חדושי הרי"ם קלב

לה היתר משא"כ כשאין לה היתר דהא אף בשבוי' הקל אמרינן אין אדם נאמן ע"י עצמו ובכמה דוכתי: דברי הק' יצחק מאיר בהרב מור"י ז"ל: מ"ש לעיל דהוי ס"ס אף דלכאורה אינה מתהפך דאי נתרצית, לקדושין א"א לומר שמא לא הבינה. אך הספק הוא בדין אי השתיקה מורה ריצוי או לא ואי אינו מורה ריצוי אף דבאמת נתרצית לא מהני. ושפיר מתהפך אי מהני שתיקה שמא לא הבינה: גם הב"ח בתשו' סי' צ"ו כתב ג"כ באומרת שלא הבינה דהוי רק ס"ק ובריטב"א פ"ק דקדושין דמחלק בין נשי דידן שאין מבינות לה"ק כו'. מ"מ הרי את מ"ל דכולהו ידעינן חזקה שיודעת וחוששין לה שידעה והוי מקודשת ע"ש. אינו מבואר מדבריו אי ודאי אי ספק. עכ"פ נראה כהב"ש דהכל לפי האשה ונערה כנ"ל הוי ספק לכ"ע (ע"כ מצאתי): סימן יט ע"ד ענין הקדושין שז"ל הגב"ע מב"ד דק"ק פולטוסק: בפנינו הח"מ העידו העדים בזה הלשון. איך שאור ליום ה' הלכו העדים באקראי על רחוב והמקדש הלך עמהם. ואמר להם המקדש עמדו ותשמעו ותראו איך שאדבר עם הנערה הידוע. עוד הם מדברים והנערה באה וכדה עם שכר בידה ואמר המקדש להנערה תן לי השכר לשתות והשיבה בזה"ל בייא מיר איז גאנץ טייער ביר ואמר לה המקדש אתן לך בעד השכר עשרה גדו' והשיבה איך וויל נישט ואמר לה עוד המקדש אתן לך ב' זהו' והושיט לה הב' זהו'. וקיבל מידה הכד עם השכר וזרק לארץ ונשבר ובשעת שנתן לה הב' זהו' אמר לה בזה הלשון הרי את מקודשת לי במטבע זו כדמו"י. ואמר המקדש הריני מייחד עדות. וצעקו העדים בקול רם מז"ט. וכשמעה הנערה כן צעקה בקול רם אז עס איז אזוי וויל איך נישט וזרקה המטבע לארץ והי' ג' עדים בזה וב' מהם העידו שראו שקיבלה בידה המטבע והלכה לערך ד' אמות או יותר ואח"כ זרקה לארץ. רק א' מהג' הנ"ל העיד שתיכף ומיד זרקה המטבע לארץ רק בשעת האמירה אחז המקדש בידה עד גמר אמירת הקדושין. אח"כ בא איש א' ושמו ר' חיים חייט והעיד בת"ע באם לא יונ"ע אשר המקדש הנ"ל שאלהו איזה ימים קודם מעשה הנ"ל באיזה לשון אומרים כשמקדשין במטבע ולמדוהו שצ"ל במטבע זו והר"ח הנ"ל העיד ג"כ בת"ע שביום ד' העבר איזה שעות קודם הלילה הי' הר"ח אצל הנערה בביתה לקחה חלב ונתנה לו בלי מעות ודיבר עמה כמה דברים בטלים ותוכן דבר הי' שאמרה לו הנערה הנ"ל שברצונה לראות עם המקדש לדבר עמו איזה דברים והר"ח הנ"ל הי' תיכף אצל החתן לאמר לו שברצונה לדבר עמו ותיכף בלילה ההוא הי' המעשה הנ"ל כל הנ"ל העידו בפנינו ח"מ בתורת עדות באליונ"ע ואנחנו ח"מ אמרנו להם דעו אם שקר העדות הנ"ל אזי הוא עון גדול. ואמרו כולם בפה אחד מה לנו למכור הנשמה בחנם. והמקדש אמר לנו ג"כ אשר איזה ימים קודם המעשה הנ"ל דיבר עמה שתנשא לו ונתרצית לזה רק שאחי' ואמה לא רצו להסכים לזה בשידוך ונתנה לו עצה ליסע לעיר נאוידוואהר אל קרוביו לעשות שמה נישואין. רק שהמקדש בעצמו לא רצה ליסע עם חפצו מחמת פחד אחיה ואמה לבל יעלילו עליו ויהי' נתפס כגנב. והנערה הכחישתו על הכל ואת העדים בפנינו ח"מ. ובדעתינו הי' לשמוע עוד הפעם את כל העדות מהעדים הנ"ל ולכתוב כל פרטי הדברים אות באות. רק כבאה אם הנערה צעקה בקול רם שאין רצונה להיות הגב"ע פה לכן, הלכנו לבתינו ולא רצינו להזדקק לזה. ויותר לא שמענו. לג מפיהם של העדים הנ"ל וכל אשר שמענו מפיהם כתבנו למכת"ה ולבדה"צ פה"ק נאום אהרן כו' ונאום כו' ונאום כו' עכ"ל. הוכרחתי להעתיק אות באות כי בקל ישתנה הדין ולא יפה עשו הב"ד דפולטוסק שתרגמו לשון העדים על לה"ק ומסתמא העידו בלשון הרגיל וכן הי' להם להעתיק: והנה אם הנערה צעקה לפני רו"מ שהב"ח הוציא קול של שקר רק מחמת שהיתה משודכת לו ואח"ז מאנה אותו לאשר אינו הולך בדרך הישר ויתפרד הקשר וציוה רו"מ אשר יבאו לאתרי' דמר. וכאשר נחקרו העדים בבהכ"נ העידו שאין ממש כלל בקדושין כי לא ראו שום קבלה שקיבלה הבתולה אף לא שמעו שום דבר קדושין. רק החתן הגיד לפניהם שקדשה בלשון זה וקבלה המטבע וזרקה אבל העדים לא ראו ולא שמעו מה ואחר כמה איומים וחומרות ורצו לשבע שאמרו האמת שלא ראו ולא שמעו והעדות שאמרו פה הוא אמת. ונתנו ת"כ וגם הבתולה עומדת בדיבורה אחר האיום שאינה יודעת משום קדושין ולא שמעה ולא קיבלה שום דבר לקדושין רק ראתה את המקדש ורצה מאתה שכר ולא רצתה לדבר אתו. ושאלו אותה אם ראתה עוד אנשים עם המקדש והשיבה כי לא ראתה מחמת היות זאת בלילה. והמקדש אחרי שהעדים חזרו מעדותם שאלתם אותו. ועומד בדיבורו שקדשה. שוב שאלתם את הב"ד דפולטוסק אם העידו העדים איזה יום ה' הי' הדבר וז"ל אנו ישבנו לזה יום א' ה' תמוז והעידו לפנינו על יום ה' משבוע העבר הסמוך ליום א' אשר עמדנו בו וכמה בחודש לא שאלנו אותם גם לא דקדקנו בעדותם אם יודעים להעיד אם המתקדשת ראתה אותם בשעת מעשה מחמת כי המתקדשת הכחישה מכל וכל ולא טענה לשחוק נתכוונתי לא דקדקנו בזה. או כי צדקו דברי הרה"ג נ"י אשר בדין מרומה כזו הי' נצרך לדו"ח היטב כבר הודענו למעלה אשר בדעתינו הי' עוד לחקור ולדרוש רק אם המתקדשת העיזה ולא רצינו להזדקק עוד בזה באע"ח יום ב' כו והנה דעת רו"מ להתירה בלא גט. א' לאשר לא העידו באיזה שעה והמקום. והרבה לפלפל בזה וישב קושית הנ"י על הפוס' דצריך דו"ח בעדי קדושין מהא דמכשירין שטר קדושין שאין בו זמן. וכתב רו"מ דלק"מ דהקדושין ודאי מועילים כיון שהעידי חתימה כורתין בשעת המסירה כמ"ש הר"ן פרק המגרש ואז בשעת מעשה לא שייך דו"ח. ולענין כשבא לפנינו שטר קדושין באמת לא מצאנו מקום בש"ס להחזיקה כמקודשת גמורה ע"י שטר קדושין שאין בו זמן: גם כתב רו"מ שכל הפוסקים מודים לדברי המרדכי פ' אד"מ בשם ר"י דכשהיא מכחשת צריך דו"ח בעידי קדושין כיון דמה"ת כל העדות בעי דו"ח לזאת ניהו דתקנו חכמים בע"נ דלא ליבעי היינו רק מה שנוגע לדבר שבערוה לבד אבל כשהיא מכחשת דלבד הדשב"ע אנו באין להפסידה שלא תוכל להנשא לעולם וע"ז לא תקנו. דתקנו רק בממון ובמיתה משום עגונא ובגיטין משום דשכיח ולכך לא חלקו בקידושין מגיטין ודוקא כשאינה מכחשת מהני העדות ג"כ שלא יועיל אמתלא וכה"ג אבל לא במכחשת דכיון שבאין לאסרה לא גרע מגזילות וחבלות דצריך דו"ח. דלאסור אדם לא גרע מהוצאות ממון וגם משום דין מרומה כ' רו"מ לסמוך ננד הריב"ש על דברי הר"ן בחדושיו וכהש"ך סי' ל' דבד"מ בעי דו"ח כד"נ ממש דאם אומרים א"י עדותן בטלה. כיון דהוי מחלוקת בדרבנן דגם לדעת הריב"ש מה"ת בטל העדות בלי דו"ח. רק מדרבנן ובגט החזיק רו"מ מטעם אפקעינהו כמ"ש הנ"י בגט שאין בו זמן דכשר מטעם כל דמקדש כו'. והא דלא הוזכר בש"ס שהפקיעו היינו משום דלא הפקיעו רק הקדושי תורה אבל נשארה מקודשת מדרבנן ושריא בגט דרבנן. וכמ"ש רש"י ז"ל שבת קמ"ה בעד מפי עד מטעם אפקעינהו. עוד כ' דבע"ג ומיתה מהני עדותן בתורת חזקה