חדושי הרי"ם יא

א"מ מש"ס הנ"ל. ולמ"ש י"ל בפשיטות דכל הקושיא רק לס"ד אבל למאי דאמר אח"כ מאי הוי עלה דמסותא ופשיט מר"נ כל ממון שא"י להוציאו בדיינין כו' דבקרקע שאינה נגזלת מ"מ כשא"י להוציאו בב"ד הוי אינו ברשותו כמו מטלטלין הנגזלים. וא"כ ממילא בכל הני שתופס ועומד בספק אף דלא מכווני כלל לגזול של חבירו אם הוא שלו מ"מ כיון שאין שכנגדו יכול להוציא בב"ד מיקרי איני ברשותו דלא עדיף מקרקע שאינה נגזלת ומ"מ הוי אינו ברשותו. וא"כ שפיר לא מיקרי גזילה מה שמקדיש הס' פט"ח ומפקיע זכות ספק של זה דכל גזל הוא דוקא שמוציא מרשות זה וכאן גם מקודם לא הי' נקרא ברשותו זכות ספק שלו כלל ושפיר נכנס להתעשר אף אי ת"כ אין מוציאין. ודוקא לס"ד דהוי אמרינן דקרקע שא"נ מיקרי ברשותו אף שא"י להוציא א"כ גם במטלטלי שאינו רוצה לגזלם מיקרי ברשותו גם שא"י להוציא מספק עכ"פ זכות ספק שלו ושפיר אי ת"כ אין מוציאין לא הי' רשאי זה להקדיש ולהפקיע דמוציא מרשותו והוי גזל. ושפיר דייק דת"כ מוציאין דאל"ה זה פוטר ממונו כו' אבל למסקנא דגם קרקע שא"נ לא מיקרי ברשותו כל שא"י להוציא א"כ גם אי ת"כ א"מ ואין זה חפץ לגזול מ"מ לאו ברשותו ולאו גזל הוא כנ"ל ופסק הרמב"ם ז"ל שפיר ת"כ א"מ למסקנא כנ"ל וא"ש: ולכך נראה לע"ד בכל ספק שביד המוחזק כל שאינו רוצה לגזול אף שאין הלה יכול להוציא וגם תפיסה לא יועיל מ"מ ניהו דהוי אינו ברשותו דא"י להוציא אבל שלו מיקרי מספק. ולדעת הפוסקים דלא כרמב"ם אפשר דהוי ברשותו ג"כ כל דלא כפרי' ואם הוא שלו רוצה להחזירו כדמוכח מש"ס הנ"ל דהרשאה והא דעבד. וא"כ ממילא בחמץ דאינו עובר אלא א"כ הוא שלו וברשותו כמבואר בתוספתא הובא בר"ן ורא"ש ז"ל. ופשוט דאין הישראל רוצה לגזול זכות ספקו כלל של הנכרי שפיר הוי של הנכרי מספק והוי ספק דרבנן אחה"פ. וכן מבואר בש"ס פ' הכותב גבי אית לך סהדי דתבעתינהו מחיים ולא יהבית כו' דאף דתפיס ועומד מ"מ כיון שלא אמר שרצונו להחזיק בתורת תפיסה משל זה לא חשיב תפיסה כנ"ל. וא"כ מה בכך שמונח ברשות ישראל כשנתן הנכרי מעות והוי ספק כל שלא תפסו ישראל שלא ליתנו להנכרי כשתובעו שפיר הוי ספק של הנכרי. ומטעם הואיל ויכול לתופסו ולא עבר וכמ"ש רו"מ בסוף התשובה דאיני מבין דבריו כלל דהואיל אי בעי מיתשל אמרינן שיהי' למפרע שלו ועבר עכשיו כיון דאי מיתשיל יהי' עתה שלו קודם ההיתר. אבל מה שיכול להחזיק ויהי' שלו מכאן ואילך בשביל זה יעבור קודם שיחזיק פשוט דלא אמרינן וכמו שאינו עובר בחמץ של הפקר בשביל שהי' יכול לזכות בו: וכן מ"ש רו"מ דהוי ודאי גורם לממון גם כן אינו מובן דגורם לממון שלו רבי רחמנא אבל אם הוא של הנכרי ומה שגורם לממון של אחרים אף דלא מפקינן מספק אינו יותר מהממון עצמו: (שייך לעיל) וכן מהקושיא שהניח רו"מ בצ"ע לר"א מה מהני בספק פדיון פ"ח ולמ"ש א"ש דניהו דמת או נאבד שלא יבוא לידי כהן אינו פדוי אבל כשהוא קיים ורוצה ליתנו לכהן רק מספק אינו נותנו י"ל דמהני דאומר הרי שלך לפניך כמו דהי' מהני חילול מעשר על מעות שנפל לים אי לאו משום דבעי מצוי בידו. וכיון שהוא של הכהן מספק עדיין קיים זכותו ופדוי אף שאינו נותן לו כנ"ל: וכן מ"ש קצה"ח בתוס' מספק להפוס' ת"כ מוציאין וקידש אשה א"מ כלל דלא מידי יהיב תמוה בעיני ולע"ד הוא ס' א"א דהא בכל ספק קדושין צריכה להחזיר הכסף קדושין ומ"מ מקודשת מס' וע"כ דכיון דמה שמחזרת הוא שלא כדין אם מקודשת שפיר נתקדשה דהא גם מעמ"ל עכ"מ: סימן ו בעניני הביטול ובדיקה הגם שהאריכו הרבה הפוסקים עדיין אינו מבורר כל הצורך ואכתוב בעזה"י הנלע"ד: הנה רש"י ז"ל פ"ק ד'. אהא דמדאוריית' בביטול בעלמא סגי פי' מדכתב תשביתו ולא כתב תבערו והשבתה בלב הוי השבתה. ובתוס' תמהו תמיהות עצומות חדא דהאי השבתה ע"כ הבערה הוא דתניא ר"ע אומר א"צ הה"א תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה. ועוד דתשביתו ילפינן מאך חלק שהיא מו' שעות ולמעלה ואחר איסורא לא מהני ביטול כו'. והנה הא דלא הקשו תוס' מר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה. וא"ל דהוי מצינו למימר דבאמת תליא בהך פלוגתא ולרבנן שפיר תשביתו ביטול משא"כ לר"י דיליף שריפה דוקא. ז"א דא"כ מר"ע לא קשה דהא אמר לקמן דס"ל כר"י ע"ש. אך פשוט דלא קשה מר"י דניהו דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה מ"מ לא קאמר דפי' תשביתו דקרא היינו שריפה דוקא רק דיליף מנותר דבשריפה דוקא משום דחמץ ג"כ בבל תותירו כו' ותוס' עכשיו בקושיא ראשונה דע"כ נימא דעשה דתשביתו קודם זמן איסורי' כיון דמהני ביטול. וילפותא דר"י דבשריפה ע"כ אחר איסורו כמ"ש תוס'. וא"כ אינו שום קושיא על רש"י די"ל שפיר דתשביתו היינו ביטול והיינו קודם איסורו וממילא כשביטלו אינו עובר אח"כ בב"י ואינו בבל תותירו ואינו בשריפה דליכא ילפותא מנותר כשביטלו וכשלא ביטלו ילפינן מנותר דבשריפה דהיא ג"כ בבל תותירו ולא מצד עשה דתשביתו רק דא"א לקיים עוד תשביתו בביטול לאחר איסורו. ולכך הקשו תוס' מר"ע דאמר להדיא הרי אומר תשביתו ומצינו להבערה כו' וע"כ מפרש דתשביתו היינו הבערה ולא ביטול ודלא כרש"י ור"ע בעצמו הוצרך לומר דע"כ משום דהפי' תשביתו הוי הבערה דאל"ה מאי דייק דאין יום ראשון הפי' ביו"ט דהוי אב מלאכה ומצותו בשריפה. הא מטעמא דר"י דיליף מנותר היינו עכשיו שהפי' בערב יו"ט אבל אי הוי הפי' ביו"ט לא מוכח כלל מנותר דגם קדשים אין שורפין ביו"ט. וא"כ כיון דתשביתו לעולם ביו"ט מאי ילפותא איכא הא איכא למפרך משום שהוא ביו"ט לכך אינו בשריפה. וע"כ הוצרך ר"ע לומר דפי' תשביתו היינו שריפה. אך רש"י פי' ג"כ בהא דר"מ ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה כר"י ויליף לה מנותר כו'. וע"כ דאף דאיכא למיפרך כנ"ל דהיא הנותנת שעיקר תשביתו ביו"ט למ"ד כנ"ל. מ"מ הילפותא רק גילוי מילתא דפי' תשביתו היינו שריפה ודוחק. ונראה דהא גם בפשוט מאי דייק ר"ע הא אי נימא יום ראשון היינו יו"ט א"כ בפירוש התירה תורה לשרוף ביו"ט. וע"כ דאי הוי בודאי הפי' ביו"ט באמת לא הוי קשה אבל כיון דמסופקין פירושא דקרא דיום הראשון אי בערב יו"ט או ביו"ט שפיר מכריע מזה דודאי הפי' עיו"ט דביו"ט אסור שהוא מלאכה ולמה נימא שהתיר' תור' ויותר י"ל דהפי' עיו"ט כדי שלא יהי' נגד הסברא כנ"ל. א"כ ממילא פירש"י ג"כ שפיר דילפינן מנותר אף דיש פירכא כנ"ל משום דאסור לשרוף ביו"ט מ"מ שוב זה מצד האיסור ממילא יש לנו לומר דפי' יום הראשון משום הכי בעיו"ט. כיון דבאמת יש ק"ו מנותר דחמץ ראוי להיות בשריפה א"כ אם יהי' הפי' ביו"ט לא יהי' בשריפה ויהי' נגד הסברא דק"ו ומכריע מזה דפי' דקרא ערב יו"ט ושפיר בשריפה כנ"ל. וכעין שכתבו תוס' אהא דלא תשחט על חמץ כו' כיון דאסור כו' י"ל מסברא דאערב יו"ט קאי ע"ש. ובמ"ש מיושב מ"ש הרא"ש פ"ב בשם הרב הברצלוני הוכחה דקי"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה מדאמר בש"ס מדר"ע ש"מ אין ביעור ממץ אלא שריפה כו' ותמוה כמו שתמה בש"א הא כיון דר"ע