חדושי הרי"ם לה

מהרוב ותלינן שאצבע של בעל זה גרם ולכ"ע עדיין בכלל רוב נשים היא. ומ"מ מהני הבדיקה לבעל ראשון דתלינן שנתרפאה. ואף דבמועד לשורים או לשבתות כו' לא הוי חזרה לתמות רק בדבר שנתייעד. היינו דהתם הוי חזקה דאורייתא כשנתייעד ג' פעמים כו' משא"כ כאן דחזקה דוסתות דרבנן. ובזה גרע משאר וסת דלא צריך למיעקרה ג' פעמים כמ"ש הפוסקים דהוי כוסת דאונס דאינה קובעת רק למיחש חוששת ונעקרה בפעם א' דתולין שהי' במקרה כל הג' פעמים כן מהני ב"ש אף שאפשר שאין אצבעות שוות סימן יג הנה ע"ד שבועה הראשונה שהעידו העדים. ודאי דמהני ההתרה דיעבד ולא מיקרי קיבל טובה מה שהניחו ליסע למקום אביו לקיים מצות כיבוד. דאם לא הי' מניחו הי' שלא כדין ובמה שאינו עושה עול לא מיקרי עשיית טובה. כמ"ש הש"ך יו"ד סי' רכ"ח ס"ק מ'. ואף אי נימא דשבועה זו מיקרי לתועלת חמיו ולהנאתו. מ"מ הא פסק הרמ"א שם אף לדעת היש חולקין דלא מהני גם בדיעבד מ"מ דוקא בקיבל טובה בשביל השבועה אבל בלא טובה רק לתועלתו ודאי מהני ההתרה בדיעבד ע"ש כמבואר במהרי"ק שורש נ"ב ג' חילוקים ע"ש: ונידון הכתב שהעיד ע"א שהי' כתב בו בנדר ע"ד רבים שאין לו התרה ובאלה ובשבועה כו' בשביל החזקת טובה ואם חמיו האט מיט עהם גיטאהן איבער דעם ערך ואם יעבור ויסע קיבל עליו באיסור קונם הנאת תשמישה עלי' גם קיבל עליו באלה ובשבועה לגרשה ולצאת נקי מנכסיו כו' הנה שבועה בכתב גם שכתוב בלשון הנני מקבל עלי גם כן דעת רוב הפוסקים דאינו שבועה כמבואר בתשובות שב יעקב סי' מ"ט ות' נ"ב הגם שבת' סי' ס"ו נסתפק וכתב שתלוי בב' תירוצים תוס' גיטין ע"א שהקשו אהא דשאני עדות דרחמנא אמר מפיהם כו' ומשמע דבשאר דוכתי חשיב אמירה והקשו מחליצה דאלם ואלמת לאו בני קרי' כו' ותירצו דיש חילוק בין הגדה לאמירה. ועוד דכמו דילפינן מלויים וענו ואמרו דדוקא בלה"ק כמו כן כתב לא מהני ע"ש. וכתב נ"ב הנ"ל דלתירוץ קמא שבועה בכתב ג"כ לא מהני דכתב לבטא בשפתים הוי כאמירה. משא"כ לתירוץ ב' י"ל דמהני שבועה בכתב ע"ש: ולע"ד נראה ראי' ברורה מהא דאמר בש"ס סוטה כ"ז ע"ב אמר מר בר"א כשם שאלמת לא היתה שותה דכתיב ואמרה האשה אמן כך אם הי' אנס לא הי' משקה כו' והא אמר להדיא בש"ס במשנה סוטה ל"ב דפרשת סוטה נאמרה בכל לשון וא"כ למה אלמת אינה שותה הא יכולה לומר אמן בכתב ולא שייך תירוץ הב' של תוס' כלל וע"כ כתירוץ הא' דאמירה לא הוי בכתב כלל. ועוד לע"ד מוכח יותר דשבועה לא מהני בכתב אף אי נימא לחלק בין לבטא או אמירה דהא כתבו תוס' שם סוטה ד"ה דכתיב כו' דאפילו למאן דלא בעי קרא כדכתיב מודה דאלמת אינה שותה משום דלא מצי לקבולי שבועה כו' ע"ש. וא"כ הא כיון דלא בעינן קרא כדכתיב א"כ אף שאי אפשר לקיים ואמרה היתה שותה. רק משום קבולי שבועה ואי שבועה בכתב מהני שפיר מצית לקבולי שבועה בכתב ואמירה לא מעכבא כנ"ל. וע"כ לענין קבולי שבועה פשיטא להו לתוס' דלא מהני בכתב. וגם הסברא פשוטה כיון דכתיב לבטא בשפתים ובנדר ככל היוצא מפיו כו' ודוקא בעדות שאין הדיבור מעשה מצד עצמו רק לגלות מה שראו הוי ס"ד דמהני משא"כ שבועה דהדיבור גופי' הוא האוסר וכן שאר מצות שבדיבור דלא אישתמיט שום פוסק שיהיה מהני בכתב. וסברא הנ"ל מבואר בתשו' ש"י שם. וגם בנב"י סי' ס"ח הסכים עמו. גם מוכח מש"ס סנהדרין מ"ה ע"ב גבי בן סו"מ הי' א' מהם גידם או אלם כו' אינו נעשה בסו"מ דכתיב ואמרו כו'. ואף דאמרינן התם קרא יתירא דמעכב היינו דאל"ה לא הי' מעכב כלל כשא"א באמירה. אבל מה בכך שמעכב אי הוי אמירה בכתב. וע"כ כתירוץ א' של התוס' דאמירה לא חשוב בכתב כנ"ל: אך יש לדחות קצת דהנך איכא לאוקמי באין יודעין לכתוב ולא קשי' להו להתוס' רק מחליצה דקריאה לא מעכבא רק שיהי' ראוי לקריאה. וא"כ הא כיון שיכולין ללמוד ולכתוב שוב מיקרי בני קריאה אבל בהנך דסוטה וסנהדרין דבעי אמירה ממש י"ל דאיירי באין יכולין לכתוב. ודוחק כיון דנקט סתמא אלם וכו': גם מש"ס ריש תמורה דאמר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ופריך והרי מימר דאין בו מעשה ותנן לא שאדם כו' אלא שאם הימר מימר וסופג ארבעים כו' ומאי קושיא ממתני' הא משכחת מלקות בכתב שכתב זו תמורת זו דעבר הלאו במעשה לרוב הפוסקים דאף היכא דאפשר בלי מעשה לוקה כשעשה מעשה וע"כ כיון דתמורה מטעם הקדש ואין הקדש חל בכתב כנ"ל. וכן להפוסקים דהיכא דאפשר לעבור הלאו במעשה לוקין עליו אף כשעבר בלי מעשה. א"כ כל הני דאמר חוץ מנשבע ומימר ומקלל כו' הא כולהו משכחת להו ע"י מעשה בכתב ושוב לקי אף בלי מעשה ומוכח דלא מהני כנ"ל: ומה גם שלא אמר העד כלל שהי' כתוב לשון אני מקבל עלי רק דרך הודאה כו'. ומבואר בש"ע דכיון דיודע שלא נשבע אינו איסור כלל. ואף דאינו נאמן נגד אחרים מ"מ כאן שנשרף הכתב פשוט דנאמן נגד הע"א ואף לעדות העד שקרא הכתב עמו ג"כ פשוט דמה שקורא לידע מה כתוב בו כמו שהעיד העד שאמר לו ראה על מה אתה חותם מבואר מלשונו שהי' הקפידא על החתימה. אבל לא הי' הקריאה לשם קבלת שבועה. רק לדעת מה כתב. וכיון דמבואר בש"ס הי' קורא בתורה כו' אם לא כיון לבו לא יצא וכיון דבשבועה בעינן שיתכוין לשבועה דגמר בלבו להוציא פת חיטין כו' לא מהני ממילא קריאה זו אינה קבלת שבועה בפרט שהכתב של אדם אחר. וכי מי שקרא כתב אחר שכתוב בו אני נשבע יהי' קבלת שבועה. בפרט למאי שאומר שנתיישב אח"כ יום א' אם יחתום כו' גם הלשון שהעיד העד שנתן כתב בנדר על דעת רבים שאין לו התרה ובאלה ושבועה אז ער זאל מיין נישט פאהרין כו'. א"כ הנדר הוא בלשון שבועה ואינו חל כלל להרבה פוסקים כמ"ש בש"ע סי' ר"ו. ועל השבועה לא העיד שהי' עד"ר. אך דעת כמה פוסקים דגם נדר בלשון שבועה מהני מטעם יד. אך מבואר דהוי יד דשבועה לא דנדר ע"ש. וא"כ יש לומר דלא חיילי כלל הנך שבועות דעל דעת רבים על שבועה הראשונה שהעידו העדים דאין שבועה חלה על שבועה ואין כאן לא כולל ולא מוסיף רק מה שהוא עד"ר ואינו חל כלל. אך הא קי"ל כרבא דכשהותרה הראשונה חלה השני' וא"כ עכשיו דהתירו לו הראשונה חלה הב' שהיה עד"ר. אך יש צירוף דעת הרי"ף דלא פסק כרבא עיין ש"ע סי' רל"ט. ואם הי' ניתר ע"י חרטה דהשתא י"ל גם לדידן אין שבועה השני' חלה. אך מסתמא ע"י פתח מהחרטה התירו לו כמבואר בש"ע וניתר למפרע כנ"ל. ועוד דהוי לדבר מצוה דאין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ ויש התרה גם בעד"ר. ואין לחלק דדוקא דהרבים לא ידעו אז דלא הי' בשעת הנדר דברי מצוה כמו במיקרי דרדקי דהי' סבורים שימצאו דדייק כוותי' וממילא אח"כ שנולד שיש מצוה אמרינן מסתמא דעת הרבים מסכמת כו' משא"כ כשנס בשעת הנדר הי' אותו הדבר מצוה חזינן שאין דעתם מסכמת אף שהוא דבר מצוה. ז"א דהא מייתי לה בש"ס מכות ט' ג' דט"ז ע"ב באונס שגירש ואדרה עד"ר דלא משכחת לה ביטלי דלדבר מצוה יש לו התרה ע"ש והתם בשעת הנדר הי' אותו המצוה ג"כ כמו עכשיו לא