חידושי חתם סופר על כתובות י

שאם שמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אלי' באזנו. נ"ל משום דכתי' ויתד תהי' לך על אזניך וסמיך לי' והי' מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך מיניה ילפי' שלא להזכיר שם שמים בגוף שאינו נקי וכשתוחב אצבעו באזניו יתלכלך האצבע בצואה שבאזן ולא יכון לדבר או להרהר דברי תורה ע"כ עצה היעוצה שיכוף אלי' לתוכה ויפסיק בינו לאצבעו ולא יתבטל:

מהו לבעול בתחלה בשבת רש"י ותוס' הסכימו דלא שמיעא להו הך ברייתא או מיבעי' להו אי הלכה. ולכאורה למאי דמספקא לי' במקלקל וכ' תוס' דאכתי איסורא דרבנן הוה. אלא מספקא לי' אי משום מצוה שרי י"ל בודאי לישא. בתחלה בערב שבת ע"מ לחלל שבת בבעילת מצוה לא שרי' לי' ובהכי אסר לעיל בברייתא והכא מיבעי' לי' בנשא ברביעי כדינו וכבר מוטל עליו בעילת מצוה ואירעו אונס ולא בעל עד שבת בהכי מיבעי' לי' אי מצוה דחי איסור קילקול דרבנן או לא. ולא היו צריכים רש"י ותוס' דלא שמיעא להו ברייתא דלעיל. ובהכי הוה מתיישב תרי לישני דרב שרי ורב אסר ותרווי' איתנהו ולא הוצרכו רש"י ותוס' אלא בהך ספיקא דמשום אין מתכוון שרי וההיא שרי אפי' שלא במקום מצוה א"כ ע"כ לא שמיעא לי' ברייתא או שאל הלכה כמאן. ובזה מיושב קו' מהרש"א שהקשה דבהך דדם מיפקד ומקלקל בפתח הא לא פליגי תנאי וא"כ ברייתא דלא כמאן. ולהנ"ל א"ש דלהך ספיקא לק"מ מברייתא כיון דמקלקל בפתח הוא ומשום מצוה אתינן עלה יש לחלק בין ברייתא דמיירי בתחלת נישואי' ע"מ לבעול בשבת ובין איבעי' דמיירי בנשא ברביעי כדינו. ובזה מיושב המשך התוס' וק"ל:

והנה במאי דמספקא לי' אי מקלקל אצל הפתח ע"כ האמת הוא שהוא מתקן וגם מקלקל שהרי אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי כמ"ש תוס' לעיל ד' ע"א ד"ה בעילת מצוה וכו' אלא שספיקו אי קלקולו יותר או תקונו יותר. וע"ד מ"ש תוס' שבת ק"ו ע"א ד"ה חלון שמחלק ר"ת בין בא התיקון בשעת הקלקול וא"כ י"ל הכא מיירי אחר משנה אחרונה שבועל בעילת מצוה ופורש נמצא מה שעשה פתח אין לו תיקון עכשיו עד אחר שתטבול ותטהר ולא הוה תיקון בשעת הקלקול וברייתא דמפרישין החתן מן הכלה מצי מיירי קודם משנה אחרונה שנותני' לו כמה בעילות והוה התיקון בשעת הקילקול וחמירא טפי עיי' וק"ל. ויבואר עוד בסמוך אי"ה:

בתחלה בשבת כ' תוס' דמיירי שאירעו אונס ולא בעיל ולא בעי למימר שארעו אונס שאינו יכול לכנוס ברביעי כברייתא דסכנה ואונס דלעיל. א"נ אחר דקביעי ב"ד בכל יום כקודם תקנת עזרא משום דמייתי לקמן מתני' דנותנים לה ד' לילות עד מוצאי שבת. א"כ מיירי בנשא ביום ד' ומשו"ה לא כ' תוס' כן לעיל אברייתא וק"ל:

מיפקד פקיד משמע אי פקיד לא שייך חבורה. וצ"ע להרמב"ם פ"ח משבת הלכה ז' ח' ט' דחובל משום מפרק הדם והדש וסוחט וחובל ומחלב מלאכה א' הם. וא"כ הא קי"ל משקה בענבים מיפקד פקידי בפסחים ל"ג ע"ב. ואפ"ה עיקר חיוב סחיטה בענבים הם. ופשוט יותר מביעא בכותחא דמשקה בעינבי פקידי טפי מדם בתולים דלקמן מסקינן דפקיד ועקיר ועמ"ש רש"י שבת צ"ה ע"א והא דבעי הש"ס אי מיפקד או עקיר לאו במציאות קא בעי אלא האמת דדם בכותלי רחם הוא כמשקה עצור בספוג ומספקא לי' אי דינו כפקיד או דינו כמיחבר חבור. יהי' איך שיהי' אינו פקיד בענבי' וא"כ פשיטא שיש בו משום סחיטה ככל חובל לרמב"ם. והי' נ"ל לסברא נכונה לומר דוקא בסוחט בידיו בענבים להוציא משקה הוא דשייך מפרק וה"ה אם הי' סוחט בכותלי הרחם להוציא דם הי' שייך מפרק. אבל הקולף קליפת החרצן שעי"ז יצא משקה מהפרי ליכא משום סחיטה אלא כפותח פתח ויוצא המשקה ממילא. והכא הכי קא מיבעי' לי' דם מיפקד פקיד ואינו צריך להוציאו בכח דחיקתו בכותלי רחם. אלא פותח פתח והדם יוצא מאליו או דלמא וכו'. וכן מבואר למעיין בלשון רש"י שנתכוון לזה אלא בש"ס דשבת גבי מוהלא דלא מייץ דמייתי תוס' לא משמע כן וצ"ע. ומ"מ נ"ל דה"פ דאחר שכבר נחתך הערלה הדם היוצא שוב אי מיפקד פקיד לא הי' צריך שום מציצה דממילא נמי הי' יוצא אחר שנפתח הפתח לפניו דהיינו הסרת הערלה. א"כ ממילא אי לא מייץ ליכא סכנתא ואי מייץ ליכא חלול שבת הכי הוה סד"א קמ"ל דמיחבר חבור ואיננו יוצא בלי מציצה ואיכא סכנתא אי לא מייץ וממילא איכא חלול שבת:

או דילמא חבורי מיחבר כ' תוס' דרש"י ר"פ ח' שרצים ס"ל דחייב משום צובע והי' נ"ל דגם רש"י מודה דהיכי דהדם יוצא חייב משום נטילת נשמה ובשצריך לדמו אך באותם שיש להם עור שחייב בנצרר הדם אעפ"י שלא יצא א"כ הרי אינו צריך לדמו ובמה יתחייב לר' יהודה. וברייתא דשמונה שרצים כוותי' אתי' דאזיל בתר גשתא ע"ש ע"כ פירש"י דצריך לצבע העור. וכן מצאתי להדי' בירושלמי פ' כלל גדול מאי צביעה הי' במשכן שהיו משרבטי' באילים מאדמים ופי' כן קרבן העדה שהיו מכים במקלות על האילים עד שנצרר הדם ונצבע העור אדום מהדם. ומסיק התם להדי' היכי שיצא הדם חייב משום נטילת נשמה. ודע דבקרבן העדה שם פי' דצביעת תכלת וארגמן ותולעת שני לא הי' במקדש שהיו מביאי' ממצרים ע"כ אמר שהצביעו עורות האילי' ע"ש וצל"ע א"כ הזורע והחורש וכל מלאכות השנוי' שם עד האופה היכן היו אם לא בסממנים לצבוע. ואפשר בשש שזרעו פשתן ולבנוהו בתנור והיינו אופה מ"מ לש לא משכחת וצ"ע ועי' תוס' שבת מ"ט ע"ב ד"ה כנגד. ועי' חי' רשב"א שם וצ"ע:

ויש לעיין אמאי לא מחייב הכא משום צביעה דניחא לי' לצבוע הסדינין בדם לראות שהיא בתולה שהרי לכך מכניסים מפה ושושבינים ועדיף מבית השחיטה דניחא לי' דליתווס כי היכא דליחזי אינשי ולזבני. מכאן נראה דלא שייך צביעה אלא כשהוא לצורך דבר הנצבע כגון בית השחיטה שעי"ז יראו שנשחט היום א"כ ע"י הצביעה נתרפא הבשר. משא"כ צביעת הסדין איננו לצורך הסדין אדרבא לכלוך הוא לו. רק לפרסם שהיא בתולה וזה לא מיקרי צובע. ועמ"ש מג"א סי' ש"כ סקכ"ד בשם רדב"ז:

לדם הוא צריך ושרי כ' רש"י דלא הוה פסיק רישא משום דיש בקיאי' בהטי' ואין דם יוצא ואין פתח נפתח ודבריו תמוהים כמ"ש מהרש"א. והנלע"ד בדעת רש"י ז"ל בזה דאזיל לטעמי' בפ' לולב הגזול באית לי' הושענא אחריתא דכיון דאית לי' הושענא אחריתי א"כ אין כאן תיקון מנא ונהי אי הי' מלקט שלא לצורך אכילה הרי תיקן להדי' ואלא מעתה מי שיש לו כלי קערה מותר לעשות קערה אחרת בשבת וה"נ בודאי אפי' מי שיש לו הושענא אסור לתקן לו שני' מ"מ האי דמלקטים לצורך אכילה כיון דאית לי' הושענא אחריתי לא הוה מתקן מנא. וה"נ דכוותי'. כיון דכל עצמו אינו פתח אלא העשוי להכניס ולהוציא. והאי כיון דאינו צריך לה להכניס ולהוציא שהרי אית לי' פיתחא אחרינא בלי חבורה והיינו בהטי' דאע"ג דהא דאמרינן לקמן רוב בקיאי' בהטי' אינה ביאה הראוי להתעבר. וא"כ ע"כ צריך פתח שתתעבר. לזה דקדק רש"י וכ' יש בקיאי' בהטי' דעכ"פ יש בקיאי' כשמואל שיכול לבעול כל ימיו בהטי' ושתתעבר ונהי דהאי לא הוה רובא. מ"מ יש בקיאי' מיהו איכא וה"ל כמו הושענא אחריתי. ומיהו משום הא לא אירי' דעכ"פ עושה הוא פתח וכי מי שיש לו כלי א' מותר לעשות אחרת. ע"כ כ' רש"י דע"י הטי' אין דם יוצא ובועל לעולם ואינו יודע אם היא בתולה או לא ע"כ רוצה לבעול פ"א דרך פתח להוציא דם אבל אינו צריך לעשות לו פתח להכניס ולהוציא כלל והו"ל בעילה לצורך דם כלוקט לצורך .אכילה. דאי אית לי' הושענא אחריתי שרי ודברי רש"י נכון הוא. אלא לפ"ז צריך לומר דצריך לדם לראות שהיא בתולה דאי שלא יתלכלך כר"ת הרי אי רוצה לבעול לעולם בהטי' הרי לא יתלכלך ע"כ רש"י כהר"י ס"ל ובזה יובן המשך התוס' דלבתר דפירשו דמשו"ה ל"ה פ"ר משום שיכול להוציא דם בלי פתח אח"כ כ' שיטת ר"ת דלפירש"י אין קיום לפיר"ת:

ודע דלפיר"י שצריך לדם לראות שהיא בתולה א"כ לא הי' הש"ס צריך לתרץ לקמן אדשמואל משום פרצה דחוקה אלא משום שכבר ראה שהיא בתולה בלילה ראשונה שוב אין צורך לדם. אלא משום דאמת הוא שצריך לדם שלא יתלכלך ולא נאיד ר"י מדר"ת אלא משום שאין צריכא לגופא ולשמואל דס"ל מלאכה שאצ"ל חייב מודה ר"י לר"ת שצריך לדם שלא יתלכלך וה"ל חבורה ומשום הכי הוצרך לומר משום פרצה דחוקה. מיהו לרש"י הנ"ל לא א"ש וק"ל:

או דלמא לפתח הוא צריך ואסור כאן לא פירש"י כלום ולקמן גבי פתח דמפיס מורסא פירש"י דשייך בנין באדם מדכתי' ויבן את הצלע. ונ"ל דהכא לא צריך לכך משום דר"פ הבונה מבואר דאפי' למ"ד אין בנין בכלים מ"מ העושה פתח בלול של תרנגולי' חייב משום מכה בפטיש. וא"כ ה"נ כיון שאין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי ה"ל האי פתחא גמר מלאכתה ואפי' אין בנין באדם מ"מ הו"ל מכה בפטיש. משא"כ במורסא ס"ל לרש"י דלא שייך גמר מלאכה אי לאו דהוה בנין בעצמו ומייתי דשייך בנין באדם. ומיהו ברמב"ם משמע דגם במורסא חייב משום מכה בפטיש. ובתשובתי העליתי דמוהל המתקן צפורנים בשבת חייב חטאת משום עושה כלי כנ"ל:

דבר שאין מתכוון עיי' תוס' פסחים כ"ה ע"ב ד"ה לא אפשר בסוף הדיבור שהקשו משמעתין ונכנסו בדוחקי'. והנה להך לישנא דחבורי מיחבר לק"מ דה"ל פסיק רישי' דהרי ע"כ צריך אתה לומר א"א לו להטות בלא טורח. אלא יבעול בעילה גמורה ובדרך בעילה הו"ל פסיק רישי' שעשה חבורה. בשלמא לר"ש דדבר שאין מתכוון מותר א"כ אין כאן פ"ר דהרי יכול לבעול בהטי' וה"ל בעילה דבר שאין מתכוון משא"כ לר' יהודה דא"מ אסור. ולא באנו אלא מטעם לא אפשר בהטי' דטורח הוא להטות וע"כ ילך בדרך בעילה ובאותו הדרך פ"ר הוא לעשות חבורה ואסור לר' יהודה ע"ש בתוס'. ואמנם ללישנא קמא דמיפקד פקיד ואפשר להוציא דם בלא פתח כמ"ש תוס' א"כ שפיר כ' בפסחים דה"ל לא אפשר להטות ולא מכוון לפתח ואמנם לשיטת רש"י דגם בלישנא קמא הו"ל אין מתכוון משום דיש בקיאין בהטי' לק"מ קושית תוס' וק"ל:

מקלקל בחבורה וכו' כ' רש"י דבלישנא קמא לא גרסי' לי' ועי' מהרש"ל. ולולי דבריהם הייתי אומר דאין שום מלאכה מיוחדת לחבורה. אלא יש חובל ונוטל נשמה כשוחט ויש בונה בנין בעשיית פתח ע"י חבורה ויש תולש ויש גוזז ויש מפרק. ואמנם הכלל כל מלאכה הנעשית ע"י חבורה חייבי' רחמנא במקלקל וא"כ יש לקיים הגירסא. ובזה ארווח לן מה שצל"ע מנ"ל דחייב מדאיצטריך ביום אפי' בשבת הא התולש מבעל חי חייב משום תולש כמבואר סוף עירובין גבי חותכים יבלת וכ"כ בטו"ז באו"ח ס"ס של"ו וכן חייב משום גוזז כמו גוזז צפרניו כמ"ש מג"א סי' ש"מ ולהריב"ש אפי' אינו צריך לדבר הנגזז מ"מ חייב כמו בגזיזת עורות תחשי' ומשו"ה חייב הסורק ראשו במסרק בשבת ע"ש. נמצא במילה איכא חובל ותולש וגוזז וגם מפרק וצריך לדמו לרמב"ם. וא"כ מנ"ל אקפיד רחמנא דלמא אמקלקל בתולש או מקלקל בגוזז או מקלקל במפרק קפיד רחמנא אע"כ אה"נ אין שום מלאכה מיוחדת לחובל. אלא כל מלאכה הנעשי' ע"י חבלה חייב בי' מקלקל: