חדושי הרי"ם לז

אם האמת שנא נשבע שאין עליו איסור שבועה משום הודאתו. עכ"ל. וכן העתיקו כולם לשון רמ"א ז"ל. וא"י איך יפרשו לשון וכ"ש וכי מיירי מקודם אם באמת נשבע. וע"כ הפי' דקאי אדלעיל שנותן אמתלא למה אמר שנשבע. רק מקודם מיירי בא"י לנו אם האמת כדבריו רק שהוא אומר כן וכתב דכ"ש אם ידוע גם לנו שהאמת כן. או דהפי' דכ"ש הוא בעצמו שיודע האמת שלא נשבע שאין עליו איסור אבל ב"כ וב"כ קאי אם נותן טעם למה אמר שנשבע אבל בלי אמתלא והי' כוונתו באמת להודאה ושיהי' חיוב עליו בשבועה ודאי שנאסר אף שלא נשבע ככל שווי' אנפשי' חד"א ובענין שבינו לבין עצמו אפשר דלא שייך הודאה כיון דקי"ל אדם נאמן על עצמו. אבל במה שבינו לבין חבירו כיון דהדין דנאמן שוב אף שאינו כן אסור כנ"ל. ואף דהי' אפשר לומר דבשבועה דאיסור גברא לא שייך שוי' חד"א. מ"מ הרי תה"ד כ"כ להדיא. ונראה טעמו דקי"ל שבועות דף ך' אף דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי מ"מ דעת רמב"ם ור"י מיגא"ש דאסור מה"ת רק דאין חייבין עליו ע"ש פ"ב מהל' שבועות ה"ת. וממילא הוי הודאה שנשבע כאיסור מתפיס בשבועה שענין זה אסור עליו באיסור שבועה כנ"ל. וזה לע"ד טעם ר"י הלוי שמצא רשד"ם בתשו' סי' פ' הביאו ג"כ ש"י דבנתן כו' שנשבע לחבירו לחייב בד"ש ואסור לעבור ואין ב"ד כופין ולא ביארו כולם דבריו למה. ולמ"ש כנראה שהוא הר"י הלוי מגא"ש ז"ל דלטעמי' כנ"ל ומשום הודאה אתי עלה דכמתפיס בשבועה כנ"ל. או דס"ל כהרמב"ם ז"ל דבכל שוי' אנפשיה חתיכה דאיסורא אין ב"ד כופין ע"ש. אבל עכ"פ מאחר דדעת רמ"א ז"ל לקוחין מת"ה סימן שכ"ו ומבואר שם כן להדיא ממילא הדין כנ"ל. ומ"ש תה"ד שם דאף שזה מודה שלא נשבע בפניו אפשר שנשבע שלא בפניו. אין הפי' לע"ד כמו שחשבו האחרונים רק כדאמר בגמרא גיטין מ' ע"ב כתבתי ונתתי כו' והלה לא נתת לי חיישינן שמא זכה ע"י אחר ע"ש. וע"כ דאף דאודייתא קנין לתוס' ושאר פוסקים מ"מ ב' הודאות דסתרי הי' מהני גם הודאות שכנגדו להיפוך דהקנין הוא רק כמו שהוא מועיל ענין ההודאה לנאמנות. וכיון דבסותרים שפטור גם הקנין אינו יותר. רק כיון דאפשר שזיכה לו ע"י אחר שוב מהני הודאתו וקונה כנ"ל. וכן הפי' בתה"ד הנ"ל אף דזה מודה שלא נשבע בפניו א"כ הי' ראוי להועיל להיפוך שאין זה מחויב נגדו לזה כתב כיון דאפשר שנשבע שלא בפניו וכגמ' הנ"ל שוב מהני רק הודאתו אלא משום האמתלא כנ"ל. ע"ש דמפורש בדבריו כנ"ל אבל כשנתכוין להודות הודאה גמורה ולקבל עליו מה שמודה אסור אף דלא נשבע כנ"ל: ואפשר דמ"מ האיסור רק דרבנן כמ"ש בתשו' רמ"א סי' א' מטעם כל שאסרו כו' אף בחדרי חדרים אסור ע"ש. אבל משמעות הגמ' והפוסקים דאיסור דאורייתא גם לגבי המודה כנ"ל. ואם כן שוב בכתב אף להפוסקים דשבועה בכתב לא מהני מ"מ בתורת הודאה למשוי נפשיה חד"א לכ"ע מהני להפוסקים שאינו בתורת נדר כנ"ל ככל שטר וכת"י דהוי הודאה גמורה ואפשר דגם אמתלא לא מהני במעשה שנותן כ"י לאחר כהאי דס"א ביו"ד סי' קפ"ה. בראש כבש ולבשה בגדי נדות. אבל עכ"פ רו"מ שנתן כתב הראשון שרצה לקבל עליו מה שכתוב בו שוב הוי ככל כ"י דעלמא דמהני בהודאה אף שהכתב של אחר וח"י. ויפה הנהיגו כל ב"ד לכתוב לשון עבר קיבלו עליהם בח"ת שלא כח"י ונב"י. רק דאף להמקילים בשבועה בכתב מודים בהודאה דאמרינן שנשבע בפיו. וכיון דאפשר בכך שוב אסור בהודאה בכתב משום שוי' חד"א. ומנהג ישראל תורה. ודברי נב"י שהרב קורא אינו כלום דאין כוונת הרב להטיל חרם מדעתו רק כמ"ש: ומ"ש רו"מ דמה שמצוה לאחר לא מהני שליחות. לא ראה רו"מ וגם האחרונים שהביא רו"מ דברי תה"ד בפסקיו סי' רנ"ד שכתב ובלא"ה בטורח יש לנו ראי' מהתלמוד שיוכל השליח להקים איסור בשבועה על המשלח שיתקשר כו' ע"ש דעכ"פ הדין ברור לו שיכול לאסור איסור. וגם מ"ש רו"מ איזה לשון ג"כ לא קשה למעיין בש"ע שיכול לומר שיהי' אסור בשבועה על דבר פלוני. או שמחויב כו' וכהנה רבות. ובל"ז כל זה אי בשפתיו דוקא שייך הספק אי שייך שליחות שאינו בשפתיו כדאימעוט בעדות כתב ותורגמן מע"פ. אבל להמחמירין בכתב ודאי דכתיבת השליח אני מקבל עלי מהני ככתיבתו. דגט לשון הבעל הוא ולהפוסקים דצריך שליחות בכתיבה וכתב השלית לשון הבעל ומהני ככותב בעצמו וכנ"ל. א"כ מה שרוצה רום מעלתו להחמיר בכתב השני יותר מראשון ליתא. דאי כתב מהני ממילא גם כ"י אחר בשליחות מהני. ועוד דעיקר הוא מה שמוסר הכ"י לאחר דהא ודאי גם בכ"י עצמו שמקבל עליו אינו מקבל כלל רק במה שמוסרו לאחר דכשאינו מוסרו אינו כלום. רק בזה יש לומר דדעתו שיחול כשימסרנו ודוחק. ועוד דהא להפוסקים דלא כרמב"ם דעדות בשטר כשר מה"ת. ולא אימעט מעל פי כיון שראוים כו' או נעשה כתיקון שטרות ושאר תי' תוס'. אם כן ניהו דהגדתו מהני מ"מ הא השטר אינו כ"י רק מה שחותמים. ומה מהני הא לא העידו גוף העדות כלל. וע"כ דחתימה הוי כמעיד בפה על כל הכתוב בו ולהרי"ף ז"ל מה שמוסרים הכתב בח"י לבע"ד. וכן גם בזה אין חילוק בין כת"י או חת"י כלל וכמ"ש רמ"א להדיא בחו"מ סי' ר"ז סעיף ע"ז: ובענין שבועה ונדר בכתב. ראיית הש"י ורדב"ז שקדמו קלוש' מאד מהא דכותבה ומגיה כו' בפ"ב דמגילה למה לי' להרי"ף דקרי כו' דהא צריך שישמע לאזניו לכתחלה עכ"פ. וניהו דכתב כאמירה לא השמיע עכ"פ. ועוד דבגמ' מגילה ע"ז יליף יאמר בפה מה שכתוב בספר מקרא דאמר כו' ואמירה לא חשיב בכתב כמ"ש תוס' מחליצה דאלם אינו באמר כו'. ועוד דבפ' קמא דברכות י"ג בקורא להגיה חשיב שאינו קורא כתיקונו ופי' תו' שקריאתו שאינו קורא כהלכתן וכנקודתן אלא ככתיבתן כו' ע"ש. וכ"ש הכתיבה אף אם הוא כקריאה עכ"פ רק ככתיבתן אחשרש וכה"ג. ועוד דחשיב קורא בלי נקודות עד שיגמר כתיבת התיבה נגמר ממילא הקריאה שאז אפשר להבין התיבה ומנ"ל דמהני כה"ג ואם הי' כותב בניקוד כל אות הי' שייך כנ"ל. ובל"ז אין לדמות כלל מה שתיקנו חכמים לזכירה והלל שנלמוד מזה לשאר דברים: והנה הבאתי כמה ראיות לתי' א' דתוס' גיטין ע"א דאמירה לא הוי בכתב מסוטה כ"ז ע"ב כשם שאלמת לא הי' שותה דכתיב ואמרה כו' והא פ' סוטה נאמרה בכל לשון אף על פי כן לא מהני שתכתוב אמן. וכן מתוס' מוכח להדיא דלא מצי לקבולי שבועה (עיין בסי' שקודם זה) וכן סנהדרין מ"ה גבי בן סורר ומורה היה א' כו' אלם דכתב ואמרו ואף דקרא יתירא דמעכב כו' היינו דאל"ה לא הי' מעכב אף שא"א באמירה. אבל מה בכך שמעכב הא הוי אמירה בכתב. ושוב ראיתי בתומים וש"י ראי' א' שכתבנו ומ"מ יש לדחות דמיירי שא"י לכתוב. דהא לרב בגיטין דע"א דחרש שיכול לדבר מתוך הכתב חשיב מדבר ע"כ מיירי כנ"ל. גם מש"ס ריש תמורה דפריך והרי מימר כו' דילמא בכתב דיש בו מעשה. וכן להפו' דהיכא דאפשר במעשה לוקה גם בלי מעשה. א"כ נשבע ומימר ומקלל דחשיב התם כולהו משכחת במעשה בכתב וע"כ דלא חשיב אמירה כנ"ל וגם זה יש לדחות: וכן עיקר ראייתם הרא"מ וש"י מדכתב לבטא בשפתים כו' מ"מ אינו הוכחה כלל דמ"מ כיון דס"ד דגמרא שבועות כ"ו דגמר בלבו ג"כ מהני מדכתב לכל אשר יבטא ואף דכתב בקרא קמא בשפתיו וא"כ נהי דמסיק דממעט בלב לחוד מ"מ לא אימעוט רק דברים שבלב דבכל דוכתי אינן דברים משא"כ כתב דהוא מעשה המוכיח על מחשבתו דעדיף מדיבור דאף קטן חולין י"ב דאין לו מחשבה ודיבור ומעשה אית ליה דמורה