חדושי הרי"ם לו

תוכל לשלחה ומוכח דגם כה"ג מיקרי לדבר מצוה ומתירין. ועוד דסברא הנ"ל לא שייך רק בעל דעת פלוני ופלוני וידעו בשעת הנדר משא"כ על דעת רבים סתם הא לא ידעו כלל אדרבא דעת ש"פ להיפוך דלא היו מסכימים כלל. ועוד דכיון שעבר כבר על השבועה יכולין להתיר גם בעל ד"ר דזה מצוה להצילו מעונש האיסור כמבואר ברשב"א הובא במשנה למלך פ"ו מה' שבועות הגם שיש לפקפק קצת כאן כיון דלתועלת חבירו אין מתירין לכתחילה אף בלי טובה רק דיעבד מהני ובזה לא חילקו בין דבר מצוה. א"כ שוב בעד"ר י"ל גם דיעבד לא מהני אף שעבר דלא שייך מסתמא ניחא להו בהתרה כיון דאסור לכתחלה. אך ז"א דהא דיעבד סומכין על הפוסקי' דאין איסור כלל בלי טובה: ועוד לכאורה למה בכבר עבר בלתועלת חבירו למה לא יתירו לו לכתחלה גם שאסור הא גבי תורם שלא מהמוקף אמרינן ניחא לי' לחבר למיעבד איסורא זוטא כי היכא שלא יעבור ע"ה איסור חמור וכן כדי שלא יהי' עובר אשבועה. אך ז"א כדדחי בש"ס פרק קמא דשבת דבעי למימר התירו לאחר לרדותו כדי שלא יבוא זה לאיסור סקילה ודחי וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך ע"ש ומחלקים תוס' בין הך דשלא מן המוקף ע"ש. וכיון דס"ד דש"ס דמתירין א"כ אף לאחר דדחי דאין אומרין לזה חטא אף חטא קל כו'. היינו לגבי דידיה אבל לגבי האחרים שאין עושים איסור כלל ודאי ניחא להו איסור קל של המתירין לכתחלה שלא יהי' זה עושה איסור חמור לעבור אשבועה שהיא מהחמורות ואף שהוא רק תיקון על מה שכבר עבר. הא גם בלרדות כן כנ"ל. וא"כ שייך שפיר בעד"ר מסתמא ניחא להו בההתרה כנ"ל. ועוד דהוי לדבר מצוה לעשות שלום בין איש לאשתו כמבואר ביו"ד סי' רכ"ח דכיון דחקר שא"א להיות שלום בענין אחר יכולין להתיר נדר עד"ר והוא מתשו' מהר"מ ע"ש. בפרט שכתב עד"ר סתם ולא נפרטו מי דלרוב הפוסקים אית ליה היתר ומצד החזקה טובה אף שהעיד העד שהי' כתוב שנשבע עבור הטובות שעשה עמו חמיו יותר מיכולתו. מ"מ לא אמר להיפוך שעשה לו טובה בשביל השבועה ומאי בכך שנשבע בשביל הטובה שעבר ובעינן דוקא קיבל טובה עבור השבועה ונדר הנאת תשמיש והשבועה לגרש זה לא העיד כלל שהי' עד"ר. וגם זה לדבר מצוה וכטעמים הנ"ל. ועכ"פ מהני ההתרה דיעבד. עוד יש לצדד כיון שעכ"פ הי' סובר שאינו עובר שבועה שהי' אונס ולבטל את המצוה כו'. א"כ הוי שוגג בשעת חלות השבועה דהנאת תשמיש ולגרש כיון שתלאן אם יעבור על האיסור שבועה ליסע. בש"ס נדרים כ"ה ובש"ע סי' רל"ב סי' ו' קונם ככר זה אם אוכל ושכח ואכל אין הככר נאסר כיון שבשעה שהי' לחול הנדר הי' שוגג ולא ידע שחל עליו האיסור. וא"כ כיון שסבור שאינו עובר לא היה יודע אז שחל האיסור דהנאת תשמיש והשבועה לגרש כנ"ל. אך הלשון סתום בדברי העד אז ער וועט עובר זיין און וועט פארין. י"ל שאין הפי' על האיסור דוקא. וא"כ אף שחשב שאינו איסור ידע דחל איסור תשמיש כנ"ל ועדיין אינו מוכרח: עכ"פ מהני היתר על אותן הנדרים ושבועות של תשמיש ולגרש. רק נראה דהי' צריך שהתרה יהי' מקודם על שבועה ראשונה שהעידו העדים ואח"כ להתיר שבועה הב' שבכתב שעד"ר דקודם התרה לא חיילא שבועה ב' ואין מתירין עד שיחול. עיין סי' רל"ט סעיף י"ג וסי' רכ"ט סעיף ט' ובש"ך שם. אולם מהרל"ח בתשובה פסק דמהני דמיקרי חל ע"ש. ועוד דנראה כיון שכבר התירו א"כ כמו דאמרינן אף דבשעה שנשבע שבועה ב' לא חל מ"מ כשהותרה שבועה א' חל למפרע שבועה הב' ממילא חל למפרע ההתרה ג"כ וכמו בתנאי מעכשיו שהי' מועיל ההתרה כשנתקיים אח"כ התנאי כיון שחל למפרע הנדר איגלאי מילתא דההתרה הי' אחר חלות. וברמב"ם פ"ו מה"ש מבואר להדיא דמהני שכ' נשאל טית (שו"ת) על השלישית ראשונה ושני' קיימת. ובלח"מ כתב שהב"י בשם הרמב"ן חולק ע"ש ועדיין צ"ע והלשון סתום בגב"ע מההתרה רק שהתירו הכל: ואם הי' ההתרה כנ"ל מקודם על הא' ואח"כ על הב' נראה לע"ד דמהני ההתרה בדיעבד ורשאי לדור עם אשתו ואין עליו עונש נדר ושבועה. והנראה לענ"ד כתבתי אם יסכים א' מגדולי המורים: הח' יצחק מאיר סימן יד שאלה רב אחד שהי' אב"ד בעיר אחת ודרשוהו לעיר אחרת לשום משכנו בתוכם להיות להם לאב"ד והסכים להם ונתן כתב בכתב ידו ממש בזה הלשון הבטחתי לאנשי עיר פלונית לשום משכני בתוכם כו' כ"ז אני מקבל עלי בח"ח ובשד"א ובעת נתנו זה הכתב לא זכר שנתן ג"כ כתב לאנשי עירו ובחפשו באמתחת כתביו מצא העתקה מכתב שנתן לאנשי עירו וכתוב בו כל זה אני עלי בת"כ ובפ"מ רק הכתב הראשון לא הי' כתב ידו ממש רק שחתם עלי' והשני' הי' כתב ידו: תשובה ב"ה יום א' ג' דחנוכה תרח"י ווארשא. החיים והשלום לכבוד אהו' הרב הגדול חריף ובקי נ"י פ"ה ע"ה מוה' חיים אליעזר נ"י אבד"ק טארניגראד. אחד"ש הן הגיעני מכתבו ליל ו' עש"ק ומוכ"ז אמר שיום) א' יסע מזה ולא הי' לי פנאי להאריך בדברי פלפול רק בדבר הנוגע לדינא. ורו"מ מחודדין שמעתתי' ומרבה לפלפל בדברי האחרונים ולדעתו פשוט שכתוב הראשון אינו כלום וכתב השני בתקפו. ולענ"ד אינו כן. והנה חסר במכתבו תיבה א' מן העתק כתב ראשון שכתב כל זה עלי בת"כ ובפ"מ. וחסר קבלתי או מקבל. ואכתוב על שניהם. בענין לשעבר שמוסכם אצל הח"י ונב"י כפשט דברי סמ"ע סי' ע"ג שאם לא נשבע אין עליו איסור. לע"ד ליתא כמ"ש רמ"א בחו"מ סי' ר"ז סעיף י"ט ובת"ה סי' שכ"ו מבואר להדיא דשוי' אנפשי' חד"א בהודאתו שנשבע. רק דמהני אמתלא והיינו אמתלא על ההודאה שלא הי' כוונתו להודות באמת וכמו נתקדשתי וכה"ג דמהני אמתל' דכן הדין גם בממון אם לא נתכוין להודאה גמור' ויעיין רו"מ בס' נ"ש סי' ח' בדיני תנאים ראשונים ודבריו נכונים. זולת מ"ש ג"כ דרק נגד חבירו אבל לענין איסור אין איסור אם יודע האמת שלא נשבע ע"ש. ולדעתי צ"ע טובא דמשמעות דברי ת"ה הנ"ל דכמו אודיית' בממון דהוי קנין אף שאינו כן לרוב הפוס' מעובדא דאיסר גיורא כן בכל שוי' אנפשי' חד"א לרוב הפוס' שמטעם הודאה אי נתכוין להודאה ולאסור אף דיודע שאינו כן נאסר בזה. ול"מ לדעת ר"י באסין שמטעם נדר דעשאוהו חכמים כנדר שאין לו התרה דודאי כן. רק אף לרוב הפוסקי' דמטעם הודאה ג"כ הדין כנ"ל. דגם בממון מנ"ל לחכמים שיהי' קנין. וע"כ דמסתברא כיון שיכול אדם לעשות בשלו מה שירצה וכיון דהודאה מהני מקרא דכי הוא זה כפירש"י קדושין ס"ה ע"ב שוב מתחייב באמת והוי קנין כיון שרוצה ומתכוין להקנות בהודאתו. וכן לענין איסור כיון שביד האדם לאסור במה שירצה מהני הודאתו ג"כ לשוי' חד"א. וכן משמעות הגמ' בכמה דוכתי בקידושין ס"ה באומר קדשתיך ופ"פ בכתובות ד"ט ואומרת א"א פ"ב דכתובות כו' דמסתמא דאסור ואף שיודע שאינו כן וברמב"ם הל' א"ב פי"ח ה"ט אשת כהן כו' שהרי הודית שהוא כו' ואסרה עצמה ונעשית כחתיכה האסורה. וברמ"א בתשובה ס"א אף שיודעין שטהורה הותר רק משום אמתלא ע"ש. והן ג"כ דברי ש"ך סי' רל"ב ס"ק כ"ח. ומ"ש רמ"א שם ביו"ד סימן מה שכן