חדושי הרי"ם קלח

בשם הריב"ש ז"ל שכ' חזקת החלונות והזיזין כו' שאינו גזל גוף הקרקע אלא נזק לבד אין חזקת ג' כו' ע"ש. ובב"י ריש סי' קנ"ד כתב בשם רשב"א ז"ל אם נתן לו רשות מותר ולפי גמרתינו כל שהכיר וידע הרי הוא כנותן רשות ע"ש. והב"י הקשה עליו שכ' מקודם דוקא סייע הוי מחילה ע"ש ובדו"פ תירץ לחלק בין בגוף הקרקע בעי סייע ע"ש. ואם כן לא אמרינן בגוף הדבר שיהי' השתיקה מחילה או מתנה: ולכך בקרקע אף שהחזיק בפני הבעה"ב לא הוי חזקה בלא טענה אף שידע ושתיק כמבואר בש"ס פ' חזקת. וא"ל דדוקא בקרקע שלא שינה גוף הקרקע רק שאוכל הפירות מיד אין השתיקה מחילה על גוף הקרקע דהא הקרקע כמו שהיתה דז"א דא"כ חפר בה בורות שיחין ומערות יהי' מהני ועוד דא"כ למה הדרי ארעא והדרי פרי הא על הפירי הוי מחילה כיון ששתק וע"כ דלא הוי מחילה. ודוקא התם ל"ה אי דלי לי' צנא דפירי שסייע אבל בשתיקה לחוד לא מהני כנ"ל. אמנם יש לחלק דניהו דהשתיקה הוי כמו נתן לו רשות לעשות אותו דבר וכמ"ש רשב"א ז"ל הנ"ל. מ"מ הא לדעת הרבה פוסקים באומר לחבירו דור בחצירי סתם או אכול עמי חייב לשלם לו דאמרינן דהי' כוונתו שישלם לו וכן פ' ש"ע סי' רמ"ו סכ"א בהג"ה וכן קרע כסותו ולא אמר ע"מ לפטור דחייב: וא"כ שפיר הדרי פירי דניהו דהחזיק ואכל בפניו ושתק מ"מ ניהו דמחמת השתיקה אמרינן דנתרצה שיאכל הפירות מ"מ לא עדיף מאמר אכול בפירוש דמ"מ חייב לשלם לו דע"ז אין דאי' מהשתיקה שיפטר מלשלם כנ"ל (אך א"כ גם בהיזק נימא כן): וא"כ בנותן מתנה לאחר או בקדושין כנ"ד שפיר בשתיקה ע"כ נתרצה על קנין גוף החפץ וכנותן לו רשות לקדש בחפץ זה דמהני כנ"ל דע"ז שפיר הוי השתיקה ראי' כנ"ל והא נאבד השאר מהתשובה וחבל על דאבדין): סימן כא ב"ה להרב הג' אבד"ק לאדזי מוה' משה נ"י ע''ד קטנה שנתקדשה שלא ע"פ אמה ואחי' וכשקבלו הב"ד עדות לא מיאנה רק הכחישה שהי' הטבעת שלה אם הכחשה זו יחשב כמיאון: בש"ס ריש פ' השולח בטל הוא א"א בו דבריו קיימין פסול הוא אינו גט לא"כ ופירש"י פסול הוא לא משמע דאיהו מבטל לי' רק מוציא עליו שם פסול והא ליכא ולא"כ כו' וכל הלשונות שם דלשעבר. ומוכח דאף דעכ"פ אינו רוצה שתתגרש בגט זה מ"מ לא מהני. וא"ל דהוא משום דגילוי דעתא בגיטא לא מהני דז"א דברייתא זו לכ"ע גם לרבא דג"ד בגט מהני וע"כ דגם גלוי דעת לא חשיב. ועוד דשם ל"ד דמייתי אביי מהא דאי לא אתינא כו' א"ל חזו דאתאי כו' ודחי רבא אטו התם לבטולי גיטא בעי התם לקיומא תנאה קבעי והא לא אקיים תנאי' ע"ש ופירש"י ז"ל דאף דעכ"פ מוכח שאינו רוצה בגירושין אלו מ"מ מה שאינו רוצה בתורת שסובר שע"פ דין לא מהני אין חשיב חזרה וביטול כנ"ל. אמנם לכאורה כיון דקי"ל כאביי י"ל דגם בזה ממילא כוותי' דמשום דג"ד בגט לא מהני. אבל ג"ד חשוב. ולכאורה ראי' לזה מדאמר אח"כ בתרי עובדא סתמא דגמ' למאי ניחוש כו' אין אונס כו' אי משום גילוי דעתא בגיטא פלוגתא דאביי ורבא ותמוה דהא לתרווייהו לא מהני. וכ' תוס' היינו לפי סברת אביי כו' ולא פליג רבא הכא ע"ש. ולא יישבו לשון הגמ' פלוגתא כו' והי' נראה דסתם גמ' הכריעו בזה כאביי דחשיב גלוי דעתא רק משום דקי"ל כאביי דג"ד לא מהני בגט וממילא בשאר דברים חשוב גלוי דעת כנ"ל ולכך אמר דתליא בפלוגתא דאו"ר כנ"ל. וגם כוונת תוס' י"ל כן דהיינו לפי סברת אביי וקמ"ל כוותי'. אך א"כ הוי טפי מיע"ל קג"ם דאין זה תלוי בפלוגתא דגלוי דעת בגט רק הראי' דמייתי אביי אם נדחה או לא אבל הוי פלוגתא אחריתי אי כה"ג חשיב ג"ד ויהי' הלכה כאביי. ומ"מ אינו הכרח כ"כ די"ל בג' דגלוי דעת נכלל תרווייהו כמו שמסופקין תוס' בל' אי לחי כו' ע"ש קדושין פ' האיש מקדש דנ"ב או דבתראי פוסק ע"ש. או דכיון דבגוף הדין שנחלקו אין נ"מ כיון דקי"ל בגט ג"ד לאו מלתא רק דנ"מ לענין שאר דברים י"ל דלא חשיב לי'. והגם שיש לפרש בגמ' אי משום ג"ד פלוגתא דאביי ורבא הפי' בתרווייהו ולענין אי חשיב ג"ד הלכה כרבא דלא הוי ג"ד. וגם אי הוי ג"ד שוב פלוגתא כו' והלכה כאביי והי' מיושב דהו"ל לסיים והלכה כאביי דעדיין לא הוזכר הלכה עד אח"כ וסתמא הלכה כרבא ולהנ"ל א"ש. אולם מלשון התוס' מוכח דאין הפי' כן רק לשון אי משום ג"ד הוא דהוי ג"ד רק פלוגתא אי מהני בגט. א"כ משמע דסתמא דש"ס ס"ל הכי. ומיושב ג"כ דהו"ל לש"ס למפסק הלכה כנחמני קודם ב' עובדי דמייתי ולהנ"ל א"ש דבעי לפסוק הלכה כאביי בכולא גם בזה דחשיב ג"ד כנ"ל כדאמר בהני ב' עובדי כנ"ל: ולשון הרמב"ם ז"ל פ"ט מס' ג' ד"ח אפילו כו' שאין אונס כו' ואע"פ שגילה דעתו שא"ר לגרש ע"ש משמעות לשונו שפוסק דחשיב ג"ד רק משום דג"ד בגט לא מהני כמ"ש פ"ז ע"ש דהא לרבא לא מיקרי גלוי דעת כלל. גם בש"ע כן ע"ש. ומרי"ף ורא"ש יש ג"כ קצת הוכחה דהביאו הני עובדא רק דרך אגב סוף פ"ב לאכוחי דאין אונס בגטין והי' לו לרי"ף להביא שקלי' וטרי' דאביי ורבא בראי' זו אי חשיב ג"ד. ומדלא הביאו ע"כ סמכו על שהביאו לשון הגמ' אי משום ג"ד פלוגתא כו' דחשיב ג"ד כנ"ל.. אולם קשה דלא מייתי אביי מברייתא דבטל הוא כו' דלא מהני אף שגילוי דעת שאינה רוצה לגרש דלאו מלתא לסברתו שזה הוי ג"ד א"כ מוכח לכאורה דבכה"ג שאומר אלשעבר מה שאינו כן אינו ג"ד גם לאביי ודוקא בירך הטוב ומטיב דבדיבור זה מגלה דעתו שאינו רוצה עתה בגירושין וכן חזו דאתאי שכוונתו. שבמה שבא למברא בטל הגט ואף שטועה בטעם עכ"פ ג"ד שעכשיו מבטל מחמת קיום תנאו. ואף שאינו בטל מטעם זה מהני משום בטול. ואף דבעובדא ב' דאמר אנא ר"י דניסן אמרי מ"מ דעתו שיש עוד זמן ויבטל כשישאנה שחשוב ג"כ להבא. מ"מ דוחק לחלק. ואפשר דשם ברייתא דפסול הוא לא"כ דהקשה רשב"א נאמינו שבאמת פסול שכ' שלא לשמה וכה"ג במיגו דא"ב מבטל לי' ותי' מדלא אמר איזה פסול ע"ש. וקשה דהא גם בלוה ומלוה כשאינו מברר דבריו אינו מפסיד לרוב הפוסקים. כ"ש בזה שבידו ובגט ועכ"פ נאמר שיברר ואיך תני לא"כ. ופשוט נראה דמודה שאין בו שום פסול רק אם הוא לשון בטל ע"ז תני לא"כ גם י"ל דמיירי שלא בפני שליח לרבי דמהני ומ"מ מיגו ליכא דא"ר לעבור. ולרש"י קדושין י"ב גם בפני שליח רב מנגיד כו' א"כ גם גלוי דעת אין כאן דהא אינו רוצה לבטל בתורת בטול. משא"כ כשאין חילוק י"ל דחשיב ג"ד. ועוד אף בפני שליח י"ל דלאו ג"ד הוא דיש ראי' מדאינו מבטל באמת להבא. וכן שם בתנאי דאמר חזו דאתאי כו' ולמה אינו מבטלו וע"כ שיש לו טעם שאינו רוצה לבטלו בתורת בטול רק מתחלה או בתורת קיום תנאי כמ"ש הראשונים באומר שאונס במתנה וגט דע"כ אמת דאל"ה למה נותן וכן בהנ"ל ולכך לרבא אינו ג"ד על בטול כלל. ומדויק לשון רבא אטו לבטולי גיטא מכוין כו' משום דא"כ מה חסר לו לבטלו ויש הוכחה להיפוך כנ"ל. משא"כ בקטנה שאינה בת דיעה רק למיאון משום דגם קידושי' הי' בדעה זו וא"כ הוי שפיר נ' בהכחשתה שאינה רוצית בקידושין. דלהיפוך מדאינה ממאנת כשאר מיאון אין להוכיח בקטנה כנ"ל וי"ל לכ"ע הוי ג"ד