חדושי הרי"ם קפב

פנאי להאריך כי מטרדת חג הפסח הבע"ל לא הי' הזמן מסכים עמדי לעיין עיון גמור גם במ"ש לזאת לא יסמוך עלי עד שיעיין רו"מ בדברי' הנ"ל: דברי ידידו הק' יצחק מאיר: סימן נידון השאלה שהעתיק רו"מ דברי הגאון מור"ז ז"ל בשו"ת שלו במה הרגיל בין הסוחרים כשרוצים לשלוח סחורה למדינה אחרת והדרכים בחזקת סכנה עושין מעמד עם מי שרגיל בדרך הזה להוליך הסחורה ונותנים לו כך וכך למאה והוא מקבל ע"ע אחריות הסחורה והולכתה אל ארץ חפץ הסוחרים ובכדי להבטיח להם על אחריות הוא נותן להם שט"ח ע"ס כך וכך מעות כפי שווי הסחורה ואם מביאה בשלום אל מקום ההוא מחזיר לו שט"ח ואם אירעו אונס שהסחורה אבודה משלם לו הסך שהתחייב בשט"ח. וגם יש דרך אחר שאין המוליך מקבל האחריות רק איש אחר מקבל עליו אחריות הסחורה ונותן שט"ח והוא נוטל עבור זה סך כך וכך למאה עבור קבלת האחריות והמוליך המתעסק בהולכת הסחורה הוא נוטל ג"כ שכר טרחתו והולכתו כמו שמתפשרים ביניהם ואם הצליח דרכו נוטלים שכרם ומחזיר להם השט"ח להמקבל האחריות. ואם נאבדה או נגנבה הסחורה השכר אבד וזה שקיבל אחריות משלם את אשר נתחייב בשט"ח בלי טענה והוא מנהג שנתפשט בין הסוחרים מקדם במדינה ואין איש שם על לב לדעת אי דינא אי מנהגא שמצד הדין י"ל שקבלת אחריות זה אסמכתא הוא וכיון שלא נעשה קנין בב"ד חשוב לא מהני: תשובה מהרב הנ"ל שכשהמוליך עצמו מקבל האחריות אין ספק שמחויב מדינא כיון שהוא המוליכה למקום סכנה וע"י נאבדה ולולי שלקחה על אחריות שלו לא הי' הבעלים שולחים סחורתם למקום ההוא ואף בלא קבלת אחריות הי' מתחייב כדאמרינן ב"מ נ"ו הרי הולכין למקום גדודי חיות ולסטים כו' וכ"ש במקבל עליו בפירוש דאפילו באירעו אונס קי"ל דמתנה ש"ח כו' כשואל ואין להאריך בדבר פשוט. אך כשאין המוליך מקבל האחריות רק איש אחר לכאורה י"ל דהוי אסמכתא ומסיק דהוי ערב בשעת מ"מ או קבלן כו' עכ"ל. העתקתי לשונו כי אין הס' בידי רק מ"ש רו"מ בשמו. ורו"מ מסתפק דהא דהוליכן לא ע"ד כן מסרו משא"כ כאן שמסרו ע"ד שיוליך בדרך ההוא ובמה נשתעבד שאם יאנוס ישלם. ואי משום מתנה כו' כשואל. בקצה"ח מסתפק אי מהני תנאי בשואל להתחייב במתה מ"מ וצריך קנין כמו בעבדים כיון דאינו זה בדין השומרים ובש"ע ש"מ מבואר בשואל בהמה מחבירו לילך דרך ידוע ובאו לסטים באותו דרך הוי מתה מ"מ כנ"ל עכ"ל רו"מ: הנה יש לתמוה על הרב הנ"ל שהי' מנהג חדש בעיניו. הלא הדבר מפורש בש"ע י"ד סי' קע"ג ס' י"ט לתת כ' לטרין למי שיבטיח ק' שיש לו בספינה מותר ובט"ז וש"ע שם והוא מריב"ש סי' ש"ח וז"ל מה שאמרת כו' ונאמר שהוא בדרך אסמכתא כו' אבל כאן שתולה בדבר שהוא מקרה אם תהי' רוח סערה כו' או חברת שודדים. ואין בידו להיות נכון לבו ובטוח. מכל אלה כשהתנה מתחלה גמר ומקנה ואין כאן אסמכתא ע"ש. והוא ממש כדין הב' הנ"ל שאחר מקבל האחריות ובעד קבלת האחריות נותנין כו"כ. דג"כ פשוט שאין בידו להיות נמלט ממקרים הנ"ל שילקחו ממנו. ושגם בזמן ריב"ש הי' מנהג פשוט אצל הסוחרים כמבואר ע"ש: אמנם לאשר לדינא יש לפקפק עדיין דרבו הדיעות מאד בדיני אסמכתא סי' ר"ז בח"מ. ואין ראי' . מהריב"ש דסובר שם דאינו בידו לא הוי אסמכתא: משא"כ דידן שהביא בש"ע סי' ר"ז דיעה א' דאינו בידו כלל הוי וסמכתא כו' אם יהיו כו' וממ"ש הש"ע ביו"ד אין ראי' דהעתיק דברי ריב"ש רק לענין איסור ריבית שאין איסור בזה אבל לא מיירי אם מהני או לא ובאמת בעי קנין בבד"ח לדידן וכה"ג המסלק אסמכתא. כיון דלא מיירי ביו"ד מענין החיוב ובח''מ בדיני האסמכתא לא הביא דין הנ"ל וי"ל דלדידן לא מהני: וראשונה יש לבאר במקבל בעצמו אחריות דבספר הנ"ל מדמי לה להרי הוליכן למקום גדודי חיות כו' וגם בלא קיבל אחריות הי' חייב מטעם פשיעה. ובזה פשוט דליתא דאם הי' ש"ח שציוה להוליך סחורה במקום סכנה בחנם. איך יעלה על הדעת שיתחייב כשלא שינה משליחות המשלח והא אפילו הי' מזיק ממש בהולכה זו קי"ל דהאומר קרע כסותי פטור היכא דאתי לידי' מתחלה לכך כמבואר בש' מה שהי' פשיעה אם הי' עושה בעצמו מ"מ אם עשאו מדעת ע"ס סוף החובל ובפוסק' ופשוט בכל דוכתי דאף המשלח ולא שינה שיהי' שייך לתקוני שדרתיך פטור כמו חנוני כו' לא אמרת לי הב לי' בסהדי כו' וכה"ג וא"כ כיון דההולכה למקום מסוכן הי' מדעתו ומה שנלקחה הי' אז באונס ודאי דפטור וכמבואר אהך משנה עצמה דהוליכה למקום גדודי כו' והעלתה לראשי צוקין כו' ריש פ' המפקיד דהעלה למרעה טוב שהי' ברשות ולא הי' יכול לתקפה כשנפלה פטור: וכן גם אם הי' ש"ש וציוהו להוליכו בדרך המסוכן ונלקחה באונס ג"כ פטור דאף דאמר סוף האומנין במעביר חביות ממקום למקום ונשברה דאף במקום מדרון שקרוב לאונס מ"מ חייב ש"ש ומבואר שם בתוס' דהניח חפץ במקום שיוכל ליפול ברוח שאינה מצוי' הוי כמו גו"א דחייב ש"ש וה"ז דומה לנ"ד. וכן ב"ק צ"ט טבח אומן שקלקלו דבשכר חייב אף שנתנו ע"ד כן דאפשר שיארע קלקול ומראה דינר וכה"ג שם. אך מבואר שם בכל הנך דחייב רק משום דהי' לו להזהר שלא לטעות אף דבש"ח לאו פשיעה הוא מ"מ ש"ש בעי למינטר נטירתא יתירתא חשיב כפשיעה דגניבה ואבידה ומראה דינר אם עין יפה לא הי' טועה וכן טבח ומעביר חביית אף דנתקל לאו פושע מ"מ אם הי' מעיין יפה לא הי' נתקל ובדחפה א' לחברתה בנהר מבואר בש"ס ב"מ צ"ג דחייב ש"ש משום איבעי לך לעבורי חדא חדא. אבל אל"ה הי' פטור כיון שבשעת מעשה לא הי' אפשר להנצל ומאי דמשמע מטור סי' ש"ו בטבח שבדק הסכין ונפגם בעור דהי' חייב הטעם כמ"ש סמ"ע ס"ק קט"ו. דאם הי' סכין טוב לא היה נפגם מטור הבהמה ע"ש. וגם בנ"ד אם מה שנלקחה הסחורה הי' בשביל חסרון בקיאתו בהולכה זו או לא עשה תחבולות הנצרכים הי' חייב כמו כל אומנים כיון דש"ש הוא. משא"כ באונס שלא הי' אפשר להנצל אף שעשה כל האפשר פטור כיון דההולכה ברשות ולקיחה באונס וכן מבואר ברמב"ם פ"ג מה' שכירות ה"ט העלה כו' אע"פ שתקפתו כו' שכל שתחלתו בפשיעה כו' שהי' לו להעבירן א' א' שאין השומר נוטל שכר אלא לשמור שמירה מעולה והואיל ופשע כו'. אע"פ שנאנס בעת הנפילה חייב כו' מבואר דכשהוליכן לשם מדעת המשלח דלא פשע בהולכה זו שוב פטור על האונס שבשעת מעשה: אך בנ"ד שנותנו להוליכה על אחריות שלו דרך שם נראה פשוט דמתחייב בלא קנין דהא אם לא הי' נותן לו רשות כלל ודאי דהי' חייב כשהוליכה למקום המסוכן ונלקח. וכמבואר ברמב"ם פ"ה מה' שלוחין. ובש"ע סי' קע"ו עבר ומכר בהקפה או פירש בים כו' כל פתח שיבא מחמת שנוי חייב לשלם לבדו והשכר לאמצע וכן בש"ס פ' הנוזל שליח ששינה כו' הפסד לו ושכר למשלח ובב"י סי' קפ"ג בשם הגאונים המפקיד סחורה כו' ושינה והוליכה למקום אחר