חדושי הרי"ם קי

לשאלה כלל מבואר בת' גאוני בתראי גם הג' מג"ש ואחי הט"ז. גם הש"ך ז"ל ח"מ סי' ס"ה כ' דנראה לו עיקר כהפ' דל"ח לשאלה כלל ע"ש רק מ"מ הניח בצ"ע אבל הבו דלא נוסיף עלה בדין הנ"ל בראוהו נטבע בבגדים אלו כנ"ל. וכן פ' הט"ז דל"ח שמא עלה והשאיל ונטבע אותו אחר דכולי האי ל"ח ע"ש: אמנם צריך עכ"פ שנטבע בבגדים אלו. וראיתי הגב"ע שאמר ר' פרץ רק שראהו כו' עטליכע מאהל עהם גיזעהן אין זייא גיין. רק הפאסיק שהי' חגור וזה אין בו ס"מ ולא ט"ע. עכ"פ הי' צריך לשאלו על מלבוש אייבערשט שבזה נתנו אח"כ ס"מ: גם ר' זלמן דוד העיד שבא ר' פרץ ואמר אז זיינבל מיט דער קרופע טרענקט כו' ואין זה כלל לשון שנטבע ואף שהה קצת ליכא: גם כה"ג כ' בנטבע שאין להתיר בסי' כליו בלא ח' שאלה רק שדרך הנטבע להסיר כל מלבושיו תחת המים מה שיוכל כדי שלא יכבידו עליו להנצל. וי"ל שהסיר והפשיט כולם ומצאם אחר ע"ש. וזה לע"ד כונת הלבוש שדחה הט"ז ס"ק מ"ו: אך משמעות פו' שלנו שאין חוששין לזה. מהרמ"פ ורמ"א וב"ש שכ' סתם. ודוחק דמיירי שראהו קשור היטב וכה"ג שאין לחוש שהסיר דהו"ל לפרושי. מ"מ סברתי נראה נכון. וא"ל דא"כ הי' מציל מנהר דהוי של מוצא ושייך חזקת מ"ק ול"ח כמו מכירה שכ' הפ'. די"ל כיון דדרך כן הוי כעשוי למכור וכמטבע דל"ש החזקה. מ"מ י"ל דהא כנפילה דיחיד שמצא זה שנטבע אח"כ. דזה נטבע וניצול והופשט ומצא זה ונטבע. אך זה הכל בנטבע ממש שרובן אין ניצולים. משא"כ זה שאמר שטובע דאין הוכחה כלל: אולם אפשר לצרף עדות הנכרי שהעיד ר' ישעי' שמואל מפיו שסיפר לו אז ביום אתמול איז דער טרינקין גיווארין דער אוראנד מרששיויז יוזעפף כו' שהי' מסל"ת ואמר שנטבע ממש. גם הוי כשמו וש"א שידוע מי. והגם שאח"כ א"ל ששאלו מנין יודע כו'. מ"מ י"ל דאח"כ על ידי שאלה אינו נאמן לבטל מ"ש מסל"ת. גם דמסל"ת מפי מסל"ת ג"כ לרוב הפו' מהני: ואף שהנכרי לא ראה הבגדים. מ"מ כיון שאמר שנטבע עם ב' נכרים ועם קרופע הוא ס"מ שהיא אותה הטביעה שראה ר"פ. וכפי הנראה פחות מן ב' מינוטין שנופל למים אין בלשון ב"א שיקרא איז דער טרונקין גיווארין. והי' מהני צירוף ביאת ר"פ אח"כ שיקרא לדעת מהרי"ט שהה עד שת"נ. ויש לדחות. ועכ"פ מהני מה שראה ר"פ הבגדים שנטבע בהם דהיא אותה טביעה שהעיד הנכרי. אך הפאסיק לבד לא הי' בו ס"מ כלל: ועל ח' שאלה לכאורה הדרך ליקח המעות מבגדים שמשאיל ז"א דדלמא נתן לו המעות לצדקה או הלואה. אך זה כמכירה דשייך חזקת מ"ק אך מטבע אינו סימן כלל אולי הניחו השואל בהקעשיניס. או אולי שכח המשאיל כדאמר פ"ק דפסחים בקרדום. ועדיף משם: גם הי' אפשר לצרף. שעדות ר' שבתי בשם ר' זיינבל רומארז שקרא בקול להודיע בעיר אשר מלא את ר' זיינבל צף על הווייסל ולא הוציאו כו'. ויכול להיות דאז הי' לאלתר והכירו. אף דאח"כ לא הי' אפשר להכירו. והי' מהני עכ"פ להמקילין גם בראו הטביעה דאף של"א רק שמו. מ"מ להודיע בעיר כו' על הידוע אמר כמ"ש הפו'. אך האמת נראה שאמר רק באומדנא: לזאת אם יעיד ר' פרץ שעכ"פ ראה מלבוש העליון בשעת טביעה חוץ הפאסיק שבאותו מלבוש יש ס"מ. ויהי' ב' רבנים מפורסמים הראויים להוראה ויסכימו להתיר אהי' סניף להם. ואם לא לא. כי קשה נגד ב"ש וח"מ וכה"ג הנ"ל ואיני מופנה כלל גם ספרים אין ת"י פה רק שלא יכולתי מלט מהפצרת העגונה שאין רצונה לזוז עד שאכתוב: על חשש הכה"ג נראה כאן דתחת המים א"א להפשיט כל בגדיו, והשטיוועל ביחד רק א' א'. והמים הוליכו א' א' קודם. ואיך מצא אחד את כולם ודמי לג' שטרות סוף פ"ק דב"מ ע"ש: להתיר אם יסכימו כו' ויעיד ר"פ או אדם אחר שראהו כשנטבע או קודם כשהיה על הספינה מיד. וגם באופן אם ידוע לרו"מ שהי' לו שלום עם אשתו ולא טעם אחר שניחוש שברח בע"ח וכדומה. שעכ"פ סברת הלב אחר שנה שאבד זכרו. אהי' סניף ושישבו ב"ד ג' ביחד להתיר כידוע. ואם לאו לא כי קשה נגד ב"ש וח"מ: שוב בא לידי תשו' הג' רע"א ז"ל שכ' שם מעט השייך לכאן וב"ה כוונתי באיזה דברים עכ"ז דעתי כנ"ל. ואם לא יעיד א' הגם שאיני מתירה עכ"ז אינני אוסרה גם כן. ואם תמצא גדולים להתירה מה טוב כי אין ספרים ת"י ואולי נעלם ממני כי אינני מופנה: סימן יד ע"ד האשה פיגא לאה ושם בעלה הי' דוב יהודא הנקרא בעריל ליב במ' יעקב שבא המכתב ע"י ד' חתומים שנפטר ונקבר שם כמבואר במכחב והגיד להם שמו ושם אביו ועירו זעלחוב ושם ב' בניו ובתו ואשתו. לענ"ד שיש להתירה שכבר העלו הח"מ וב"ש סי' י"ז להתיר במקום עיגון בכתב ממרחקים אפי' אינו מקוים וכן דעת רוב הפוסקים ובהג"מ כ' שהמנהג להתיר. בפרט כאן ששלחו כדי להתירה שלדעת ר"ת והרבה פוסקים כשאינו אלם הוי עדות גמור. ואף הרמ"א שהחמיר ח"מ סי' כ"ח דלא כר"ת הרי בסי' מ"ו פסק כהריב"ש דיכולין להעיד עדות קיום מפי כתב לפי שא"צ דעת בע"ד תמיד יש לו דין שטר ע"ש. ממילא בכל מה שא"צ בע"ד יש לו דין שטר ומהני. ועוד יש צד קולא כאן דהא זה מבואר בש"ס גיטין דע"א דעדות אשה מהני בכתב בנשתתק. וע"כ אותן שתופסין דעת הירושלמי להחמיר שלא הכריעו היינו משום דניהו דכשכותב בפני ב"ד הוי כהעיד בפה בפני ב"ד זה הקילו בעדות אשה אבל מצאו כ' בשטר שהעידו חוץ לב"ד וכיון שאין לו דין שטר י"ל דלא הקילו ב' הקולות חוץ לב"ד ובכתב. ובזה הוא שכתב הטור ולא הכריע א"א הרא"ש ז"ל ולכאורה לחומרא ע"ש. ובזה מדויק לשון הירושלמי דמדמי לתורגמן ועד מפי עד דהוי כהעידו חוץ לב"ד הראשונים וזה מעיד משמם כן הכתב מעיד על מה שכתב שהי' כמעיד בפה חוץ לב"ד בשעת כתיבתו. וא"כ כאן שחתומים ד' ומסתמא חתמו זה בפני זה כפי הלשון הנכתב אמר לנו ובאנו להודיע כו'. א"כ כל א' חתם בפני ב"ד דלכ"ע מהני דניהו דבג' אין עד נעשה דיין בדאורייתא לקבל עדות עצמו כמבואר פ"ב דכתובות. אבל כיון שיש ד' שפיר הוי כאלו העיד כל א' בב"ד כהא דליקום חד וליתוב חד דר"ה ובשעת חתימה לכ"ע מהני עדותן בכתב כנ"ל: ועוד דהא מעשה ב"ד להרבה פוס' א"צ קיום אף שאין עדים חתומים והרמ"א פוס' כן במקום עיגון וב"י סי' קמ"א הביא ד' רשב"ש במעב"ד על קבלת הגט אף שאין עדים חתומים רק הב"ד. ואם כן מאחר שנראה מהמכתב שנפטר ביום שדקדקו לכתוב המליצה אור ליום כו' וג' שראו ביום הן ב"ד כשא"צ דעת בע"ד וי"ל דא"צ קיום. וכל הנ"ל לרוחא דמלתא שכבר הכריעו לסמוך במקום עיגון על כתב בלא קיום. וכ"פ ב"ח בתשו' סי' ק"ה דאין לחוש לנכרי ופ"ע כמו איש פלוני כו' (יבמות דקכ"ב) דבשעת הסכנה אין חוששין לפ"ע ובפרט כאן שאמר כל שמות בניו