חידושי חתם סופר על כתובות ז

ובועל בעילת מצוה ופורש עיי' ט"ז סוף הלכות אונן מייתי תשו' רש"ל סי' ע' דמי שיש לו בן למול ונעשה אונן ימול תחלה ורמ"א פליג ע"ש וראיית מהרש"ל משמעתין דמצוה דקביע לה עידנא היום קודמת לקבורת המת. וראייתו משמעתין יש לדחות כמובן אך עיקר ראייתו מברייתא מפורשת הרי שהי' הולך לשחוט פסחו ולמול בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא יכול כשם שאינו מטמא למתו כך אינו מטמא למת מצוה ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה הרי קמן שאעפ"י שאונן על מתו מ"מ הולך הוא למול בנו ש"מ מצוה דקביע זמנו היום קודמת לקבורת מתו. ולכאורה היא ראי' שאין עלי' תשובה. והנראה שזה הוא דעת הרי"ץ גיאות והרי"ף ז"ל דמייתי הרא"ש דאפי' בשארי מתים נמי בעילת מצוה קודם. ולא הקילו באביו ואמו אלא להקדים ימי נשואין לימי אבל אבל לעולם בעילת מצוה קודמת אע"ג דיש לדחות ולומר כיון שמת לו מתו קודם שנכנס לחופה מ"ט נתיר לו לכנוס לחופה כלל. בשלמא אם כבר נכנס לחופה י"ל בעילת מצוה קודם אבל הכא שמת קודם לחופה מה"ת להקדים כניסה לחופה ובעילת מצוה לקבורת מתו. גם זה אינו קושי' דקיי"ל מעבירין המת מלפני הכלה עיי' לקמן י"ז ע"א ומכיון שנכנס לחופה שוב בעילת מצוה קודמת מהראי' דמייתי מהרש"ל ממילה:

ומה שהקשה הרא"ש על שיטת רי"ף ורי"ץ גיאות הנ"ל מ"ט להקדים אבילות י"ל דס"ל יום ראשון דאורייתא ומיהו במת אביו של חתן משום הפסד ממון יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה משא"כ בשארי מתים לא עקרו דבר מן התורה וכיון שחל אבלות יום ראשון שוב לא פסק שלא להפריש בין האבלות וסברא זו כ' הר"ן ע"ש וא"ש:

ומהתימה על רמ"א דפליג על מהרש"ל וס"ל דלא ימול ולא יברך להכניסו הלא ברייתא מפורשת היא ההולך לשחוט פסחו הנ"ל. ואמרתי ליישב דברייתא דקדק לומר ושמע שמת לו מת ומיירי שכבר הוא מוחזק בדרך לשחוט פסחו או למול בנו ושם שמע שמת לו מת א"כ איננו מחוייב לחזור לביתו לקבל עליו עמל קבורת מתו. שהרי אי לא הי' נודע לו כלל ע"כ היו בני עירו מתעסקים עם המת המוטל עליהם לקברו. א"כ ה"נ ילך לדרכו והם יתעסקו עם המת והו"ל כמוסרו לכתפים שמחויב בכל המצות אבל אה"נ אי הי' בביתו כשמת לו מת לאו כל כמיני' למול בנו ולהשהות המת. וממילא אם אחר מל בנו לא יברך הוא להכניסו כדין אונן שאינו מברך:

ושבתי וראיתי דבלא"ה דברי רמ"א נכונים ע"פ מ"ש תוס' בברכות י"ט ע"ב ד"ה ולאחותו וכו' דההיא דהולך לשחוט פסחו מיירי מנזיר וכה"ג שהלך לשחוט פסחו ולמול בנו ואינהו אינם מטמאי' במת שלהם כלל ואינם אוננים ולא פטורי' מהמצות כלל ואזדא ראי' מהרש"ל. ובזה יובנו נמי דברי רמ"א בש"ע או"ח סי' תרפ"ז סעיף ב' דס"ל קבורת קרובים קודם למקרא מגילה ומג"א הקשה מהך ברייתא ע"ש. ולק"מ דהך ברייתא מיירי מנזיר וכהן גדול שאינו יכול להתעסק בעצמו אבל מי שיכול להתעסק אזי קבורת קרובים קודם לכל המצות וה"ה למקרא מגילה ולדינא צ"ע בכל זה. מ"מ יראה שימול האונן מטעמים אחרי' שכ' המרש"ל שם. ועי' מג"א סי' תרצ"ו סקי"ו:

ואין מונעין תכשיטים מן הכלה כל שלשים יום. דברי רש"י תמוהים שמפרש על שלשים ימי אבילות ולא על שלשים ימי כלה וכמו שכ' הרא"ש. וא"כ יהי' רש"י נגד ש"ס יומא ע"ח ע"ב וכבר הרגיש מג"א סי' תרי"ג סקי"ב ע"ש והנלע"ד דרש"י נמי מודה דכל שלשים ימי כלה אינו נוהג אפי' אבילות שבעה וכמ"ש המרדכי במס' מ"ק סי' תתקכ"ד על שם רש"י ורש"י בא להוסיף כאן דגם אחר עבור שלשים ימי כלה כל י"ב חודש לנישואי' שהוא עדיין בכלל נקי יהי' לביתו שנה א' ושמח את אשתו אשר לקח. נהי דבמשך אותו הזמן הי' נוהג ימי שבעה אבילות מ"מ דין שלשים של אבל אינו נוהג כל יב"ח של נישואי'. ומכל שכן שאינו נוהג אבילות של יב"ח בתוך יב"ח של נישואי'. זהו כוונת המרדכי בדברי רש"י. ואי תקשי מ"מ מנ"ל הא. ונ"ל מדאמרי' ואין מונעים תכשיטי' כל שלשים מה לשון כל שלשים ה"ל למימר שלשים יום מה כ"ל שלשי"ם יו"ם אע"כ הכוונה כמו וכל אותן הימים הוא ישן וכו' דכולל בתיבות וכ"ל אות"ן הימי"ם וכו' היינו ב' מיני שבעה. דהיינו ז' ימי המשתה וז' ימי האבל ה"נ כל אותן הימים היינו ב' מיני שלשים דשלשים ימים הראשונים שאחר החופה מיד הם עיקר ימי כלה ובתחלתן של אותן שלשים יום יש בהם ז' ימי אבל וקמ"ל דשלשים שסמוך לחופה דוחה אפי' ז' ימי אבילות ומזה מוכח ביומא ע"ח דכל שלשים יום מותרת ברחיצה ביוה"כ כי היכא דדוחה לז' ימי אבילות ותו כייל שלשים ימי אבל והיינו אותן שבעת הימים הנשארי' למספר ימי אבל אחרי ככלות שלשים ימי הכלה וקמ"ל דאינה נוהגת אבל הואיל והיא עדיין בתוך שנתו של ימי חופה והשתא ומה שלשים של ימי אבל אינם נוהגות בתוך יב"ח של ימי חופה כש"כ דיב"ח של אבל אב ואם שאינו נוהג ביב"ח דחופה וק"ל:

אבל איפכא לא עי' ט"ז ונה"כ סי' שמ"ב ודעת הרי"ץ גיאות דהשמחה חל מיד אחר החופה גם בלא בעילת מצוה. והרא"ש ס"ל דאין חיוב שמחה תדחה אבילות אלא שמחה שאחר בעילה ע"ש ועי' רא"ש דשמעתין דמייתי שמחת חתן מקרא ביום חתונתו ויום שמחת לבו ולכאורה קשה דבשלהי תענית אמרינן יום חתונתו זה מתן תורה ויום שמחת לבו זה בנין בהמ"ק ש"מ דיום חתונתו לאו היינו שמחת לבו. והנלע"ד דלקמן אמרינן המקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין דעת המרש"א בח"א דחופה הי' בבנין בהמ"ק ודעת מורי בהפלאה זצ"ל שהי' זה בסיני בכפיית הר כגיגית ע"ש ולע"ד שניהם היו נישואים גמורי' ובסיני הי' בחינת נכנסה לחופה ולא נבעלה ובבבהמ"ק הי' בחינת בעילה ובין שדי ילין ואפריון עשה לו המלך שלמה והוא גמר נישואי' ואותו קורא יום שמחת לבו וכהרא"ש דאין שמחה ניכרת אלא מבעילה ואילך ולא בחופה בלא בעילה:

והרמב"ם פרק יו"ד מאישות מפיק ימי משתה מקרא מלא שבוע זאת ע"ש בהלכה י"ד ועפ"ק דמו"ק ח' ע"ב תוס' ד"ה לפי וכו' ועי' עוד שם כ' ע"א ד"ה מהחג וכו' וא"כ להרמב"ם דיליף ימי משתה מקודם דמ"ת א"כ ה"ה לימי אבל וצ"ע קצת וכבר כתבתי בזה במקום אחר: