חדושי הרי"ם קמז

מהני מה ענין דנקיט בפלוגתייהו אי חיישינן שמא נתרצה ע"ש כמ"ש הרא"ש וש"פ אך נראה דתלי' הא בהא אי הוי חיישינן שנתרצה בסתם ממילא הי' הדבר עומד סתם שיתרצה והוי חשוב או זכות לגמרי דזכין שלא בפניו או עכ"פ ספק זכות כמ"ש רש"י ז"ל וממילא כשנתרצה בפי' איגלאי מילתא שהי' זכות. משא"כ לרבינא דלא חיישינן שנתרצה שוב סתמא אינו עומד להתרצות ולא חשיב זכות כלל ולא הועיל ושוב אינו מועיל גם שנתרצה אח"כ בפי'. וכן בבנו גדול אמר שפיר אף נרו"ש לא אמרינן חיישינן שנתרצה וממילא אינו מועיל גם ריצוי בפי' אח"כ. אבל בבנו קטן דסתמא ניחא לי' שוב הוי זכות ומהני כל שלא מיחה. או עכ"פ ספק ושייך איגלאי כו' ואין שום ראי' מהרי"ף והרמב"ם וכל הפו' שיחלקו ושאר הדברים שכ' ב"י שם מובן ממילא דלא קשה כלל כנ"ל. וכן דחיות מהרי"ט סי' מ"א מ"ש והוי זהיר בדברי רש"י ז"ל ע"ש מה מועיל הזהירות עכ"פ מבואר ברש"י והרא"ש וכל הפו' דשייך בקדושין זכין לאדם כו' רק שאינו ודאי וכשגילה דעתו הוי זכות מה שאינו מועיל במה שודאי הצד חוב יותר על הזכות כמבואר בירושלמי בגט וש"ע והפוס' א"כ ניהו דבגדול אמדו חכמים שמקפיד על שלא מדעת אבל בקטן שפיר זכות. ואי לא יהי' ניחא לי' ימחה או יגרש. דמ"ש מהרי"ט מהא דסוף פ' המדיר באשה חשובה דוקא דלא ניחא ליה ליתסר בקרובות כו' ע"ש שכ' לאו דוקא כו' אלא התם דקידשה לזו ברצונו כו' ע"ש וד' אין מובנים לע"ד דאדרבה שם קידש בפי' על תנאי שאין עלי' נדרים רק דאמרינן כשהתיר דחשיב אין עליה נדרים ואף דקפידא באשה נדרנית שמא תחזור ותידור אמרינן כיון דיכול ליתן גט אין קפידא ואין נכלל בע"מ שאין עלי' נדרים בהיתר חכם משא"כ חשובה גם בזה קפידא ונכלל בהתנאי גם בזה. א"כ לא מיבעיא להרמב"ן דפסיק לחלק בין חשובה כו' ודאי מוכח להיפוך דאפילו מפרש אינו קפידא כיון שיוכל לגרש לא איכפת לי' בקרובות באינה חשובה מכ"ש במה שהוא זכות וא"י כלל שיהי' איכפת לי' רק חשש רחוק דלמא לא יהי' ניחא לי' ואז בידו לגרש א"כ ודאי אינו מבטל הזכות. רק אף להפוסקים דלא מחלקים שם הוא דאמרינן גם בשאר נשים קפידא ואף שיכול לגרש מ"מ אטו רוצה לישא ולגרש וממילא נכלל בתנאי כמו התירה אחר שנודע עיי"ש. אבל לבטל דבר שזכות מחשש הנ"ל שפיר גם לפוסקים הנ"ל אין שום הוכחה אדרבא על החילוק בין חשובה אין סברא שיחלוקו על רבה כלל. וכ"ש למ"ש לעיל דיכול לימחות ויבטל לגמרי ולא יאסר כלל בקרובות כנ"ל והראי' מיעוד כבר דחו דהוי התראות ספק והא אפילו קנס וכתובה פריך יהבין כו' ואכלה בגיות מחשש מחאה כ"ש דהוי התראות ספק. ובל"ז ג"כ הוא ראי' קלושה דעל ס"ד דש"ס דפריך מיעוד דליפרוך מצינו ע"י זכות לק"מ דאטו מפורש. והי' באמת מוכח דל"ח. ועוד דאיכא מ"ד אין זכין לקטן פלוגתא דתנאי ב"ב ודלמא ברייתא כותי' וגם פלוגתא דר"י זכי' לקטן או מה"ת וכן למסקנא דמוקי ביבם קטן וכן דפריך תפשוט דמייעד. נראה ג"כ דלא מסתבר לש"ס כלל שהתורה מיעטה ממיתה א"א דקטן שע"י זכות גדול כיון דמהני זכי' מה"ת בכל דבר אין טעם לחלק שתהי' א"א ולפטרה ממיתה ביעוד שחלוק משאר ק' שבע"כ דידה ודאבי' כמ"ש תוספ' פ"ק י"ל דאינו א"א גמורה שמסתעף רק מהמכירה ופטרה תורה ממיתה. וכן יבם קטן שבעצמו אין לו קנין כלל רק זו הואיל וזקוקה לו והזיקה בלאו וג"כ בע"כ. שייך לפטרה ממיתה אף שמה"ת. משא"כ בקדושין בתורת זכי' שהוא ככל קידושין רק בגדול אינו זכות ובקטן זכות מ"ט שתפטור ממיתה. ומצד ספק מחאה הוי כשאר ספק וכנ"ל. והראי' מהא דבודקין לק' ולגירושין שהביא גם ראנ"ח ז"ל. באמת מלשון הגמ' שתמוה כמ"ש תוספ' דפריך וכי מאחר דבדקיני' לק' למ"ל לאבדוקי לגירושין ולא פריך פשוט למ"ל בדיקה לגט ממ"נ משמע דזה לא הוי קשה רק דהוי ס"ד דעל חד גברא קאי פריך כנ"ל ומה דמשני ביבם ולא משני כנ"ל. זה רק דקדוק: עוד י"ל למ"ש הפוסקים גבי מקדש בלא עדים כו' דחב לאחריני דאף דבהודאה מהני מה שאינו חב מ"מ אין קדושין לחצאין כיון דמיד א"א לחול בלא עדים שיועיל לחוב. וגרע משיור בק' דבעי בש"ס גטין. ואם כן בשלא בפניו זכי' שהוא ספק אם ירצה אף להחולקים על המרדכי בספק קרוב לה שהעדים מסופקים דחשיב מקדש בעדים כיון שהספק להעדים. מ"מ י"ל דוקא לפי שהי: אפשר להתברר עכ"פ מיד שראו בשעת הקדושין ואף שהלכו ולא בדקו מ"מ חלו הקדושין אי באמת קרוב לה. אבל כה"ג שלא בפניו כיון שא"א להתברר עד שיודע לו א"כ אין חלין רק בספק בשעת קדושין שא"א להיות חיוב מינה י"ל דאין קדושין לחצאין והוי שיור חוץ מחיוב מיתה וכדבעי בחוץ מזונות ע"ש. רק למסקנא דיש ענין קדושין שלא יהי' חיוב מיתה ביבם קטן כו' שוב גם בזה מהני ולא שייך אין קדושין לחצאין כמ"ש תוספ' כתובות פרק אע"פ כיון שיש כמה מיני שומרים לא חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה ע"ש. א"כ שפיר לס"ד דלא ידע מיבם קטן א"א לאוקמי כנ"ל. משא"כ למסקנא. וכן מהא דבודקין א"ש כנ"ל קצת דרך פלפול: ומהא דפ"ק דקדושין ב' בנותיך לב' בני בפרוטה דתמוה מאוד ע"ש ולריב"ב ניחא דעבור בניו קטנים כיון שאינו בתורת שליחות רק זכיה שייך בתר נותן כו'. מ"מ ודאי לתוס' ורוב הפוס' דמפרשי גם ביבם קטן דמדרבנן דאימעט פרט לאשת קטן שלא מצינו ודאי דגם ע"י זכי' אימעוט דדומיא דאשת רעהו כו' דבסנהדרין נקיט לתרווייהו נ"ב ע"ב. מ"מ גם שם בא"א כתבו תוס' דאיסור כו' מה"ת. משמע ע"ש. וכן להפוסקים דגורסים זכיה מדרבנן א"ל לקטן משמע דלא תקנו בקדושין כלל ענין זכי' לקטן והסומך יש לו לסמוך על סתימת הפוסקים. מ"מ אני מיראי הוראה ולא הייתי מיקל באיסור א"א במחלוקות ראשונים. דלא מיחו עד שהגדיל כעובדא דידי' וסברת רו"מ בין סמוך או לא אין כדאי כלל בענין כזה. והנלע"ד כתבתי וה' יתן לו ולכל היושבים בעה"ק חיים ברכה ושלום וכל טוב והתפללו גם עבורינו. ירחם ה' עלינו להשיב נדחינו למקום קדשינו ותפארתינו: דברי הדו"ש בלו"נ הק' יצחק מאיר בהרב מור"י ז"ל שוב עיינתי בדבריו בסוף כתב מקצת דברים כמ"ש על הא דקנוי קטן ולא הי' לי פנאי לעיין בדברי הפלפול שאינו נוגע לדין רק דרך העברה. מ"ש ע"ד מהרי"ק שקטנה א"צ להחזיר הס"ק זה כבר כתוב בראשונים ואחרונים אולם אין דברי הר"ן ז"ל הלממ"ס שהטעם משום דצריכה להחזיר. מהרבה פוסקים נראה שהטעם פשוט כלשון הגמרא כיון שנתנו לקדושין יכולין לחול ולרמב"ם וש"פ דמחילת מלוה לא מהני ע"כ לומר כן וכמו דמהני בגט מה שבא לידה בנתינה אף דצריך נתינה מיד ליד. ומ"ש על קטן שהטעם דנאנס תהי' פטורה. הן דברי פלפול דתלי' תניא כו' ודאי שאין הקנאת הקטן מהני מה"ת. גם כמו דכ' כי יתן איש למעט כו' כן כי יקח איש ומה צורך בזה שמוסכם דק' קטן אינו כלום. אבל אינו ענין לכשקידש אביו בשלו בשבילו דאם מקדש ע"ת שיגדל ויתרצה שיחול למפרע דהוי זכות כנ"ל. וכן לאחר שיגדל גם כן וכוונת ריב"ב בטעם ב' ג"כ דאף אי אינו ודאי זכות רק ספק מ"מ אי ארצי אח"כ איגלאי שהי' זכות כהפוסקים דריצוי בפירוש מהני. זולת מ"ש רו"מ כיון שבגרה קודם שהגדיל לזה יש מקום דאפשר כוונת ריב"ב לאחר לא למפרע. אולם גם זה