חדושי הרי"ם קט

כמ"ש רמ"א ח"מ סי' ל"ט כל שטר כו' לרשב"א גם עדות לא הוי דמפי כתבם כו' כשלא נכתב בציווי הלוה וי"א דעדות מיהו הוי כו' וכשנתקיים דנין ע"פ ע"ש והיינו דאין לו דין שטר להחשב נחקרה בב"ד ובעי קיום מה"ת כיון דבכ"מ דאמר הש"ם קיום שטרות דרבנן נקיט משום דר"ל דמה"ת עדים החתומים עה"ש כמי שנחקרה כו'. ובמקום אחר הארכתי בעזה"י מאי שייכות זה לזה עכ"פ כיון שמפורש כן בש"ס ממילא כשאין לו דין שטר בעי מה"ת קיום ולכך במצא כו' קידש כו' ניהו דבנתקיים פ' להחמיר דלא כרשב"א רק דהוי עדות עכ"פ בלא קיום אין לחוש כלל וזה ברור לע"ד ברמ"א דאי כב"ש ניהו דסתמא מכחשת דאל"ה בל"ז אסורה. אבל איך סתם רמ"א דאין חוששין לקדושין הא נ"מ בקטנה שכ' בשטר שקידשה אבי' ומת דהי' קדושין מה"ת כיון שאין כאן טוען מזויף וע"כ כמ"ש. וא"כ לדעת הש"ך ז"ל סי' ל"ט וסי' מ"ו גם עדות לא הוי כלל כשאינו בציווי ע"ש ואם כן בע"א בשטר קדושין או מת בעלה שלא נכתב בציוי מה"ת לא מהני בין לרמ"א בין לש"ך וגם מה"ת בעי קיום. גם מפורש ש"ך ריש סי' מ"ו דדוקא שהשטר יוצא מת"י הבע"ד שייך חזקה לא חציף לזייף מה"ת משא"כ מצא שטר כשא"י מי כ' לא שייך חזקה הנ"ל כלל ומה"ת צריך קיום כן פי' הש"ך ז"ל הך דמצא כתוב כו' פלוני מת ע"ש: אך מ"מ הדין עם הח"מ סי' י"ז דמכשיר במקום עיגון כתב שמת פב"פ בלי קיום דמ"מ כיון שכתבו ישראל יהי' מי שיהי' נאמן ואיך נחוש לזייף רק לחוש לצרה וכה"ג אין חוששין במקום סכנה כו' אף שאין מכירין כדאמר הש"ס סוף יבמות. ורוב ישראל כשרין כמ"ש ח"מ: אולם אף למה שהוכיחו הפוסקים דלא בעי ק"ד במסל"ת מדלא פריך דלמא עכו"ם הוא ע"ש. א"כ מ"מ בנ"ד דודאי הכתב עכו"ם ועשה הפראטיקאל ושר הרעגירונג פשוט דאין לו דין ערכאות והוא כמו בורגמיסטער. ומפורש כוונתו להתיר שאינו מסל"ת ודאי דיש לחוש שזייף גם החתימה כדי להתיר והגם די"ל דשוב כיון שיש איש ידוע שייך לא חציף לזייף וכמ"ש תוס' כתובות פ' מי שהי' נשוי דאפי' גזלן המוציא שטר א"צ קיום מה"ת ע"ש. מ"מ עכו"ם י"ל דגרע ועוד שם יודע שהלוה יטעון מזוייף ויחקור לברר זיופו משא"כ כעין נידן דידן כיון דע"כ יש לו כונה להעיד ולהתיר דלמה הי' לו לטרוח ולקבל שבועה ולכתוב ולשלחו צ"ע כה"ג. אך מ"מ קיום ע"א סגי כמ"ש מהר"מ לובלין בת' כיון דעד מפי עד מהני בע"א גם ע"א המקיים הוי כמעיד שעד פלוני העיד כן ומהני. מ"מ גם בזה הדבר מסופק מאוד אם נאמר במקומות אלו היינו הנוסעים לקאלפאני' וישימו זהב כסלם שיהי' רובן כשרים וכפי הנשמע אין א' ממאה שיהי' כשר לעדות. בפרט ששבועה חמורה אצל כל יהודי כשר ומה הי' לו לישבע אם הי' בו ריח תורה הי' לו לכתוב שזה פלוני בן פלוני מת והי' מצוה לכתוב בצייטונג או לשלחו לנוויארק: גם להפוסקים דגם ע"א חשיב בשטר היינו כיון שיוכל הדבר לבא לב"ד ותהי' ניתרת על ידי הגדתו חשיב כנחקרה וזה חילוק הגמ' כשכותב למעשה יש לו דין שטר משא"כ באומר לפני עכו"ם שבמתכוין לא תותר ע"י עדות זה י"ל דלכ"ע לא חשיב הגדה מ"מ יש לדחות: ולא אכחד מכבוד רו"מ שאם היה בחזקת כשרים היה נראה להתיר עגונה זו. אולם כל הגב"ע נראה לע"ד כמרומה. מלבד שנראה שהב"ד הם ע"ה שכתבו טעם אחד שהרעגירונג מעידים עלי' שהם בודאי אינם מכחישים כו' וא"י חילוק בין מכחישים למשקרים. גם בתחילת כתב נראה שהיה בעל האשה דר בנוויארק ואח"כ כתבו שבא מכתב משר כו' מהעיר אשר בעלה של האשה חנה היה דר שם כו'. והא ע"ז אנו דנין אם הי' בעלה עכ"פ הי' צריכין לכתוב שבא מעיר פלוני ולשון העדות גם אח"כ העלימו וכתבו שבא אצלו יהודי א' כו' ופרט שמו של הבעל כו' ושם עיר מולדתו כו' ולא פירשו איזה עיר. גם אח"כ והי' מתעסק כו' להקבר אותו בק"י ולא כ' לקבור אותו. גם אם הוא שישראל דרים שם כנראה מדבריו יש לברר ולכתוב אל הישראלים משם. וכתבו הכל בהעלם לא כדרך ב"ד גב"ע שמפרשים לשון העדות. לזאת אין דעתי להיות סניף להתיר. ועם רומ"כ החכמה והמדע אם אנשים כשרים הם וכנראה בעיניו יעשה: סימן יג בענין אם יחשב שהה עד שתצא נפשו. דנימא מאחר שנטבע אחר חצי רוחב נהר ווייסל ובמשך ב' מינוטין א"י לילך לשפת הנהר ולצאת. ורק החשש ששט לאורך הנהר וזה גם בשהה שייך. דז"א חדא דלרוב הפוס' בעי ג' או ב' שעות. וכאן גם אח"כ לא הי' אלא שעה. וגם למהרי"ט דסגי כפי אומד שא"י לחיות במים. מ"מ כיון דלכאורה הי' די עד כפי ששולט ראות עין אדם בינוני. דעל יותר משיעור זה מה מועיל שהה במשאל"ס וחזינן דמצרכי הפוסקים יותר. וע"כ דכשכיסו המים ראשו בתוך מרחק ראות עין ולא הי' יכול לישא ראש למעלה בשיטה רחוק שיחזק כחו אח"כ לצאת משא"כ בלא שהה יכול להיות שבמקום זה עצמו שנטבע נשא ראשו מהמים בחיים. וא"כ יכול להיות ששט בב' מינוטין אלו בראש למעלה בחיים לאורך הנהר יותר משיכול העין לראות וכשבא אחר הב' מינוטין לא ראהו: והנה אם הי' ב' שינים החסרים יחד. דס"מ ודאי לא הוי ול"ד לחסר אבר בש"ע סי' י"ז סעיף כ"ד. רק שיחשב ס"א עכ"פ. הי' בנקל להתיר דצירוף ס"א בגופו עם ס"מ בבגדיו יש כמה צדדים הידועים. ממ"נ של ר"ה ומהר"ל. וס' מתות שמביא רי"ו ות"ה. ושאלה דיחיד שכ' הח"צ. ושאלה דכל בגדיו. ונטבע בבגדים אלו. אולם אפשר דגם ס"א לא חשיב דהא שכיח שיחסרו ב' שינים יחד. גם עשוי להשתנות שע"י רקבון הבשר נופלים דהצלקת לא נמצא גם צמצום איזה הם לא הי': ונבא להתיר רק מהס"מ שבבגדים דנראה דהוי ס"מ הפאטשאווקי שלה עם ציץ וואטי ושהי' הנייעכטס גילינקטי [זאט] ומי שאינו בעל מלאכה ושאר דברים המבוארי' בגב"ע. גם הט"ע בהשטיוועל שכ' בפוסקים דגם שראו הטביעה ל"א בבגדים בדדמי ע"ש בנ"ב. ובראו שנטבע בבגדים אלו מבואר ברמ"א סעיף ל"ב. וב"ש כ' דמיירי מיד דאל"ה חיישינן שיצא והשאיל ונטבע השואל. וח"מ מסתפק ע"ש. אולם פשט הרמ"א ומהרמ"פ אינו כלל כדבריהם. דהא מבואר במהרמ"פ תוך ב' ימים. וגם משמע דגם בלא שהה עד שת"נ. ומה שהתחיל מהרמ"פ חזינן כו' עלילות להקל במשאל"ס וא"כ משמע משום שהוא מדרבנן: ז"א דכ' זה רק משום שלא אמר איך הכיר ע"ש. אבל על חשש שאלה כ' ז"ל ואע"פ דכלים אינו סימן כו' הלא טעם הראשון דבגמ' משום דח' לשאלה אינו שייך הכא שהי' אתו בספינה וראהו שם מלובש בהם קודם הטביעה עכ"ל. משמע דפשיטא לי' דאינו שייך חשש שאלה כה"ג אף בדאורייתא ע"ש סי' ל"ו וחומרת הב"ש תמוה מנ"ל לחוש שזה הנטבע ניצל. נגד הרוב. והשאיל כליו למי שנטבע ג"כ אח"כ. ולע"ד דזה ג"כ שאלה דיחיד שניחוש שנזדמן שזה הניצול השאיל למי שנזדמן שנטבע אח"כ. יותר מלמי שהי' לו ס' ונראה דב"ש לטעמי' שהי' סבור שהחליטו הפוס' דחיישינן לשאלה. והביא ס"ק ס"ט רק הממ"נ בשם מהר"ל מפראג. ובאמת זה המ"נ הוא של מו' הולמן. ומהר"ל ס"ל דל"ת