ רק קבלה ע"ע החומרות שיש בח"ח שיהיה אסורים עליו וא"א רק מטעם איסור שמקבל על עצמו או שבועה ואי לא מהני קבלה בכתב גם זה לא מהני כנ"ל. גם טעם ג' לחלק בין כת"י ובין כת"י סופר וח"י ג"כ כבר כתבתי דאין חילוק דמה שחותם ומוסר לחבירו הוא מעשה המוכיח על שגמר בלבו כנ"ל. וא"כ ממילא כתב הראשון חמור יותר, דבהב' יש קולא שהוא בטעות שאלו היה זכור שיש איסור ת"כ עליו ודאי לא היה מקבל עליו. וגם הוא אונס שלא יניחוהו בני עירו לצאת שהדין עמם מספק עכ"פ אף אם שניהם שקולין אינו רשאי לעשות מעשה ולעבור בקום ועשה. וממילא אונס כעכבו נהר דעל דעת כן לא קיבל. וגם אם עדיין לא השיגו רשות אין כאן עדיין ח"ח ושבועה דאוריית' כלל דעל תנאי היה. והנראה לע"ד כתבתי גם שהוא קצת נגד דעת אחרונים מדור שלפנינו: עתה אבא קצת על דבריו הנחמדים להראות שדבריו, חביבים. הנה מ"ש רו"מ לראיה ברורה ע"י שקשר נימא בנימא ע"פ דברי הלח"מ פי"ג מהל' שכירות גבי חסמה בקול כו' שהה"מ כתב כמסתפק כיון דאפשר ע"י מעשה ולח"מ תמה מעדים זוממין ותירץ דאפשר בכתב כו וא"כ גם נשבע אפשר בכתב. והלח"מ עצמו לא סמך על דבריו שפ' י"ח מה' סנהדרין הניח בצ"ע מאחר שכתב רמב"ם להדיא פ"ג מה"ע דבמכות וגלות וד"נ אינו מועיל בכתב ולא חילק כלל בין ראוי להעיד. אולם מרמב"ם עצמו יש ראיה שכ' פ"א מה' תמורה שכל ל"ת שאין בו מעשה אין לוקין חוץ נשבע ומימר כו' מפי השמועה למדו כו' ג' לאוין אלו א"א שיהיה בהן מעשה כלל ולוקין עליהן כו' ולשון זה מורה להדיא כהה"מ הנ"ל שאלו הי' אפשר במעשה הי' שפיר לוקין אף בלי מעשה רק בעקימת פיו כנ"ל ואי שבועה בכתב מהני משכחת כולהו ג' במעשה. והנראה לע"ד דהנה תמוה שם עוד דהא מימר אמר ר"י כיון דבדיבורי' איתעבד מעשה כו' והניח הכ"מ בצ"ע ובהג"ה שם כתב דר"י חזר בו ע"ש. וליתא דהרי פ"א מה' איסורי מזבח פסק דמקדיש בע"מ נוקין והוא רק משום דבדבורי' איתעבד מעשה כנ"ל ע"ש ולע"ד יש ליישב דהא הרמב"ם פ"א מה' תמורה כתב טעם הב' דלא הוי ניתק לעשה משום דכולל הלאו יותר ציבור ושותפין דעוברין ואינו קדוש. וא"כ אי לאו דמפי השמועה כו' רק משום דבדבורי' איתעבד מעשה א"כ ציבור ושותפין לא דלענין מלקות אין הלאו כולל יותר. דעיקר הטעם דכולל יותר ויש בלאו הזה מלקות כשלא ניתק לכך אף דיש העשה לקי א"כ להנ"ל לא היה לוקין כלל דלא היה שייך גם טעם דהה"מ בשותפין דנימא הואיל ומשכחת מעשה ביחיד דבדבורי' הקדש שוב לוקין גם בשותפין. דכאן להיפוך ביחיד לא לקי דהוי ניתק לעשה. א"כ הלאו לא נאמר כלל למלקות דביחיד ניתק. ובשותפין אין בו מעשה ולא שיין ב' הטעמים ולכך הוצרך דמפי השמועה למדו דלוקין מימר אף שאין בו מעשה. ושוב בשותפין לקי ושוב ביחיד ג"כ לקי דכולל הלאו יותר כנ"ל. ושוב יש בו מעשה ביחיד דבדיבורי' הקדש ושוב כנ"ל. ושפיר אמר ר"י לא תתני מימר בהדי הנך דלא דמי דעכשיו יש בו מעשה ושוב גם שותפין כיון דמשכחת במעשה לקי ולא דמי להנך. ומ"מ הוצרך שפיר לחשוב מימר מפי השמועה דאל"ה לא היה לוקה כלל בין ביחיד ובין בשותפין. ומיושב הכל בעזה"י. וא"כ מיושב ג"כ הך דבכתב: לקי דא"ב מעשה. א"כ ממילא גם ביחיד לא לקי דניתק לעשה דהנה כבר כתבנו לעיל דבעדים דפשטא דקרא בדיבור לא תענה ולא יגיד כו' ממילא ברור לע"ד דבכתב במעשה אף אם היה מהני מן התורה מ"מ אין עונשין מה"ת דאין עונשין מן הדין כמו כאשר עשו דב"ד כו' מכ"ש מעשה שלהם בעצמם כנ"ל. וממילא בד"נ ומכות פשוט דלא מהני עדות בכתב דהוי עדות שאאי"ל כנ"ל. רק בממון לחד תי' תוס' דעונשין מ"ה כו' צריך למעט מלא יגיד כו' ולתי' א' דתוס' שם ב"ק דף ד' צריך למעט שלא נאמר דעדות דקרא בין ע"פ ובין בכתב. לכך ממעט מע"פ כו' דלאו בהכי איירי קרא. וממילא בכתב אף דעדיף מדיבור שוב לא מהני כנ"ל: והנה בנשבע ומקלל כו' ג"כ לע"ד כן כיון דפשטי' דקרא בביטוי שפתים. ולמדו מפי השמועה דלוקין אף שאין בו מעשה. שוב ע"י מעשה בכתב אין לוקים דאין עונשין מן הדין. אולם אי לאו דלמדו מפי השמועה. רק דהיה לוקין משום דאפשר במעשה בכתב ודאי דהיה לוקין גם בכתב ולא היה שייך אין עונשין מן הדין דכל המלקות הן רק משום דאפשר במעשה וילקה. רק עכשיו דלמדו כו' שלוקין אף שא"א בהן מעשה רק מצד עצמו שוב אין לוקין כלל בע"י מעשה. ושפיר הוצרך הקבלה מהלכה. ושפיר מדוקדקים דברי רמב"ם ז"ל דלמדו ג' אלו דלוקין אף דא"א בהם מעשה דבמעשה אין לוקין כלל בשבועה דלשעבר בכתב וכן מימר ומקלל כו'. ואם כן סנהדרין ס"ה פריך שפיר אברייתא דיצאו עדים זוממין שא"ב מעשה. ופריך וקול לאו מעשה והא חסמה בקול כו' היינו דמנ"ל לברייתא דילמא לא חייבה התורה ע"ז רק משום דעדים אפשר במעשה בכתב ולכך חייבין בדיבור ג"כ כמו בחסימה וכ"ד לח"מ הנ"ל: וא"כ באמת חייבין בכתב דלא שייך כלל אין עונשין מן הדין כיון דכל חיוב ע"ז משום דאפשר במעשה ויענשו. דהא מה"ט חידוש הוא שלא עשו מעשה. וא"כ אדרבא מנ"ל החידוש דילמא חייבין רק דעקימת פיהם חשיב מעשה כיון דאפשר בכתב כנ"ל. וממילא ילקו כנ"ל. ומשני הואיל וישנו בראי' ולפי' רש"י עיקר כיון דאין הדיבור מצד עצמו האיסור דכשאינו מועיל עדותו אינו עובר רק מה שיקובל עדותן בב"ד לא חשיב הדיבור מעשה. א"כ עכ"פ שוב למסקנא ע"כ ע"ז חייבין בלא מעשה. שוב בכתב י"ל דלא מהני דאין עונשין מן הדין רק בממון כנ"ל. ואף דגם הכתב אינו עיקר האיסור לפי' רש"י הנ"ל. מ"מ חמור מדיבור לחוד. או דאפשר למסקנא גם במעיד בכתב לא חשיב מעשה דמ"מ רק גורם שהב"ד ידונו ע"פ ואין זה מעשה רק גורם וכמו דיבור דאף דע"פ הוי מעשה מ"מ בעדים לא חשיב מעשה. ודוקא לס"ד דע"ז מצד עצמם דנין אם הוי מעשה הי' שייך כנ"ל. משא"כ למסקנא דישנו בראים כנ"ל שוב גם בכתב לא חשיב מעשה. ושפיר למסקנא לא שייך אעמ"ה וגם בכתב היה מועיל וצריך עפ"י למעוטי מפי כתבם