חדושי הרי"ם קב

כשר. אין חיוב אם מכחישים בחקירות משום ההיקש ב' וג' כמו א' קרוב או פסול דבטל כל העדות וכן ב' וא' מהם קרוב או פסול. משא"כ בעדות אשה מבואר בפירוש דנמצא א' קרוב או פסול אינו מבטל העדות דזה ככל הפסולין שלא מחשש שקר רק מגזה"כ עכ"ז אף שכ' ב"ש בעצמו ס"ק כ"ה לחלק. עכ"ז הח"מ שם וב"ש ס"ק ס"ד הסכימו דהכחשה בחקירות פסול בעדות אשה וכן משמעות הש"ע והש"ס דאין בודקין כו' כפי משמעות הראשונים הרשב"א וריטב"א דמתני' בתר התקנה דהוחזקו להשיא עד מפ"ע ופסולין ואעפ"כ תני אין בודקין וע"כ אם הוכחשו בטל. וכן הירושלמי דא"א נהרג כו': וצ"ל דגרע מנמצא א' קו"פ דאמר בש"ס סנהדרין מ"א א' אומר כו' אין זה נכון. וכתב והנה נכון הדבר כו' דהתורה פסלה הכחשה בחקירות דמורה ששקר שניהם ולכך אף שבועה לא מחייב. וכן גבי כונסין לכיפה דתלי ג"כ רק אם הדבר אמת ואעפ"כ אמר בש"ס סנהדרין פ"א ע"ב דאיתכחיש בבדיקות ולא בחקירות ע"ש. ויש לדחות קצת . דעכ"פ בעי עדות המועיל בד"מ ע"ש: וכיון דהפסול דמורה ששניהם אין נכונים. הוי כפסול עבירה מה"ת דלא הכשירו בע"א. וגרוע עוד דמורה שעדיין זה שקר ועוד דשוב הוי כדין מרומה דגם בממון בעי דו"ח. דלא גרע מה שהתורה חשבוהו אינו נכון מאומדנא דב"ד שהעדות מרומה: מ"מ נראה דדוקא מעידים בב"א והכחישו א"ע בחקירות דנצרפו בהגדה וכה"ג בטל כל העדות דאינו נכון אבל כשהעיד הב' אחר כ"ד ואינו מכוין החקירות עם המעיד קודם אינו מבטל עדותו לענין שבועה. אף להפוסקים דצירוף ראיה פוסל דוקא כשהפסול אז משא"כ תחלתו בכשרות וסופו בפסול. ואף אי נפסל שם דנימא דצירוף ראי' שייך ההיקש ופוסל הפסול דהגדה מ"מ בהכחשה אין סברא כלל באחר כ"ד. וא"כ כאן בכתב כמו בשטר שחתומים הרבה ואחד פסול תולין להכשיר דלא חתמו יחד בש"ס גיטין וש"ע סי' מ"ה. א"כ תולין גם כאן שלא כ' יחד וכיון שא' כתב אח"כ לא נצרפו כלל כיון דהוי כנחקרה בב"ד בשעת חתימה ואינו מבטל הכחשתו כלל כנ"ל. ואף שהיה רק ב' לא היה מבטל עדות הראשון שנאמן וכן להפו' דכשנכתב כדי להעיד חשיב כנחקרה מיד וכתב גרידא לא חשוב כנחקר עד שבא לפני ב"ד אין כאן צירוף דאלו שבתורת עדות כבר העידו ועדות הא' עתה. אך לדעת הפו' דהכל לא נחשב כנחקר עד שבא לב"ד. או בנותנים מת"י דלא שייך כבשי'. א"כ עדות כולן בב"א ביחד. וכן להפוס' דאין תורת שטר לא שייך לתלות להכשיר שלא כ' יחד דזה ג"כ רק מטעם עהחעה"ש כו' או דמלוה דייק וזה לא שייך כאן: גם היה אפשר בע"א מת וא' נהרג או בחקירות דוקא שבאו בב"א אבל בזא"ז נאמן הב' במיגו דאי בעי שתיק והי' מותרת ע"פ הא' וא"כ נהי דמתורת עדות בטלה כולן אבל עכ"פ משום מיגו יהיה נאמן אולם י"ל דדוקא לסלק חשש בדדמי מהני מיגו וכה"ג סילוק ריעותא אבל גוף הדבר בלי עדות להתיר משום מיגו לא מהני במקום חזקה דא"א. דמגו במקום חזקה לא אפשיטא. ודבר שבערוה הוא כמו להוציא ממון דלא מהני מיגו. אך עכשיו דהאמינו עד מפי עד ומגו עדיף מעד פסול י"ל דמהני ואינו מוכרח דמה שלא תקנו לא תקנו: אולם מה שיש לחוש הרבה בנידן דידן שהרי הח"מ שמתיר באינו מקוים בשעת הדחק סיים ס"ק כ"א דוקא בכתב ישראל ולא שכיחי כותים שיוכל לכתוב כתב ישראל ע"ש. ובמקום הנ"ל אנ"ח דשכיחי הרבה רשעים ופ"ע דאורייתא ואפשר הרוב שיכולין לכתוב כ' ישראל. אין שום מיקל באינו מקוים דליכא כלל חזקה דלא חציף לזייף שא"י מי הכותב והמזייף וכן מוכח בש''ס דפריך דילמא צרה כו' שד כו ועלה אמר בשעת סכנה כו'. ודייק הריב"ש וש"פ דלא חיישינן שמא נכרי משום דהוי מסל"ת ע"ש. משא"כ כאן דמכוין להתיר האשה שזה עיקר הכתב להתירה דאי נכרי אינו נאמן כלל. ודאי דחיישינן שמא נכרי וע"ז דשכיח לא מצינו כלל שבשעת הסכנה יהי' מקילין כיון דלס"ד דש"ס גם על צרה כו' דל"ש הוי חייש ועלה הוא דאמר דלא חיישינן בשעת הדחק. משא"כ מידי דשכית. וכ"ש דאפשר שהרוב פ"ע דאורייתא ושייך שזייף ושלח המכתב ע"י הפאסט כדי להכשיל ולהתיר האשה כנ"ל. ואפשר דגם במיעוט כיון דוודאי יש שם באנ"ח רשעים. ופ"ע ונכתב המכתב במקום קביעותם הוי קבוע דכמחצה ע"מ. אך אנו דנין כשבא לפנינו כאן ולא ראינו שנלקח במקום הקביעות ומסופקין הוי נמצא דכל דפריש כו'. וניהו דעל פ' בעבירה אפשר דכל זמן שלא העידו עליהם רק בחזקת עוברי עבירה אין פסולין אלא מדרבנן כמ"ש הרמב"ם פי"א מה"ע מי שאינו כו' ה"ז בחזקת רשע ופסול לעדות מדבריהם כו' חזקה שהוא עובר כו' וכ"כ ב"ח בתשו' סי' ק"ב וראיה מעבדים ע"ש. ובח"מ ס"ק ט' לא כתב כן ע"ש. מ"מ גם הרמב"ם הנ"ל וב"ח לא כ' רק כשדנין על אדם ידוע מיוחד דאין חזקה זו מוציאה מחזקת כשרות מה"ת כל שלא הועד בב"ד כנ"ל. משא"כ בכתב שא"י מי כתבו והא ודאי יש בהם פ"ע דאורייתא אף שלא העידו עליהם וחיישינן שאותו הפסול כתבו כיון דשכיחי שפסולי דאורייתא אין העדות גורם הפסול. וגם רשעים הרבה דאין ספק דפסולין ויש שם באנ"ח מחצה או רוב אפשר: ועוד דמה דמיקל הח"מ כ' עוד הטעם דבשלמא בשטר בעי קיום דשמא זייף המלוה אבל כאן אין חשש דאשה עצמה נאמנת רק לצרה כו' ע"ש וא"כ במלחמה דאשה לא מהימנא להרבה פוסקים כמבואר בש"ע סעי' מ"ח שייך שמא זייפה ושלחה ע"י הב"ד. גם על סברת הח"מ יש לדון דאינה רוצה לומר שמת שתתפס בשקר משא''כ בכתב שאינו יוצא מיד האשה: גם יש להסתפק מאחר דבכתב שא"י מי הכותב לא שייך מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי כיון שלא יודע מי הכותב. והגם דבעד מפי עד שאינו אומר ממי שמע ג"כ לא יתפס בשקר דאולי המגיד כיחש לו. מ"מ כשיבא הבעל לא נתלה בראשון רק בו שלא שמע כלל מאחר. ושייך ג"כ מלתא דעבידא לגלויי לא משקרי. אבל בא"י כלל מי המגיד י"ל דלא שייך כנ"ל. וא"כ י"ל בא"י מי הכותב עיקר טעם ההיתר משום דייקא. וא"כ במלחמה דבעי בש"ס או משום דייקא לא מהני ע"א רק משום מילתא דעבידא לגלויי ע"ש. וא"כ י"ל וא"י מי הכותב ובמלחמה לא מהני לכ"ע דלא שייכי ב' הטעמים. אך לרי"ף ז"ל ושאר פוסקים דאיפשטא בעי' והטעם משום מילתא דעבידא לגלויי. ואעפ"כ משמע דפוסקים דגם בא"י מי הכותב מהני. ע"כ דהסוברים דגם שא"י מי הכותב שייך מילתא דעל"ג דאינו משקר אף שלא יתפס בשקרו. ודוחק או דאולי יוכר הכתב של מי ויתפס כנ"ל. ומה"ט ע"כ בשמעו קול איש פלוני מת דמהני. אך שם י"ל דירא שיראוהו כנ"ל. משא"כ הנ"ל. ודאי דאפשר לשנות הכתב שלא יוכר: ועל החשש דרשע ופסולי עדות. אפשר למ"ש הט"ז דלא חיישינן אף לעכו"ם שעושה מעשה בכוונה להכשיל כמ"ש יו"ד סי' קי"ח. רק דיבור סתם י"ל דמשקר שלא בכוונה להכשיל ע"ש. א"כ גם בכתב לכתוב ולשלוח ע"י בי דואר ולזייף לא אמרינן כדי להכשיל. אך הא מפורש שהרמב"ם סובר דצריך שידעו שהוא כתב ישראל. ואל"ה לא מהני מחשש נכרי וע"כ או דלא מהני נגד חזקת א"א. ול"ד לאו"ה או דגם כתב הוי כדיבור וא"כ עכ"פ לא מהני כנ"ל. ומ"מ י"ל דע"כ לא חייש בא"י אם. ישראל רק בכתב לחוד דכתב