חדושי הרי"ם לא

כתב על הרמב"ם כנ"ל) ובהרגשה כזו הוא שנחלקו המקשה והמתרץ. וכיון דלס"ד גם הרגשה זו ברור דממקור א"כ מנ"ל דתרצן פליג גם אהרגשת פתח המקור מ"מ אין ראיה מגמרא דאדרבא לשון לעולם דארגשה משמע כל הרגשות כנ"ל: שוב ראיתי שנחלקו גדולים בזה דבס' מנחת יעקב הקשה על המרדכי שפי' תולין בוסתה דשלא בשעת וסתה תולין בדם טהור ברואה דם מחמת תשמיש מסוגיא דפ"ב דשבועות באין סמוך לוסתה אכניסה אנוס והא לא נטמאה כלל והוכיח דצ"ל ברי לי שטהור ע"ש. וכתב חכם צבי סי' מ"ו בסוף שגגה גדולה הוא דברי המרדכי הם ברואה מ"ת דאפשר שמהצדדין או מהמקור כי האשה אינה מרגשת בש"ת שום שינוי בחדרי בטנה שיורה על שנפתח מקורה. ודברי הש"ס שבועות וא"ל נטמאתי שמרגשת בעצמה שנפתח מקורה ופ"נ ממקור דמי' כו' וע"כ הכי הוי שהרי השמש בפנים כו' ואם כן ברור שאינה רואה ולא ממשמת בידי' אלא שמרגשת בעצמה בחדרי בטנה שפירסה נדה בוודאי ע"ש. ובעל מ"י בתשובות שבות יעקב ח"ב סי' ע"ד הביא השגת ח"צ הנ"ל ושכבר הקשה לו א'. והשיב דלק"מ דבשעת תשמיש אין כאן הרגשה כלל וכדאי' להדיא נדה נ"ז ע"ב ע"ש. ולכאורה דבריו אינם מובנים כלל דע"כ יש חילוק דהא הש"ס מוקי הא דנמצא על עד שלה כו' בארגשה ומ"מ אמרינן הרגשת שמש הוא ע"ש. ואם א"א להבחין כלל מה זה שאמרה נטמאתי בשעת תשמיש שנחשב כוודאי ומה פריך שבועות דף מ"ח בת"ח שלא בשעת וסת אפרישה מזיד כו' מה מזיד הוא הא כל שלא ראה דם רק שהרגישה תולין בהרגשת שמש. גם אשתמיט לי' דברי תוספ' שם ד"ה והא נמצא קתני שכתבו תימא דעדיפא הול"ל מסיפא נמצא על שלה כו' פטורין מקרבן ואמאי פטור כיון דאמרה נטמאתי ע"ש. והא בנדה נ"ז מוקי לה הש"ס להדיא בארגשה ומ"מ א"ז פטורין מקרבן דהרגשת שמש הוא. ואם כן מאי קשיא להו. וע"כ דשאני אמרה נטמאתי מסתם הרגשה כנ"ל. אולם אפשר לישב דבריו קצת דקאי לס"ד כמו דפריך בנדה אי דארגשה א"ז אמאי פטורין דהוי ס"ד שההרגשה בירור כנ"ל ומשני אימר ה"ש כו'. כן בגמ' שבועות הנ"ל דאמר רב אדא לעולם באין סמוך ואפרישה וא"כ ע"כ כס"ד דהתם ס"ל דכשהרגישה הי' מחויב לפרוש דאל"ה אנוס גם אפרישה רק דסבר שהוא בירור ולא תלינן בה"ש כנ"ל. ושוב פריך לי' שפיר והא נמצא קתני. ומדויק מה דסיים ואי אפרישה מעיקרא כי פריש לי' מעיקרא הו"ל ידיעה ע"ש שכל הלשון מיותר. ולהנ"ל א"ש דע"כ לדבריך צ"ל דהוי ידיעה מיד שהרגישה א"כ כו' כנ"ל ומוכח דבאמת אינו ידיעה דאימר ה"ש הוא וע"כ בסמוך לוסת ואכניסה כנ"ל. וא"כ שפיר תמהו התוס' דלס"ד הנ"ל אמאי פטורין מקרבן אחר זמן כקושיות הש"ס נדה הנ"ל אי דארגשה אמאי פטורין כו' משא"כ למסקנא. וקצת ראיה לזה מהרמב"ם ז"ל סוף פ"ה מהלכות שגגות הל' ו' דכתב הבא על אשה שלא בשעת וסתה וראתה דם מחמת תשמיש פטורין כו' אלא אנוס כו' לפיכך בין נמצא על עד שלו כו' אבל כו' סמוך לוסתה ודמה כו' וראתה כו' חייבין לפיכך אם נמצא כו'. והלכה ז' כתב מי שעבר ובעל סמוך לוסתה ע"ד שתקדום כו' והרגישה האשה שנטמאת בשעת תשמיש ואמרה לי' נטמאתי חייב ב' ע"ש. ותמוה לע"ד למה השמיט דין שלא בשעת וסתה והרגישה וא"ל נטמאתי דחייב על הפרישה באין ת"ח לזו. והוי רבותא אף שהי' אנוס אכניסה חייב אפרישה. וגם רבותא דילמא יצר אלבשה כמ"ש תוס' ד"ה אי וא"ל דס"ל באמת כן דהא פ"ד מהלכות איסורי ביאה כתב סתם הי' משמש כו' חייב כרת ע"ש ואין דרך רמב"ם ז"ל להשמיט דין המפורש בגמ' ואי ס"ל כנ"ל מיושב דלמסקנא לא משכחת כלל הא דאמרה נטמאתי שלא בשעת וסת דתולין בהרגשת שמש שא"א להבחין רק בסמוך לוסתה תולין בדם כשמרגשת וכן מוכח מרמב"ם ורמב"ן ז"ל שכתבו דין דגמ' דרואה דם מחמת תשמיש. וכתב הרואה דם בשעת תשמיש ע"ש. ולמה שינו מלשון הברייתא הא רואה דם מחמת תשמיש משמע כח"צ שנמצא אח"כ דם אבל לשונם ז"ל רואה בשעת תשמיש משמע אף שהרגישה בש"ת כהך דשבועות. ומנ"ל דמהני בזה בדיקת שפופרת אי מהמקור אי מצדדין. ומשמע דס"ל דאין חילוק וכן רז"ה בהשגותיו על ראב"ד ז"ל בספר בעה"נ שכתב דתשמיש א' לא נחשב דלא בדקה מקודם ושמא כבר הי' ע"ש. ודחה בעה"מ דברייתא בראיית הרגש' מיירי כאותה ששנינו היה משמש עם הטהורה וא"ל נטמאתי ע"ש ומפורש דגם בזה מהני בדיקת שפופרת ואינו בירור שהוא מהמקור. ומוכח דאף דהרגישה כהאי דא"ל נטמאתי מ"מ אין להבחין אי ממקור או מצדדין. וקושיות המנחת יעקב על המרדכי לענ"ד בפשיטות י"ל דמיירי באין סמוך לוסת רק בוסת המקרים פיהקה נתעטשה וראתה כמו שפי' הרז"ה ז"ל הך דאם יש לה וסת תולה בוסתה כו' כן יש לומר שם דבבין סמוך לוסת רק הוסת הי' בשעת תשמיש והרגישה דשפיר ודאי טמאה. ואנוס אכניסה ומזיד אפרישה כנ"ל.. ומדברי ת"ה סי' רמ"ו הובא בש"ע סימן קפ"ח באשה שהרגישה שנפתח מקורה דחוששין וכתב שאם נמצא לובן כו' תולין ההרגשה בהם דאותן מראות ג"כ ממקור אתו ומשמע דאם הי' אותן מראות מצדדין לא הוי תלינן בהו הרגשת פתח המקור. אולם סיום דברי תה"ד הנ"ל שכתב וכיון דנוכל לתלות הרגשה במידי תלינן כדאמר פ' הרואה אימר הרגשת עד שמש כו' מכ"ש דפתיחת המקור גופיה ע"ש ואי דוקא שם בשאר הרגשות שאין פ"פ המקור מה כ"ש הוא דילמא בידוע שנפתח המקור רוב דמים טמאין באשה. ומשמע דגם שם אף בהרגשת פתח המקור תולין בשמש ועד ולכך כ"ש בדמים טהורים הבאין מהמקור כנ"ל: אך באמת על כל זה אין לסמוך להלכה שהרי תה"ד עצמו בפסקיו סימן מ"ז כתב להדיא דרואה מחמת תשמיש נמי אינה מרגשת דאי מרגשת דנפתח החדר פשיטא דטמאה ולא אמרינן הרגשת שמש הוא אע"ג דבכל פעם בלא תשמיש אינה רואה כלום בלא הרגשה וחשיב לה ספק דאורייתא ע"ש ומבואר דמחלק ג"כ כח"צ הנ"ל בין ההרגשות. גם א"א לדחות סתמא דש"ס שם בשבועות י"ח אילימא בת"ח כשאין סמוך לוסת אכניסה אנוס הוא ואפרישה מזיד דפשט הלשון מבואר דכשאמרה נטמאתי בשעת תשמיש מסתמא מרגשת שממקור יצא דם ואין שום ספק לתלות בד"א אף שלא בשעת וסת.) דמ"ש לעיל בוסת המקרים אין נראה לאמת דלא הוזכר הגמרא מזה כלל. וכן לשון תוס' אי כפי' שכ' לעיל היה להם להביא הש"ס דנדה ולסיים כדפריך פרק הרואה. ולשונם סתם אמאי פטור כיון דאמרה נטמאתי משמע דגם למסקנא דש"ס נדה דאימר הרגשת שמש. מ"מ כאן הי' חייבין כנ"ל. וגם הרמב"ם ז"ל פ"ד מהלכות איסורי ביאה כתב סתם הי' משמש עם הטהורה וא"ל נטמאתי כו' ואם פירש בקישוי חייב כרת ע"ש ולא כתב בשעת וסתה ואח"כ כתב אסור כו' סמוך לוסת משמע דדין הנ"ל גם שלא בשעת וסת כנ"ל. עכ"פ א"צ נטמאתי יש הרגשה שאין ספק לתלות בד"א כנ"ל ומה שלא הזכיר בהלכות שגגות בשלא בשעת וסתה י"ל דסמך אהך דהלכות אסורי ביאה אף שקצת דוחק. ומ"ש סתם דין הרואה בשעת תשמיש י"ל ג"כ מאחר שכתב בדיקת שפופרת אי ממקור או מצדדין ממילא משתמע דלא מיירי בהרגשה שנפתח מקורה להוציא דם. דכיון דנאמנת אשה להקל לומר מכה י"ל במקור שממנה הדם יוצא מכ"ש שנאמנת שהדם מהמקור ומהני, הבחנה שלה שלא לתלות בטעות. וכן בהגש"ד הובא סימן קפ"ז ברמ"א וש"ך דמרגשת שמהמקור. ומ"מ למה שבד"מ הניח בצ"ע דין התה"ד בהרגישה שנפתח מקורה בלא מצאה דם וגם בש"ע סי' ק"צ הביא רק ליש מי שאומר והרבה חולקים