חדושי הרי"ם לב

ושלא בשעת וסתה פסק בש"ע דכאב כמכה ואף במכה שא"י אם מוציא דם להתיר עכ"פ שלא תהיה נקרא רואה דם מחמת תשמיש וכן הסכימו ש"ך וצ"צ ובבתולה נראה דלכ"ע הכאב כמכה כמ"ש הב"י דחשיב ידים מוכיחות שלא היתה המכה וממילא מוציאה דם וגם אין חילוק בין דם הרבה למעט בדם בתולים כמ"ש המשאת בנימין בתשובה וממילא כיון דבטעות דשכיח למיטעי תלינן. שפיר י"ל דאף שאמרה נטמאתי יש לתלות כיון שהרגישה זיבת דם בתולים סברה שנטמאה ובהגהות מיימוני פ"ד מהלכות איסורי ביאה וספר התרומה ומרדכי הובא בב"י סי' קפ"ה ובש"ך סק"ג באמרה טמאה אני לך וחזרה ואמרה טהורה באמתלא נאמנת שאמרה סבורה הייתי להיות נדה אבל עכשיו בדקתי עצמי ומצאתי שמחמת מכה או חבורה בא אלי הדם כו' ע"ש וא"כ כשאומרת עכשיו שמה שאמרה נטמאתי לא שהיה ברי לה שדם מקור היה רק הרגשת זיבת דבר לח נאמנת וממילא תלינן בדם בתולים כנ"ל: בפרט לפי המבואר בשאלה שבפירוש אמרה שמרגשת זיבת דבר לח. דחולין מה שאמרה טמאה בטעות כנ"ל דהא גם בטענת פ"פ מבואר ברמב"ם וש"ע אהע"ז סי' ס"ח דאמרינן ליה שמא הטה או כו' וכשאומר לא כי אלא ברי פ"פ נאמן ע"ש דכל שלא אמר ברי אף דטען כבר פ"פ מ"מ תולין שטועה אף בנשוי וכן לרי"ף ורא"ש ורמ"א אה"ע סי' ס"ח בבחור אף שאומר ברי תולין דלא קים ליה ע"ש. ממילא כן בהנ"ל עכ"פ לענין רואה מחמת תשמיש שלא להחזיקה כנ"ל ואין לומר דלא יועיל אמתלא דחשיב מעשה הפרישה מחמת אמירתה טמאה בשעת תשמיש כמו לבשה בגדי נדות דפסק רמב"ן דלא מהני אמתלא. ול"ד לשאר אומרת טמאה דרק שלא יבא עלי' משא"כ הנ"ל. דז"א חדא למ"ש הרשב"א הובא ב"י סימן קפ"ה הטעם דמשום בושת או אונס מיקרי ואמרה אבל לעשות מעשה כולי האי כו' וא"כ באותה אמתלא שכתבו הגה"מ והפוסקים הנ"ל בסבורה להיות נדה ואח"כ כו' י"ל דגם שלבשה בגדי נדות מהני כיון שבאמת סברה כן. רק אף אם נאמר דגם אמתלא כזו לא מהני בלבשה בגדי נדות כו' כדמשמע קצת מלשון הש"ע שכולל בלשון וכל כיוצא בזה אמתלא הנ"ל כמ"ש הש"ך ומשמע דדינם שוה מכל מקום ע"כ הטעם דמספק לא היה לה לעשות מעשה עד שתחקור לידע בבירור. משא"כ מעשה זו דפרישה בשעת תשמיש שזמנו בהול וכדין עשתה כשהיה סבורה להיות נדה ודאי דמהני אמתלא הנ"ל וכדמחלק בש"ס לענין טועה בדבר מצוה כשזמנו בהול דלא הוי כשאר שוגג שהיה לו לחקור ע"ש: ועוד י"ל באשה זו אף אם ניחוש שהיה הרגשת פתח המקור ע"י שאמרה טמאה כו' ועי"ז נאסור אותה משום דרואה דם מחמת תשמיש שיחשב וסת שע"י התשמיש פ"פ המקור ונחשבה למבחנת שההרגשה אינה זיבת דבר לח ולא הרגשת שמש. א"כ שוב בפעם רביעית ששמשה ולא הרגישה כלל נעקר וסתה כעברה ושמשה דעדיף מבדיקת שפופרת. דאף שמצאה בבוקר דם הרבה על הכתונת שלה מ"מ ניהו שנחמיר עלי' ונאמר דהגם שפי' הש"ך ז"ל ריש סימן קפ"ט במצאה בבוקר על כתונת שלה ריבוי דם כמה פעמים אין לחוש כלל לחשבה רואה דם מחמת תשמיש ע"ש דדוקא לענין להחזיקה אבל כשכבר מוחזקת אין זה בדיקה שנתרפאה דתולין שהיה בשעת תשמיש כנ"ל מ"מ היינו שאנו אומרים מה שלא הרגישה בשעת תשמיש דסבורה הרגשת שמש הוא כסתם הרגשות שאין מבחינים כדאמר בגמ' כנ"ל. אבל אשה זו דמצד סתם הרגשה שריא דתולין בדם בתולים כיון שהרגישה כאב ורק שנאמר שמבחנת שאמרה טמאה שלא היה הרגשת שמש רק פתח המקור. ממילא כשלא הרגישה הוי לענין זה כבדיקת (שו"ת) שפופרת דממ"נ אי מבחנת גם בפעם הד' מהני הבחנתה שעל ידי התשמיש לא היה פתח המקור כנ"ל ויש לדחות: ועוד דלדעת רוב הפוסקים אחר שיעור אשם תלוי אין לה כלל דין רואה מחמת תשמיש וחומרא הוא דעת י"א שבהג"ה סימן קפ"ז ומפורש ברז"ה דבריית' מיירי בראיית הרגשה ועכ"פ בסתם הרגשת זיבת דבר לח. וכן מפורש בגמ' דהך דנמצא על שלה אות יום בדארגשה. ומ"מ אחר זמן תולין בה"ש כו' ושהדם בא אח"כ וממילא אין לה דין רואה מחמת תשמיש וכיון שהדניקה נר וראתה שטמאה סתמא יותר משיעור שתרד מהמטה ותדיח כנ"ל: מכל הנ"ל נראה דאפשר להתירה מ"מ צריכין להזהירם שבאם ח"ו תרגיש עוד בש"ת שמחויב לפרוש באבר מת להמתין כו' דלענין איסור כרת אין לסמוך על קולות הנ"ל. עכ"ז מאחר שבענין היתר אשה זו צריכין לגבב כמה קולות. קולת הב"י סוף סי' קפ"ז וגם בב"י אינו מפורש שכתב רק בהכי סגי למילף כולהו בתולות אף להגיע זמן וראתה לענין כו' ע"ש ולא כתב רבותא טפי אפי' בוגרת וראתה שזו החמורה שבכולן דאפשר מדינא ל"ל אלא בעילת מצוה ע"ש בש"ס ריש פ' תינוקת וכדמשמע מהרא"ש שכולן הושוו לבוגרת וראתה דמשמע דמדינא. וגם הא, הרבה גדולים פסקו דבוגרת אין לה טענת דמים כלל א"כ אין מכה ידוע שמוציא דם כלל מ"מ מסתימת לשון הב"י בש"ע משמע דגם בוגרת וראתה בכלל בפרט בכאב שידים מוכיחות דלא מסתפי ב"י. וגם י"ל שלא הוצרך לכך רק באין לה וסת אבל ביש לה וסת ושלא בשעת וסת דמצרפין דעת המרדכי ובש"ע אה"ע סי' ס"ח הכריע דיש טענת דמים בבוגרת. ולהפוסקים דאין טענת דמים ע"כ לדידהו מ"מ בוגרת נותנין לה לילה ראשונה וכמה ביאות תולין בדם בתולים וע"כ כמ"ש מהרש"א וב"ש סי' ס"ח סק"ג דלא תלינן בדם נדה דלא שכיח כלל שלא בשעת וסתה ע"ש. והגם שלשונם תמוה דבהדיא אמר שם נדה דף ס"ד דרב בלא ראתה מיירי. מ"מ סברתם אמת דשלא בשעת וסתה י"ל ג"כ דל"ש דמה"ט הוא דמקיל המרדכי. ומ"מ הרי פשט המנהג להתיר גם בבוגרת וראתה במרגשת כאב אף בהרבה פעמים לתלות בדם בתולים. מ"מ אינו מפורש וגם צריכין לצרף נגד המפורש בש"ס בעל ולא מצא כו' לחלק בלא בעל ביאה גמורה. וכן מה שאמרה נטמאתי שג"כ נגד סתימת הפוסקים. והוא איסור חמור מאוד שגם שכתבו הראשונים ז"ל דרדמ"ת משום וסת. עכ"ז יש מראשונים שכתבו שבשעת וסת ממש אסור מה"ת. וגם הפרישה באבר מת אנו יודעין שגם שנזהירם קשה הדבר מאוד. לזאת איני רוצה כלל שיסמכו עלי עד שתעיינו היטב ושיסכים עוד גדול אחד להתיר אהי' סניף וה' יצילנו שלא נכשל בד"ה: הנלע"ד כתבתי הק' יצחק מאיר סימן יב הנה במרגשת כחב בשעת תשמיש מבואר בש"ע בהג"ה סימן קפ"ז ס"ג דלכ"ע יש לסמוך אבדיקה בבעל הא' אולם לסמוך על הבדיקה בלי שפופרת שהמציא גדול א' הובא באמונת שמואל סי' נ"ז וז"ל שבתחלה בדק שלא בשפופרת ע"י מוך ועץ כעובי ואורך האבר אולי יהיה הדם מן הצד ואז א"צ תו לבדוק בשפופרת ובאם נמצא הדם בראש המוך אז לא תועיל הבדיקה לחומרא וחזר ובדק בשפופרת וישר בעיני והגון כדי שלא תאסור האשה הנ"ל לעולם ח"ו ע"י הבדיקת שפופרת ופן ואולי תמצא לה עזר ותרופה קודם בדיקת שפופרת ע"ש. וא"כ לכאורה גם בלא נמצא כלל יועיל דמאי חילוק כיון דלשון הש"ס ורמב"ם וש"ע והסכימו האחרונים דגם בלא נמצא