חדושי הרי"ם קא

כנפות של ישראל דוב. רק נגד מה שהעיד פעם א' שמכיר הארבע כנפות בט"ע ע"ז חשיב חזרה מה שאומר עכשיו שהיו תחת ד' כנפות ועי"ז מוכחש הט"ע הראשון: והנה אפשר דמה ששאלו רו"מ אם הי' מונח בין שאר ארבע כנפות בציץ כזה אם הי' מכירו שיפה עשה שצריך לשאלו כן. דהא לעד הראשון פסק הרמב"ם ז"ל דצריך לשאלו כיצד יודע שמת כו' וא"כ כ"ש בטב"ע בפרט שכ' ב"ש בסי' י"ז ס"ק ס"ח לחלק בין ט"ע דגוף לט"ע דכלים דדוקא צ"מ כו' ובפרט כלים שלא שבעתן העין ויצא קול שנהרג דשייך יותר בדדמי שעכ"פ צריך לשאלו על הט"ע ובתוספתא מבואר עדים שהעידו כו' לאסור ולהתיר עד שלא נחקרו כו' יכולין לחזור ולהתיר א"צ דו"ח. והפי' הפשוט לע"ד דו"ח מגיף הדבר כמ"ש במשנה סנהדרין כשאומרין זה חייב לזה שואלין כיצד יודע שחייב או לוה או הודה דדו"ח זו שייך בכל עדות וכן הפי' בטור שהזכיר זה בממון ג"כ ע"ש. וממילא מהני חזרתו גם במה שפי' דבריו שתחת הד' כנפות הי' וסותר הט"ע מהגדה הראשונה: ועל הט"ע ג"כ שמפרש דבריו שלא היה מכיר אם היה מונח כנ"ל. וכמ"ש בתשו' ב"ח כששומעין אח"כ מהעד שניכר שמה שהעיד הי' בדדמי בטל העדות ע"ש. אך י"ל למ"ש תוס' יבמות פט"ז דף ק"כ דע"י סימנין ניכר היטב ע"ש ובפ' שפירשו דבריהם שע"י הסימן מכיר בט"ע ע"ש א"כ אין זה מגרע דאף שאם הי' מונח בין שאר א"כ שוים בסי' לא הי' מכיר בט"ע מ"מ כשיש סי' מכיר בט"ע היטב לא בסי' לחוד. וגם שוב אפשר דגם עדות אלי' יש לפרש כן ויש ב' עדים על הכרת הארבע כנפות דל"ש בדדמי: אולם הסי' בארבע כנפות לע"ד אינם מובהקין כלל. ואין רק צירוף סי' אמצעים שלרוב הפו' לא חשיב מובהק וכפשטא דש"ס אפילו יש סימנין כו' ומוכח מדיליף מה שמלה כו' שהקשו הראשונים ז"ל דלמא ס"מ ותי' דסתמא אין בשמלה רק סי' אמצעים. ואי צירוף חשיב ס"מ מה דייק הא יש מדת ארכו רחבו גמי' משקלו כו' וכן מוכח לע"ד מב"מ כ"ח (כבר כתוב במקום אחר) ומ"מ יש לדחות מהרבה אחרונים דצירוף מהני ומ"מ אין לגבב כל הקולות דגם מהרי"ט לא סמך אהא דציצית כנ"ל רק לצרף סי' גוף ע"ש. ובת"ה מפורש שאין להוסיף על הני דבש"ס וסתימת הש"ע כן ואפשר ע"י חיפוש במקומות הסמוכים שיהי' רוב העוברים שם ממקומות אלו נגד הרחוקים שלא נאבד אחר. עכ"ז אין דעתי כלל להמנות להתיר והנלע"ד כתבתי הק' יצחק מאיר: סימן ח ע"ד העגונה שיש ג' ריעותות מפי כתב ואינו מקוים והכחשה בחקירות: הנה כתב ואינו מקוים הסכימו ח"מ סי' י"ז סי"א וב"ש במקום עיגון להתיר. והכחשה בחקירות ב' נגד א' כ' ב"י בתשובה סי' י' וי"א דאין דבריו של א' נגד ב' ואינו פוסל כולן כנמצא א' קרוב או פסול. אך מה שיש לדין כאן דמאי דסמכינן להתיר באינו מקוים הוא רק משום דמה"ת א"צ קיום. והנה הש"ך סי' מ"ו ס"ק ט' כת' באינו יוצא מתחת יד בע"ד לא שייך כלל חזקה לא חציף לזייף דיש חשוד בעולם. וכיון שא"י מי זייף לא הוי מלתא דעבידא לגלויי כלל. וכ' שכן פי' הירושלמי דמצאו כתוב בשטר פלוני מת כו'. ולכאורה אינו מובן הלא המתיר בירושלמי הוא משום דעכשיו דמשיאין עד מפ"ע משיאין ג"כ ע"פ כתבם ע"ש. מבואר דרק לענין פסול דמפי כתבם. דמקרא דע"פ ב' עדים יליף במשנה פ"ק דמכות תורגמן כו' שאין שומעין מעידי ראי' דהוי עד מפ"ע ומפי כתבם. ג"כ אימעט מהך קרא דע"פ. וכשהכשירו עמפ"ע גם מפ"כ כשר. או כמו כל הפסולין מגה"כ כן פסול דמפ"כ כשר. אבל לפרש לענין אינו מקוים שיש חשש זיוף מה מדמי לה. וע"כ הפי' להש"ך ז"ל כיון שידוע עכ"פ שהוא כ' ישראל א"כ עכ"פ א' כתבו והחשש זיוף הוא שא' זייף חתימת העדים. ועכ"פ יש עד מפי עד דהכותב מעיד שעדים כ' כן. וכיון דהכשירו עד מפ"ע ממילא מהני בלא קיום כנ"ל. וא"כ שוב לא מהני באינו מקוים גם בב' חתומים רק מצד דהוי כעד מפ"ע דעכ"פ א' מעיד ושוב לא שייך אין דבריו של א' במקום ב'. אך הוי כעד א' מעיד ששמע מב' וא' מכחיש שנחלקו הב"ח בתשו' והג' בעל מג"ש ע"ש בתשו' פ"י סי' ט"ו בא' שמע מפי ב' שמת וא' מפי א' ולא מפי א' שלא מת דדעת פ"י דמאמינים לשניהם וממילא אין דבריו של א' במקום ב'. ודעת הב"ח דהוי הכחשה כיון דעכשיו א' נגד א' ע"ש תשו' ב"ח סי' ע"ד ונראה שגם הט"ז הסכים להב"ח. וממילא להב"ח וע''ז אין היתר כאן אף שהכותב אומר שב' העידו כן וא' לא כן. וממילא גם בהכחשה בחקירות כן דלא עדיף מהכחשה לגמרי להפוסקים הנ"ל: אולם לע"ד י"ל דלכאורה דברי פ"י שם נכונים כיון שהאמינו למה נימא שא' מהם משקר מהשומעים וממילא אין דבריו של א' במקום ב'. ונראה טעם הב"ח שכ' שלא הוחזקו להשיא רק באין הכחשה ע"ש. הוא משום דאיך נימא שהאומר מפי ב' אמת ששמע מב' וע"י זה אין דבריו של א' במ"ב והב' שאמר לא מת משקר א"כ מורה זה שזה הא' משקר במה שאומר ששמע מפי ב' ולא שמע כלל והוי לענין זה חד נגד חד דאם (הב') [הא'] ששמע מפי (א) [ב] אומר אמת ע"כ א' משקר או השומע או מי ששמע ממנו. שוב י"ל שזה השומע משקר שג"כ א' ולא שמע כלל מב' ומנ"ל ששמע מב' לדון אין דבריו של א' במקום ב' אדרבא אם העד מפי א' אמת וזה משקר במאי שאומר ששמע ג"כ רק א' כנ"ל. וא"כ בנ"ד שזה הכותב או המשלח המכתב אומר ב' העדיות ששמע מב' מת ומא' לא מת. דאית ליה מגו עכ"פ דאמת ששמע מב' דא"כ שתיק ממה שאומר ששמע מא' לא מת. וכיון דנאמן ששמע מב' שוב גם להב"ח אין דבריו של א' במקום ב'. וממ"נ אם אין הוא ח"י. ודאי אין דבריו של א' במ"ב. ואם הכותב מעיד בסמס גם כן אין דבריו של א' במקום ב' כיון דנאמן כנ"ל. וע"כ לא כ' הב"ח רק במעידים לפנינו א' מב' וא' מא' משא"כ בהנ"ל: ובל"ז הרבה פוסקים דהכחשה בחקירות אינו פוסל בעדות אשה גם א' נגד א'. והג' בתשו' נב"י פסק כן סי' מ"א הגם שמ"ש ואמנם כו' שמחלק גם לסמ"ע דאף שבועה א"צ א"כ עדותן בטלה לגמרי וגם בעדות אשה לא יועיל ומחלק בין אומר לא כי כו' דהוי הכחשה מיוחדת משא"כ שהכחשה ע"י שאומר מת יום אחר שהוא דבר א' ואם א' שקר הב' אמת ואינו מובן כלל איך אומר שע"י שא' אומר על הב' לא כי והב' עליו יבטל עדות שניהם הלא פשוט דעדים המכחישים אין מצטרפין. ואיך יועיל עדות שניהם שלא ישאר ע"א כיון דא' משקר אין המשקר נאמן להכחיש הב'. שוב ראיתי בנב"י הנ"ל סי' מ"ו הסכים לדינא דכשמכחישין בחקירות פסול בע"נ כדברי ב"ש וכ' ג"כ סברא הנ"ל ע"ש. הגם דמה שפשוט לב"ש והג' הנ"ל דכמ"ש סמ"ע ביין ושמן דגם שבועה לא מחייבי כן באיזה יום לע"ד אינו מוכרח דלרמב"ם ריש ה"ע דיין ושמן גם א"י בטל ואף דהש"ס אמר מה בין חקירות כו' עשאי"ל ע"ש. דוקא מה שאינו גוף העדות דאי לאו משום הזמה לא הי' הזמן חשיב גוף העדות כלל. משא"כ גוף העדות כמו יין כו' וא"כ ניהו דלא הוי כע"א היינו בגוף העדות דע"כ דייקי אבל באיזה יום כו' י"ל בה דעכ"פ חשיב ע"א: אולם באמת החילוק נכון בין חיוב שבועה דצריך עד