חדושי הרי"ם טז

סימן ב זיין אלול תרי"ד לפ"ק לכבוד אהו' הרב הגדול החריף ובקי החסיד מוה' חיים דוד נ"י אב"ד דק"ק בענדין: ע"ד השאלה שנמצא על הריאה נקודות אדומות שכ' בשמ"ח שצריך לבדוק אחר נקבים ונמצא לפעמים קטנים מאוד בקרום עליון ומחמת שהנקב קטן א"א לבדוק במראית עין אם לא ניקב גם הב' ובודקין בפושרין ואינו מבצבץ. הנה הגם כי לא הי' חפצי להשיב בזה כי ידעתי בזה שיש רבנים אוסרין ויש מכשירין וכבר קרה לי בכיוצא בזה שמביא למחלוקת. עכ"ז לבל יראה שאיני חושש להשיב לרו"מ ובאמת כבוד ת"ח יקר בעיני. אכתוב לא להלכה ולא למעשה רק שיש לצדד בקצרה. מ"ש רו"מ שנ"ל ברור להטריף ואינו מועיל שום בדיקה דאף דבכל מראה אדומה תולין בדר"נ שעדיין לא נבלע היינו אם אינו כנגד הנקב אבל אם הוא כנגד הנקב תולין שהוא מחמת מכה שבקרום העליון וכמו בכל ק"ד שנגד הנקב כו' בתב"ש סי' ל"ח ס"ק ט"ז ול"ש ס''ק י"ב שכתבו דאף דבכל מראה אדום לא אמרי' כלל שהוא מחמת שנצרר הדם רק תולין בדר"נ מ"מ ביש מכה בדופן לא תלינן בדר"נ כו' ולפ"ז גם כאן שהמראה כנגד הנקב כו' עכ"ל: ולע"ד אינו ענין לזה. דלא דברו במראה אדומה רק בקרום עליון קיים שאינו אדום אבל ביש נקבים בקרום עליון והתחתון קיים ומפורש בש"ס חולין דף מ"ו סימן נא סומקא א"כ במקום שניקב קרום עליון ראוי להיות נקודות אדומות מחמת שנראה קרום התחתון ואין כאן שום ריעותא מחמת המראה. ומה שהאודם נכנס לבשר הריאה קצת אין זה קורט דם. ומ"ש רו"מ בצ"ע הוא פשוט לבעל שאלות ותשובות חוט השני סי' ס"ט דלית דחש לאדמומית בעלמא ודייק מלשון הרמב"ם ורש"י ומרדכי ושאר פוסקים ע"ש. ונדחה מ"ש רו"מ דהחוש מעיד שהנקודה מחמת הנקב ושלטא הלקותא מתחת לקרומים דאין שום הוכחה דרק מ' שניקב קרום העליון אדום הנקודה. ומה"ט צריך לראות אחר נקבים שמסתמא הוא מחמת שניקב חור העליון ממילא צריך לראות אם לא ניקב גם התחתון. וממילא סגי בנפיחה ככל ניקב זה בל"ז. ומ"ש לחוש שמא טיפת דם נכנס בקרום ב' מס' ב"א. לע"ד אין לחוש בדבר המפורש בש"ס וכל הפוסקים ניקב זה בל"ז כשר. וזה זמן רב טרם ראיתי ס' ב"א פירשתי הש"ס האי ריאה דאיגלדא כאהינא סומקא למה לי' הך סימנא. דקמ"ל דאף דאדום לגמרי לא דמי לוושט לפירש"י ול"ח לניקב דבדיקת ריאה בנפיחה מוציא מחשש זה. וי"ל דמזה למד בה"ג והוא דלא מפקא זיקא דאי לא הי' צריך בדיקה למה נקט מה שקרום ב' אדום ולא הי' רבותא כלל. ובנצרר הדם ממש נגד הנקב בקרום עליון יש לעיין דהגם דברש"י מפורש דגם נצרר הדם כשר וכן ברי"ף ורשב"א ומה שהקשה בת"ש סי' ל"ח ס"ק ט"ז מדרבא מכשר אדומה מדר"נ מוכח דאם בא האודם מחמת צרירת דם טריפה ע"ש. ולע"ד לא קשה כלל דמייתי מדר"נ שדרך להאדים ע"י שלא נבלע ואח"כ נבלע ומתפשט הדם באבריו כן צרירת דם שנאסף למקום א' כמ"ש רש"י הדרא בריא וסופו להתפשט ולהבלע בריאה. והרא"ש ז"ל בשם ר' אפרים הוא שהזכיר החילוק בין מתולדה לא נבלע ע"ש. אבל כל הפוסקים לא ס"ל כן דמ"ש התב"ש דהרא"ש ס"ל דכל הפוסקים ס"ל דכשבא ע"י צרירת דם טריפה. לע"ד א"א להעמיס דבריו כלל בלשון רש"י ורשב"א ובפרט ברי"ף ז"ל שהביא שקלא וטריא דש"ס מ"ש מקצתה ומסיק ל"ש וכשרה מדר"נ ודחה פי' ר"ח דטריפה כאלו מפורש בא להוציא מפי' הת"ש דגם ע"י צרירת דם כשר. ומ"ש החב"ש דמצינו כזה בשבת ושבועות לע"ד לא דמי כלל דשם דחו ל"ש שאין חילוק או פירוש דאי חייב בכל גווני חייב ואי פטור בכל גווני פטור אבל לא כזה שמתחיל לחקור בין מקצתה בין כולה בנצרר ומסיק ל"ש וכשרה ולא בנצרר כלל. עכ"פ גם הרא"ש ור' אפרים שפירשו מחמת מכה בדופן משמע דצרירת דם בבשר הריאה אינו מזיק רק כשמבחוץ. מ"מ בענין דידן שניקב עור העליון נראה דטרפה כמו קורט דם. דהא רמ"א כתב ססי' מ' נצרר הדם בעובי הבשר הרי הוא כקורט דם ע"ש. מ"מ הוי להו להפוסקים לפרש זה בניקב קרום העליון דמטריף כשנצרר הדם בריאה בבשר וגם למ"ש הרא"ש פ' גיד הנשה בישרא דאסמיק שהוכתה מחיים ונתקבץ הדם שם והאדים הבשר וכ"כ הר"ן אדום ביותר ע"ש. ולמה דחה הרא"ש חילוק א' בין האדומה ביותר. דהא ודאי דלא נבלע מתולדה דלא שכיח. ול"ל לפרש מ"מ בדופן ולא שרואין שבשר הריאה אדום במקום הזה. הגם שיש לדחות מ"מ משמעות פשט דבריהם דאינו מזיק מבפנים ואפשר כמ"ש בש"ס פ' השוחט בחותך בשר מבית השחיטה קודם שתצא נפשה מלחה יפה יפה ע"ש בתוס' דגרע מאומצא דאסמיק שע"י שחותך ועדיין חי' נבלע הדם ע"ש ובש"ע סי' ס"ז ס"ג. וא"כ כיון דחיי ריאה תלוין בקנה י"ל שע"י שחיטת הקנה שהוא לענין הריאה כחותך קודם שתצא נפשה יבלע בו הדם בבשר ואין ריעותא האודם בבשר הריאה כשאינו מגיע לקרומים. אך לא מצינו זה בפוסקים. וכשנצרר ממש אין להקל כלל. גם מ"ש רו"מ שכשמונח בפושרין זמן מועט מתלבן ומבצבץ זה ודאי מחוייבים לעשות ומ"ש רו"מ בענין ניקב קרום עליון על לבושי שרד ובית אפרים שכ' דאין הבדיקה מעכב דיעבד איני רגיל לעיין בדבריהם. אולם מה קושיא ע"כ מחזיקים דברי תב"ש רק לחומרא וכמבטל איסור כשאפשר לעיין ואינו רואה משא"כ בא"א דאם הי' החשש מדינא למה לא יבדוק בנפיחה עכ"פ וכן מה שהאריך רו"מ בענין נשחטה הותרה המלא בספרי הפוסקים ולא יכיל כמה גליונות והי' זה אתו ברכה ושלום כנפש דו"ש הק' יצחק מאיר: סימן ב"ה יום ג' ויגש תרי"ב ל' ווארשא לכבוד אהובי ידיד נפשי הרב המופלג חריף ובקי החסיד מ' לוי יצחק נ"י: מכתבך קבלתי ולא הי' פנאי להשיב מיד. ע"ד ריאה סרוכה לשומן הלב ובסירכא שירייקי דדמא היינו שבתוך השורייקי דבר לח אדום כמו דם. ואומר השו"ב שמקובל שממשמשין בה ומניחים וחוזרים לראותה ונמצא הסירכא מתלבנת וקולפין אותה ובודקין בפושרין כשאר סרכות. ומעלתך כתב שכולם הסכימו לט"ז סי' ל"ז ס"ק ג' דודאי טריפה: והנה לשון הט"ז הסירכא הי' מלאה דם כו'. נתמלא כל סביביו כו' ולמה לו אריכות זה משמע קצת דדוקא קאמר דלכך כתב שמסמפינות בא. וגם בזה מבואר מלשונו דספק הוא. והיינו כמו תרתי לריעותא דא' מורה על השני. כן בעוברת ע"י מיעוך אף שמורה דהפשטת ליחה מדעוברת. מ"מ בקרום הנעשה ע"י הפשטת ליחה דחשיב ריר אינו מצוי שיהיה בו דם. ומורה דמריאה נגד הוכחה דעוברת. ונשאר סירכא שלא כסדרן דטריפה. וא"צ להגיה כלל בט"ז ור"ת וא"ל הוא ואיכא למימר דאינו הפשטת ליחה דדם זה בא וכו' היינו דמסלק הוכחה דעוברת שיהא ודאי הפשטת ליחה כו'. וממילא בתלוי' עוברת ע"י מיעוך שיש ב' הוכחות שהפשטת ליחה מדלא נסרכה למ"א ומדעוברת י"ל דעדיף מהוכחת הדם כמו בתלוי' מבועה עוברת ע"י מיעוך דמשמע מט"ז ס"ק ב' להכשיר לזאת הניח בס' בית אפרים ס"ק קי"ג בצ"ע דעת הת"ש. וכתב משום דט"ז כתב דגרע מתרתי לריעותא אם כן מה שנמצא דם טפי רגלים לדבר מתלוי' בבועה ע"ש. ולע"ד אינו הוכתה דכוונת הט"ז דגרע דתרתי לריעותא אין הבועה מורה שהסירכא אינו הפשטת ליחה רק קלקול בריאה ואפ"ה חושבין לסירכא גמורה נגד הוכחה