חדושי הרי"ם קמח

יש לפקפק מנ"ל שהביאה שערות קודם שהגדיל דבדאורייתא לא סמכינן אחזקה דרבא דברי הדו"ש הנ"ל: [שייך לעיל'] ולהירושלמי בהילוך מנה משום שזכות לו וחוזרת וזוכה שפיר דוקא בעשהו שליח הוי כצוה לחזור ולזכות משא"כ שלא בפניו כשזוכית בשבילו. מי מזכה לה שלא מדעתו הא זה כתורם משל בעל הכרי ואף שזה נותן ע"מ להקנות מ"מ בטל דלא מתקיים התנאי כדאמר בסוכה במקנה לקטן עמ"ל ע"ש. רק לגמ' דידן ולהפוסקים דהילך מנה חשיב נתינה עבורו כמו נתן הוא שייך כנ"ל: ב"ה סימן כז אודות החרשית בא מכתבו בעת שלא הי' לי פנאי כלל ונאבד ממני עד שמצאתי זה זמן והנני להשיב הנלע"ד הנה עכ"פ שיהי' מבורר שהי' גדולה בשעת קדושין מאחר שיש לה אב שמסתמא הי' בשעת חופה וקדושין ולהרבה פוסקים הוי כאומר תן לה ותתקדש כשדיבר ועושה מעשה ריצוי. ועל השנים אין לסמוך בדאורייתא. הגם שבלא"ה לכאורה ג"כ חשש דאורייתא דהרי לב' לישני דש"ס יבמות קי"ג אמר רחב"א שמואל כר"א דאשת חרש ספק תורה ולל"ב חייבין אשם תלוי ולל"ק אמר הש"ס ג"כ דסבר. כר"א רק דבעי חתיכה מב' חתיכות ור' אשי בעי אליבי' ולמה נפסוק דלא כותי'. ואף דלעיל אמר מ"ש חרש כו' דתקינו רבנן כו' מ"מ אינו לשון סתמא דש"ס רק רב"ח אמרה אך כל הפוסקים השמיטו הך דרחב"א. והכ"מ וב"י הביא הש"ס וכתב ואינו הלכה ולא כתב שום טעם למה. שוב ראיתי לקרבן העדה על הירושלמי עמד בזה ותמה על הרמב"ם שפ' תמיד כלישנא בתרא בפרט בדאורייתא וגם ר' אשי בעי אליבי' כו' ותירוצו שסמכו כו' אינו מובן ע"ש.. וגם לע"ד גם לל"ק ע"כ משמע להו לש"ס דמדקאמר אין חייבין אשם תלוי דס"ל כר"א דס' דאורייתא דאל"כ למה דחי הסיוע הוא דאמר כר"א מה שלא מצינו כן כמו שתמה הריטב"א. וע"כ או דמשמע לישנא דשמואל כנ"ל. ולכך אמר לימא מסייע לי' היינו דס"ל שאינו מה"ת כלל. ודחי דאינו כן רק דס"ל כר"א רק דבעי חתיכה משתי חתיכות. או דמוכח דס"ל לש"ס להלכה כר"א ובעי למימר לימא כו' ויהי' מוכח דהלכה כרבנן ודחי דאמר כר"א וכנ"ל. אולם שבת קנ"ג כת' תוס' דהכא משמע דהלכה כרבנן ופ' חרש משמע דהלכה כר"א ע"ש ולא הכריעו עכ"פ גם שם פ' רי"ף ורמב"ם וכל הפוסקים דאי הכי עביד ע"כ שאין חוששין כלל שמא הלכה כר"א. וריא"ז הובא בש"ג כ' לקטן ע"ש וי"ל מטעם הנ"ל. אבל כל הפוסקים לא חשו וע"כ דמשמע להו מדבכל הש"ס נקיט חשו"ק ולא מחלק ע"כ שוים כנ"ל: וא"כ פקח בחרשת י"ל גם קידש בכסף ובעל אח"כ דשייך אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לקדושין כדאמרינן בקטנה והגדילה אף דמקודשת מדרבנן דז"א חדא דל"ד לקטנה דמשום דממאנת שייך א"א עושה בעילתו ב"ז משא"כ חרשת. ועוד הא מפורש בש"ס גבי ביאת חרשת כו' דמדרבנן. וע"כ או דלא קי"ל כירושלמי או דגם ירושלמי אמר רק מדרבנן רק דלא שייך כשם שכנס ע"ש עכ"פ לכל הפוסקים דרבנן: והנה ע"ד הרב הגאון הקדוש שיחי'. מה שרצה לומר דאף נשתטה הפיקח י"ל דמהני בחרשת אינו נ"ל דהרי מפורש ב"י קכ"א דדעת ר"י דגם חרש בעי בדיקה כנשתתק ומפרשו הב"י דהיינו אם שפוי ע"ש ובב"ש א"כ ע"כ ס"ל דאף קדושי חרש דרבנן מ"מ נשתטה אינו מוציא לז והחולקים רק משום דא"צ בדיקה דהא לא נולד ריעותא ממה שהי' ומוקמינן אחזקה אבל לא בידוע שנשתטה. וגם בל"ז דחרש וחרשת דתקנו רבנן קדושין וגט משא"כ שוטה דלא תיקן לא קדושין ולא גט איך יהי' בתורת גירושין: [עד כאן מצאתי]: סימן כח ב"ה יום א' ג' אלול תדי"ר לפ"ק לכבוד אהובי ידידי הרב המאה"ג חריף ובקי נ"י פ"ה מ' לייזר נ"י אבד"ק שעדליץ אד"ש הנה קבלתי היום מכתבו ולאשר ביקש רו"מ למהר, להשיבו אכתוב בקיצור. אם אמנם כי מצוה רבה שלא תעשינה ידי הפוחזים תושי' אולם הענין חמור מאוד: מ"ש רו''מ מעדות האיש כשר שעמד אצל המפתן כו' אתמה מאוד על רו"מ מאחר שלא העידו על שום יום מנ"ל להיות הכחשה שמא לקח עוד הפעם בחנות בעד ג"ג ואז לא אמר כלום. ולזאת מה שהאריך רו"מ באות ד' לע"ד ללא יועיל. גם מ"ש רו"מ אות ב'. הנה אם הי' כן שלא הבינה רק מה שאמרו אחר הליכתם מחנות מז"ט גם למאן דחש בשתיקה אחר מתן מעות היינו בשעת אמירת הרי את מקודשת לי אבל לא על אמירתו שקדשה כבר. אולם איני רואה באמירתה ווא איז דאס שיהי' משמעו שאלה מה פי' הדיבור רק כדרך תימה מה הוא זה שאתה עושה אעפ"כ א"א לשפוט שיהי' כאומרת לאו. ומ"ש רו"מ אות ב' דכיון שקיבל דבר מאכל אשר סתם לשלם תכף אף שלא אמר כנסי כו' שאני חייב כו' לא מהני גם שתיקה בשעת מ"מ הנה סי' כ"ח ס"ג בהגה בקש ממנה שתלוה לו מעות על משכון כו' בלא ייחד משכון זה דעת ח"מ וב"ש נוטה דהוי ודאי קדושין אף שהי' צריך ליתן מיד שכן דרך. וקשה לסמוך על סברת הנ"ל: ועיקר ההיתר משום הכחשה בחקירות דרוב הפו' דגם בד"מ בטל אף שא"צ דו"ח וכן פסק בש"ע סי"ל סע"ב. אולם עדיין יש לדין כיון שהעידו קודם סתם ואח"כ שאלם רו"מ והכחישו א"ע ונראה דהי' אחר כ"ד. ובזה אינו מוכרח דכיון שא"צ דו"ח י"ל דנגמר עדותן ולא מהני הכחשה דאחר כ"ד לבטל דכיון שהגיד כו' כמ"ש תוס' על באיזה יום בחודש ובשבוע דלכך לא חשיבי חוזר ומגיד דז' חקירות גזה"כ כו' וכל שאין מכוונים כו' ע"ש פסחים י"ב. וא"כ במידי דלא בעי דו"ח כמ"ש ב"י סי' כ"ט בשם הר"ן וש"פ דהא דקודם שנחקרה בב"ד יכולין לחזור דוקא במה דבעי דו"ח אבל בממון דלא בעי מיד אחר כ"ד שהעידו א"י לחזור ע"ש. כן הכחשה בחקירות ג"כ כיון דחשיב חוזר ומגיד וכבר נגמר עדותן בלי דו"ח כנ"ל והיינו דכ' הרמב"ם וש"ע עדים שהכחישו. בחקירות בד"מ בטל כיצד א' אומר בניסן הלוה כו' וא' אומר באייר כו'. ומה כיצד הא כבר פי' החקירות מקודם. ולהנ"ל א"ש דמפרש דוקא כשמיד מכחישים א"ע בשעת עדות זה א' בניסן הלוה כו' לא כמו בד"נ שהעידו מקודם ואח"כ כשחוקרין מכחישין דשם כיון דבעי דו"ח בטל משא"כ בממון כנ"ל. וא"כ גם בקדושין כן לרוב הפוסקים דא"צ דו"ח כנ"ל. שוב ראיתי בס' נה"מ פסק אף שנגמר עדותן ואחר זמן הכחישו א"ע בחקירות בטל. וראייתו משטר שהעידו בזמנו כתבנהו. ולע"ד אין לסמוך על זה ובט"ז סי' מ"ג מפורש להיפך שתי' על קו' הנ"ל דמסתמא כן דלמה ישקרו קודם שהוזמו ע"ש וע"כ כט"ז דלב"ד נה"מ הנ"ל. בשלמא לרמב"ם בזוכרים ההלואה ועל