חדושי הרי"ם יב

שבר כר"י ממילא כשאין הלכה כר"י אין הלכה כר"ע מטעם זה עצמו ע"ש. ולמ"ש מיושב דהא דלא קי"ל כר"י היינו משום דהק"ו מופרך דכל דין כו'. וא"כ דייק הרב שפיר דהא ע"כ טעמא דר"ע לאו משום הק"ו הוא דהא אי הפי' ביו"ט לא תהי' ק"ו כלל כנ"ל וע"כ דסבר בל"ז דפי' דתשביתו היינו שריפה כמבואר מלשון ר"ע הה"א תשביתו ומצינו להבערה כו'. וזה לא נדחה. אך הפוסקים לא ס"ל הכי דא"כ ר"י וחכמים לא ס"ל דר"ע דהא לא דייקי רק מכח הק"ו כנ"ל: והנה על תמיהת תוס' הנ"ל נראה פשוט דרש"י ז"ל לא ס"ל מ"ש הרא"ש ז"ל ז' ע"ב אומר אני דהוצאות חמץ קודם זמן איסורי' לא נפיק מתשביתו דהא אמר ר"ע תשביתו היינו שריפה ולא צותה תורה לשורפו אלא אחר שכבר נאסר מידי דהוי אנותר כו' ע"ש. והוא שיטת התוס' בהא דשעת ביעורו גבי פלוגתא דר"י ורבנן. אבל מדברי רש"י ז"ל בכמה דוכתי נראה דסבר דתשביתו היינו קודם התחלת האיסור. דהנה קשיא לי לתוס' ושאר פוסקים דליכא בל יראה עד הלילה ורק דעובר אעשה דתשביתו בכל רגע שאינו מבערו וכן דעת רוב הפוסקים ז"ל. וקשה הא התוס' מפרשים דאך חלק היינו דפי' תשביתו היינו אחר חצות חל עליו חיוב השבתה ומ"ש מכל המצות שקבועי' בזמן כמו מילה דכתיב וביום השמיני ימול ותנן כל היום כשר למילה אלא זריזין מקדימין למצות ולא אמרינן כיון דמיד בע"ה חל המצוה עובר בכל רגע על העשה וע"כ כיון דקבעה התורה שיהי' נעשה המצוה ביום הזה זמנה כל היום וכן בכמה דוכתי וממילא גם בעשה דתשביתו שצותה התורה ביום הראשון ומתחיל הזמן אחר חצות ממילא ומנה כל היום הראשון עד הלילה רק מטעם זריזות כנ"ל. אבל מנ"ל שעובר בכל רגע על העשה. וא"ל כיון דכתב אך חלק הוי כאלו החיוב שקבעה התורה ברגע חצות היום וממילא כשעבר ביטל העשה. ז"א דא"כ לא הי' מקיים אח"כ העשה כלל וע"כ דבחצות מתחיל החיוב עליו והוי כמו במילה וכה"ג כנ"ל. אך נראה החילוק פשוט דדוקא במצוה שהקפידא על עשיית מעשה המצוה ובמה שעושה אותה פעם אחת מקיימה אמרינן כיון שאמרה תורה ביום הזה יעשה כמו מילה ושאר מצות שפיר בכל הזמן כשר כשמקיימה רק משום זריזות כנ"ל אבל עשה דתשביתו נראה דגם לתוס' אין זה מעשה שמוטל עליו לשרוף כנ"ל רק שמוטל שיהיה החמץ מושבת מרשותו מחצות ואילך והשבתה זו ילפינן מנותר שיהי' מושבת ע"י שריפה שלא יהי' בעולם כלל ומצוה זו אינה מעשה שמקיימה בפעם אחת רק כל המשך הזמן מחצות עד אחר הפסח העשה שיהיה מושבת רק שמתחיל מחצות החיוב שיעשה מעשה השריפה שיהי' מושבת. והוי כמו העשה דשבתון שבות דכתיב ביום השמיני שבתון ולא אמרינן שמקיים במה שישבות פעם אחת ביום. וברגע שאינו שובת עובר על העשה כבכל הזמן בכלל העשה וכן בעשור תענו כו': סימן ז בעניני ביטול ובדיקה האריכו הרבה הפו'. ולא אכתוב אשר קדמוני. רק אשר חנני ה': הנה פ"ק דסוכה כרים וכסתות ובטלה לא מהני דבטלה דעתו אצל כל אדם שאין מבטלין ותבן ועתיד לפנותו צריך ביטול בפירוש וכשאין עתיד לפנותו או עפר סתם ע"ש. ושם נחלקו אי מהני הביטול לז' ימי החג לחוד או לגמרי ע"ש ופסחים מ"ה איכא תרי לישנא בגמ' בבצק שבסדקי עריבה. ובכופת שאור שיחדה לישיבה לרשב"א מהני ביטול ולת"ק אמר כל כזית אע"ג דמבטל לא בטיל ע"ש. והנה ביטול החמץ כמ"ש הרמב"ם ורש"י שיהי' בטל כעפר וכדבר שאינו. קשה דכשחשוב ושוה הרבה בטלה דעתו אצל כל אדם כמו כו"כ דלא מהני ביטול שיהי' כעפר הקרקע. ואי משום מצוה דתשביתו וב"י. הא גם בסוכה אף שא"א לקיים מצות סוכה בלא"ה מ"מ לא מצינו שיועיל ביטול דכו"כ. ודוחק לחלק: וע"כ נראה דמשום דאסור בהנאה שפיר עומד ליבטל אצל אדם מישראל שרוצה לקיים כד"ת. וכיון שעומד לכך הוי כתבן למ"ד בטלו בפה צריך דסתמא לא בטל דא"י אם רוצה לקיים ומהני הביטול בפה או בלב כנ"ל. אמנם לר"ש דחמץ שעבר עה"פ מותר. ואמר בש"ס דחמץ הקדש חשיב מה"ט גורם לממון דכממון דמי בחמץ כזה שאחר פסח יהי' מותר ע"ש פ' כ"ש וא"כ לענין הביטול לגמרי מתורת דבר הגורם לממון שוב אינו עומד דהא באמת מותר אחה"פ והוי ככרים וכסתות הנ"ל. דבשלמא לענין סוכה סגי ליש פו' ביטול לשבעה דא"צ יותר ועכ"פ לענין הז' מבטלו. משא"כ בחמץ דיהי' מועיל הביטול רק משום דאסור ועומד כו' אבל כיון דלענין אחר הפסח אינו עומד ושוב לא בטל מתורת גורם לממון כנ"ל. ועדיין עובר כנ"ל. ואף דאי לא בטל ואסור להשהותו אינו גורם לממון מ"מ איך נאמר דיועיל הביטול שיהי' מותר להשהותו הא א"כ אינו ביטול כלל. ומש"ה טעם הרמב"ם ז"ל דחמץ ידוע לא מהני ביטול ולמדו מהש"ס דפ' אלו עוברין לחד לישנא דכזית אע"ג דבטל לי' לא בטל ע"ש מ"ה ע"ב ואמר ר"ה סמי קילתא מקמי חמירתא ולר"י ס"ל לרבנן הכי ע"ש דכזית לא בטל כנ"ל. אמנם למאי דק"ל כר"ש דקניס לאחר הפסח אסור בהנאה. א"כ שוב לא הוי גורם לממון כלל וממילא שפיר מהני הביטול דראוי ועומד שיהי' בטל והוי כעפר כנ"ל ושוב מה"ת בטל כנ"ל. ומתיישבים בעזה"י הרבה תמיהות מ"ש הר"ן למה באמת אף שבטלו אסור אחה"פ הא לא עבר בב"י ע"ש ברא"ש פ' כל שעה ס"ד מירושלמי משום הערמה. ולמ"ש פשוט דאם יהי' מותר בהנאה כשביטל לא יועיל הביטול כלל ועבר בב"י ושפיר הוצרך קנס לאסור וירושלמי א"צ לטעם הערמה רק בהפקר ממש כמפורש בירושלמי וא"י איך אפשר לפרש ביטול מה הי' חסר לירושלמי לומר בטל כבכל מקום ולמ"ש מיושב היטב כנ"ל. ומיושב מה שתמהו כל הפוסקים על הרמב"ם הא מפורש כמה פעמים בגמ' גבי נזכר שיש לו חמץ כו' מבטלו וגבי וכי משכחת לי' ובכמה דוכתי מדאורייתא בביטול סגי. ולמ"ש לא ק"מ דאחר דאסרו חכמים בהנאה לאחר הפסח משום קנסא שוב שפיר מה"ת בביטול סגי ורק מדרבנן צריך ביעור ושייך כל הקולות דאקילו משום דהוי דרבנן. אבל רמב"ם ז"ל דקאי על התורה אמר שפיר זה שאמרה תורה תשביתו הוא ביעור לחמץ ידוע וביטול לשא"י דמה"ת שמותר בהנאה לאחר הפסח לגמרי אינו מועיל ביטול לחמץ ידוע כלל כנ"ל. ופסק בזה דגורם כזה שרק אסור לזמן הוי כממון וכ"ש לענין הביטול כנ"ל. ובבודק ומבער ויש עוד חמץ שא"י ולא מצא מהני הביטול מה"ת דלא שייך בזה בטלה דעתו כו' דאדרבה לטרוח ולחפש יותר מהבדיקה בשביל שיווי מועט עומד לבטלו כעפר ומהני שפיר כמ"ש רמב"ם ז"ל מה"ת ביעור לחמץ ידוע וביטול לאינו ידוע כנ"ל גם ע"פ דברי הר"ן ז"ל י"ל ג"כ ככל הנ"ל: ומיושב דברי רש"י ז"ל ר"פ שהקדים לאור הנר בגמ' מפ' כו' בודקין שלא יעבור ב"י ותוס' דחו ע"ש ורש"י בעצמו גבי משכיר בי"ד פי' אי משום ב"י כו' דסגי בביטול דמיסח דעתא כו' ומשוי כעפר ולמ"ש מיושב דשפיר יליף מציאה מחפוש כו' דמה"ת דמותר אחר הפסח לא מהני ביטול כנ"ל בחמץ ידוע וכל שמצוי ע"י בדיקה לאור הנר חשיב מצוי רק עכשיו דאסור בהנאה מהני הביטול מה"ת לשוי' כעפר כלשון רש"י ז"ל רק חכמים תיקנו שישאר אדאוריית' ושלא להקל ממה שהי' מה"ת ע"י הקנס של ר"ש. ופי' שפיר בודקין שלא יעבור היינו מה"ת כנ"ל וכטעם הר"ן ז"ל שזה תלוי בלב אם האיסור אצלו כראוי שעי"ז מהני ביטולו כעפר. אבל כשממונו חביב עליו מהאיסור א"כ לא מסח דעתי מיני