חדושי הרי"ם קלג

כיון שסמכו חכמים והכשירו עדותם חזקה דלא משקרי משא"כ ע"ק יש חזקה דודאי אינו רוצה להיות באיסור א"א כל ימי' ולכך לא מהני עדות העדים משום חזקה רק בתורת עדים ולא מהני מה"ת בלי דו"ח. ואפשר גם ריב"ש מודה אם הכחישתו בפניו דיש חזקה א"א מעיזה. וזה דהכחשת האשה עושה דין מרומה בקידושין מבואר בב"ש סי' מ"ב ואין שום חולק. וכאן אף בלא הכחשה נראה בעליל לכל העיר כפי שהגידו שהדין ד"מ. ויש לסמוך בדרבנן על הר"ן והש"ך ז"ל דמירל. ואי אמרו השעה רק מקבלי העדות שכחו לכתוב דעתי להחמיר עכ"ל דמר: הנה מצד היתר הזה לע"ד איני מוצא מקום כלל להתירה בלי גט. דהגם אם הי' דברי רו"מ מוכרחין ג"כ לא נסמוך להקל באיסור א"א נגד הריב"ש שפי' להדיא דברי הראשונים דאף במכחשת לא בעי דו"ח. ומרן הב"י ח"מ סי' ל' כתב להדיא שלא כדברי רו"מ שכתב על דברי מרדכי בשם ר"י הנ"ל דמ"ש הואיל והיא מכחשת לאו דהכחשה מעלה ומוריד כלל רק דאם היתה מודה הוי שוי' אנפשה חד"א. וטעם הר"י דסבר כר"ת דע"ק לאוסרה צריך דו"ח ע"ש וכ"כ סי' כ"ט. ובדו"פ סי' ל' ומבואר לדעתו ז"ל דהפוסקים דע"ק א"צ. דו"ח חולקין על ר"י וכן מוכח מתוס' פ"ק דסנהדרין ד"ח ע"ב שכ' שיש ללמוד מדברי ר"ת דעדי זנות לאסרה על בעלה צריך דו"ח וסברא הוא דהוי כגזילות וחבלות ע"ש דבלא הוכחה לא הי' אומרים כן ועל עדי קדושין אין שום ראיה. דהא זנות דא"א לא שכיח בפרט דשם בעדים והתראה ודאי סברא דע"ז לא תקנו בלא שכיח כמו גזילות וחבלות משא"כ עדי קדושין. וכן מבואר דעת הש"ע שבסי' י"א הביא המחבר י"א דע"ז לאסרה על בעלה צריך דו"ח והיא דעת ר"ת הנ"ל. ובס' מ"ב בקדושין לא הביא כלל שום דיעה דליבעי דו"ח ולא הביא דעת ר"י שבמרדכי כלל. וע"כ שמחלק בין עדי זנות ובין עדי קדושין או מטעם לא שכיח. או דבע"ז אנו רוצין להוציאה מבעלה ואיך נלמוד לסמוך להתיר לינשא לכתחלה. ועכ"פ כבכל ס' דלא תנשא ואם נשאת לא תצא. וכן מבואר דעת רמ"א ז"ל שכ' סי' מ"ב סתם רק דיעה זו עדי קדושין א"צ דו"ח אם לא בד"מ. ונראה להדיא דהרמ"א מפרש דברי המרדכי בשם ר"י דסבר ג"כ דעדי קדושין לא בעי דו"ח רק כוויתו שלא נחקר בב"ד היינו שלא העידו כלל בב"ד רק חוץ לב"ד שכ' סעיף ד' כל עדות שלא נחקר בב"ד לא מיקרי עדות לענין קדושין כך משמע ממרדכי פ' אד"מ. וכן דברי מרדכי הנ"ל ואח"כ ע"ז כ' ולכן אפי' אמרו עדים חוץ לב"ד שנתקדשה יכולין לחזור בהם בב"ד לומר לא נתקדשה ע"ש. שבאמת אין מבואר כלל בדברי המרדכי שהעידו בב"ד והא דנקיט הר"י לשון עד שלא נחקרה עדותן יכולין לחזור נקיט לשון התוספתא עדים שהעידו לטמא ולטהר לאסור ולהתיר כו' עד שלא נחקרה עדותן בב"ד יכולין לחזור ואף דלא צריך דו"ח כלל והכוונה כמו שפי' הר"ן ז"ל בתשובה דהפי' עד שלא העידו. והרבותא הוא דאף דע"א נאמן באיסורין ואף חוץ לב"ד ושייך ג"כ אין אדם מש"ע רשע מ"מ יכול לחזור בב"ד. וכן בקדושין שלכאורה דברי רמ"א תמוהים מה הוצרך להשמיענו שאם העידו עדים חוץ לב"ד שנתקדשה שיכולין לחזור בב"ד הא מה צורך לחזרתם. בלא החזרה לאו כלום הוא מה שאמרו חוץ לב"ד דאין כאן ע"ק כיון שלא העידו בב"ד. אמנם נראה כוונתו פשוטה דהא מבואר סי' מ"ו דבקול ששמעו משנים נתקדשה בעי' גט וכ' רמ"א שם סעיף ד' נתברר ששקר הי' הקול כגון שבאו העדים שתלו בהן הקדושין ושנתקדשה בפניהם ואמרו להד"מ מבטלין קלא כו' ע"ש. וא"כ כל זמן שלא חזרו הי' צריכה גט בשביל הגדתם חוץ לב"ד. והוי ס"ד דוקא כשחזרו ואמרו להד"ם שלא אמרו מעולם שנתקדשה בפניהם משא"כ במודים שאמרו חוץ לב"ד רק שחוזרים עכשיו לא מהימני וצריכה גט כיון שהגדתם הראשונה חוץ לב"ד אמת. וממילא כיון שע"י הגדה חוץ לב"ד היתה צריכה גט ולא יוכלו לחזור דשוי נפשייהו רשיעא וקמ"ל הרמ"א דיכולין לחזור דמחוץ לב"ד יכולין לחזור אף שהועיל הגדה שחוץ לב"ד כדמוכח מירושלמי ותוס' הנ"ל בעדים באיסורין דמהני ג"כ חוץ לב"ד וח"מ יכולין לחזור כנ"ל. וכן מפרש רמ"א דברי המרדכי ג"כ ולזאת כתב מקודם הדין של המרדכי וכ' ולכן כו' ואח"כ כ' סתם הדין דע"ק א"צ דו"ח. עוד יש לפרש המרדכי דשלא נחקר בב"ד היינו שאמרו סתם נתקדשה ולא חקרו האיך יודעים שנתקדשה אם קדשה בפניהם אם נתן לה כסף וכה"ג דחקירות אלו בדיני ממון ג"כ כמבואר בטור וש"ע ח"מ סי' כ"ח. ובמשנה סנהדרין היך אתם יודעים שזה חייב לזה דבאומרים סתם חייב צריך לשאלם אולי הודה בפניהם וכדומה שאולי טועים בדין וסוברים שזה חייב מה שאינו חייב דעדים לא ב"ד נינהו לפסוק שזה חייב וצריכין לומר ע"י איזה מעשה החיוב. וכן בקידושין שאומרים שנתקדשה צריך לחקרם מה הי' המעשה שאומרים עי"ז שנתקדשה דאולי סוברים על איזה דבר שע"י זה מקודשת ואינו כן. וע"ז קאי עד שלא נחקרה. וראיה דבטור סי' כ"ט ח"מ כ' ג"כ הלשון אחר שנחקרה עדותן בב"ד א"י לחזור והא לא צריך בממון דו"ח ע"כ כוונתו על א' מב' כמ"ש או דקרי לי' נחקר העדות לחוד או דנחקר ענין המעשה. וכן הכוונה גם בע"ק אבל לא שיהי' צריך דו"ח ז' חקירות דיום ושעה כנ"ל. כן נראה לע"ד פשוט דעת הרמ"א ובחנם הניח ב"ש ס"ק י"ד בצ"ע. עכ"פ כ' הב"ש ג"כ שדוחק לפרש הרמ"א כל עד שלא נחקר בהיא מכחשת ע"ש וממילא אין הרמ"א מחלק כלל בין מכחשת וח"ו להקל באיסור א"א נגד הב"י והרמ"א. גם דברי ב"ש ס"ק הנ"ל אינם מובנים כלל שכ' אע"ג דלאסור אשה על בעלה בעי דו"ח שם הטעם משום עיגון או משום דין מרומה שהרי האשה מכחשת וכן בעדי קדושין היכא דהיא מכחשת בעינן דו"ח עכ"ל וכל דבריו תמוהים שנראה קושיתו הי' מסי' י"א שפ' בש"ע דעדי זנות בעי דו"ח ולא הגיה רמ"א כלום. ואין פי' למה שתירץ הב"ש משום עיגון מאי עיגון יש במאי דלא לבעי דו"ח וע"כ כוונתו בדוחק כמ"ש לעיל בין להוציא אשה מבעלה או לכתחלה. גם חילוק הב' דמשום ד"מ שמכחשת. מנין לו זה דשם דוקא במכחשת ולדבריו שוים הם בעדי זנות ובעדי קדושין בהכחשה צריך דו"ח ובלא הכחשה בשניהם לא בעינן. ולמה סתם הרמ"א דע"ז בעי דו"ח ובע"ק סתם דלא בעי מאחר שבשניהם הדין שוה. וא"א לומר כן כלל בדעת הש"ע. ואדרבה הא סתמא דמלתא בקידושין מיירי באינו מודה דאל"ה שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ובל"ז אסורה משא"כ בעדי זנות דאף אומרת טמאה אני לך מותרת באינו מאמין. דהיה לו לש"ע לפרש שם בעדי זנות דדוקא במכחשת [ע"כ מצאתי סימן כ ב"ה תשובה לק"ק חטנעשין לשון הגב"ע. איך האב גהאט אן גיטאהן איין פינגעריל אוף דעם פינגער האט זיא גיזאגט צו מיר ווייז עס מיר איך וועל עס מיר אן מעסטין האב איך עס איהר גיגעבין האט זיא עס זיך אן נימאסטין דער נאך האט צו איהר גיזאגט דער ב"ח לייבוש ווייז עס מיר נור. האט זיא עס איהם גיגעבין האט עהר גיזאגט צו איהר ווייז נור דעם פינגער האט זיא גיזאגט לאז מיך גיין האט ער גיזאנט איך וועל דיר גאר נישט טוהן אזו האט ער גינומען דעם פינגער מידה הימנית און האט דאם פינגעריל איהר אן געטוהן און האט גיזאנט הרי את מקודשת לי און עטץ זאלט זיין עדים דער נאך האב איך אן געהובין צו לאכין און האב צום עהם גיזאגט וואס האסטו דא גיטאהן איך מיין דאם דוא.