חדושי הרי"ם קז

מה שלא נזכר כלל אף שהי מסוכן. רק מוטל על ערש דוי והי' נפוח וידוע שהנפחים יכולין ללכת ואפי' שהי' נפוח א''י אם ראה זה או שאמר לו כן גם מ"ש הרב הנ"ל ד' מבי"ט כבר כתבתי שמפורש בדבריו הובא בש"י דאם נאבד הי' נשמע. ובא"ח דלא שייך זה ודאי משום שראו חולה א' לא יצאה אשתו מחזקת א"א כלל. להמעיין בס' תשובות אין שום א' שמיקל ח"ו בכיוצא בזה גם בנב"י סי' מ"ב וסי' מ"ו בסופו ע"ש. ונראה דזה הי' ס"ד דש"ס דב' ת"ח דהא ידע דאמרי סימנין רק ס"ד דסי' אמצעים ואמר דמה"ת מותרת משום דה"ה שאבדו הני דנמצאו ובדרבנן מהני סי'. ובממון מהני סי' דמדה ודחי דמה"ת לא מהני רק סי"מ כמ"ש תוס' עכ"פ מפורש בש"ס בב' ת"ח דאף דנטבעו ורובן למיתה ונמצא ב' בעי דוקא סימנין עכ"פ: ומ"ש רו"מ בשם תשו' כ"י סי' נ"א. עיינתי שם ואין לסמוך כלל ע"ז. מ"ש בשם מהרי"ו סי' ע"ט והנה כו' ומעשה של מהרי"ו כו' ע"ש. במח"כ העיד מה שאינו דמהרי"ו כפל ושלש דאיכא הוכחת טוב שהי' ר"א נהרג כיון שהי' בודאי על אותו הדרך ואמרו סימני טובא בגופו ובכליו. ונראה דיש לסמוך על כל הני סימנים להתירה כו' עכ"ל וכ"כ לעיל ה"נ נצרף ס"כ וס"ג ושהי' בודאי על אותו הדרך ע"ש ופלא על הרב הנ"ל ליתן מכשול. וכן מ"ש אח"כ קושי' עצומה על הרמב"ם כו' דבביצה י"א במצא בקן שזימן אף שאינו מכיר כו'. וכ' ודוחק לחלק בין מוקצה דרבנן עיין ב"י א"ח סי' תצ"ו. ג"כ יש להפליא עליו להביא ראי' מדרבנן שא"ל עיקר מה"ת לאיסור א"א והב"י כתב דקי"ל ס' מוכן אסור דהוי דשיל"מ או שרצו חכמים להחמיר. גם מ"ש א"כ מה מקשה גמ' אילימא במפריחין דלמא בדרבנן מקילין. א"צ להשיב ע"ז. גם מה עלה ע"ד לדמות דשם אין שינוי כלל ולמה נחזיק ריעותא משא"כ בהניחו חי ומצאו מת שרוב לחיים. עכ"פ הי' לו לדמות למקושרין ונמצאו מותרין שנחלקו הב"ח והט"ז סי' תצ"ו. וכן מ"ש קושיא עצומה על רשב"א והה"מ הוא קו' מהרש"ל שהביא בעצמו בא"ח ושם החמיר וכאן מקיל. ובאמת לק"מ ע"ש. ויש לדמות יותר לפ"ק דפסחים בככר ונמצא פרורין בעכבר שאין דרכו לפרר כן י"ל בחולה שרובו לחיים. מ"מ אין הכרח. ובעובדא דהרא"ש ביותר מא' י"ל סי' מנין ובא' י"ל כיון דאסור להתלות יחידי הוי זה עצמו ס' דל"ש שאחד יתלוה יחידי. מ"מ איך שהוא לא סמכו להתיר בכזה נגד חזקת חי וחזקת א"א. וגם מ"ש בתשו' הנ"ל הטעם דדייק' אינו נראה כלל. ויותר י"ל דבנידן דציידן ועובדא דהרא"ש דהספק על עדות המעיד מחזקינן שע"ז שידוע לנו מעיד וסומכין בזה על האומדנא דלא חשיב נגד החזקת חי וחזקת א"א כמו ואשתמודענא דאחוה כו' שכ' הרי"ף ולפי פסק ש"ע דלא כמהר"י ן' לב דאף בשעה שבאה לחלוץ כבר לא חשיב דשב"ע כיון שדנין רק על שהוא אחיו ע"ש. וגם ע"ז יש סתירות וקשה לסמוך: ונ"ד גם ז"א דאין הס' על העדות דיודעין שמעיד רק שהמונח במטה מת. מ"מ אפשר דדמי דנדין שמעיד על המונח מאז הבוקר. ויש לדחות. ומ"ש רו"מ שיש לכל חולה חדר מיוחד איני מבין כל דבריו. גם מ"ש ששאל לרופא ואמר שמת. הנה בעובדא דפונדקית סוף יבמות שהניחוהו חולה ושאלוה אי' חברינו ואמרה מת וקברתיו וזה מקלו כו' וזה קברו כו'. והוא כנ"ד. ומ"מ הוכיח הרי"ף וכל הפו' דכשהתחיל מסל"ת מהני אף ששאלו אח"כ מדחזינא בכיא כו' והתחילה ע"ש. מבואר להדיא דא"ל דחשיב מסל"ת לא הי' מהני ע"י שאלה אף שהניחוהו חולה ושאר דברים כנ"ל ע"ש. ובל"ז אינו דומה כלל לתשו' הרא"ש דעכ"פ לא היה עומד להפרד כשנתלוה עמו לילך למקום פלוני, משא"כ חולה העומד להבריא ודאי יקום מהמטה ללכת ואין זה שום שינוי כלל. וקי"ל המביא גט והניחו חולה כו' דאינו מגרע כלל חזקת א"א והבא עלי' בחנק קאי. ואין נראה לע"ד כלל אף לצירוף. בפרט דלא שייך כלל שאם אבד הי' נשמע דגם הרמב"ם ז"ל ה' נחלות פ"ז ה"ג שכ' לא החמירו כו' הזכיר ואבד זכרו. ומבואר ב"ב פ' ח"ה ופ"ב דכתובות בורח מ"מ דאין מחזיקין שמתירא לגלות ע"ש ופרש"י מ' ממון שלא מאימת מלכות ע"ש. גם מ"ש שנסתלק החשש שמא ברח או שיחד לברוח ומש"ה כתב עליו שמת משום דמה יעשו עם השני וכו'. א"י איזה שפיטאהל שם בלאצק. אם הוא קבוע בעיר למה לא ניחוש שלקח מת או גוסס אחר שאינו מהרעקרוטין שנמסרו להם רק חולה מעיר או משרת או אינווילטין הנמצאים בשפיטאהל ואם הי' מעיד שיהודי הי' לא היינו חוששין שיהיה בשפיטאהל שלהם אם אין מא"ח: אולם לא הוזכר בעדות רק ששאל איה האיש שהי' מונח על מטה זו. ולא נסתלק כלל חשש הנ"ל. מ''ש ששאל להפעלשער כו' שרבו הפוסקים כשאינו מתכוין להעיד ולהתיר כו'. אתמהא לומר שפוסקים היפוך ממשנה וגמרא דפונדקית. גם לא אמר כלל רק שמו וכנויו: ומ"מ אפשר דל"ח לשמא שיחד או ברח ובס' בגדי כהונה סי' י' נראה דלא חששו לזה לא הוא ולא הג' ד"ק נ"ש מ"מ אין לסמוך על זה שלא דברו מזה ובגמ' כתובות כ"ז בכבשוה כרכום א"א דלא ערקה חדא ולקולא כמ"ש תוס' ואפשר דדמי למהדר שושילתא וגאזא כו': ואפשר לצרף קצת לספק מה שאינו זוכר שמא שאל בפירוש על יוסיל את יהודי החולה כדעת הפו' סי' י"ז ס' ט"ז בספק אם הי' הא' מסל"ת. גם אפשר דאף בסתם איה האיש כמ"ש ב"ש ס"ק נ"א דדרך יהודי דשואל על ישראל חבירו כו' תולין דיהודי החולה חשב סתמא דשואל על יהודי. מ"מ אינו מוכרח כלל באנ"ח אולי צריך א' לב' אף א"י: ועיקר הקשה בעיני שגם הרמב"ם וכל הפוסקים הזכירו לעיקר אבד זכרו דאומדנא עכ"פ שמת משא"כ אנ"ח כשבורח למקום רחוק שלא ישמע ממנו. גם אפשר דבעינן שידעו שכשר להעיד ואין רצוני להאריך בזה והנלע"ד כתבתי. גם מעובדא דבי גננא לרוב הפוסקים כרחב"א אף שהי' תוך האש ונמצא שרוף לא מהני. וגם לפי' ר' ירוחם נ' כ"ג בשם הרמ"ה דהיד מאיש א' מ"מ מפורש שם דדוקא שאמרה שבעלה מת ומהני לסלק בדדמי אבל בלי אמירתה אסורה גם לרבא ודברי הב"ח בתשו' תמוהים. שבר"י לא משמע כדבריו וגם לדבריו דרבא תרתי קאמר ועוד כו' מנ"ל דסגי בחד טעמא הא תוס' פ' הכותב פי' ועוד דב' הטעמים צריכי וגם ב"ח ז"ל לא התיר רק כשהי' תוך האש דרובן כו' כמ"ש להדיא כנפל לכ"ה כו' וגם בצירוף סי' המטבע כנ"ל. וקצת הוכחה מגיטין כ"ח קמנטרסן פרש"י ממונה להרוג כו' ומ"מ מסל"ת מהני אי לאו התפארות ול"ח שיחד וברח ומוכרח לומר שהרגוהו כמו דחיישינן בדיין קודם דחתים פורסי שמנגי. דדוקא להטות הדין חיישינן ולא בממונה כנ"ל. והגם דמגמ' אין ראי' דשמא נכלל במה דאמר במלתא דשייכי בי' חיישינן אולם מהפוס' דפי' משום התפארות וכן לשון גמ' לאחזוקי כו' מוכח דאל"ה לא חיישי' מ"מ אין זה ראי' דשמא היו נוהגין להרוג בפרהסיא וסגורים שלא היה אפשר לברוח או שהי' הממונה צריך להביא ההורג וכה"ג. (עד כאן מצאתי): סימן יב ב"ה ט"ו כסליו תר"ך לפ"ק להרב דק"ק ברעסלא ע''ד העגונה הנה מ"ש רו"מ להכריע בין אמוראי דירושלמי והקשה דלמא מתני' דיפה כח עדים קודם שהוחזקו.