חידושי חתם סופר על כתובות יא

האי מסוכרי' דנזייתא וכו' ותוס' בשם ערוך. והנה עיינתי בערוך ערך סבר וערך פסק ולא מצאתי כמו שהביאו בשמו. וגם למדתי מדבריו עוד ראי' אחרת. והוא דס"ל לערוך דלמ"ד מותר לגרור כלים גדולים אפי' הני דא"א שלא יעשה חריץ והוה פסיק רישי' מ"מ שרי משום דלא ניחא לי' ע"ש וראי' זו לא הביאו בשמו. והמעיין שם בתוס' פ' הבונה יראה דבהא פליגי ערוך ס"ל כיון דלא ניחא לי' ה"ל כמו כל אין מתכוון ומותר אפי' לכתחלה לר"ש גבי כל איסורי שבת. והתוס' שם ס"ל דנהי דלא ניחא לי' מ"מ כיון דפ"ר הוא הו"ל כמתכוון לכך. אלא דאינו צריכא לגופא דלר"ש פטור ולר' יהודה חייב ובשארי איסורי' לכולי עלמא חייב וע"ש מהרש"א:

ובזה א"ש מה דמייתי ערוך ראי' מפ' ר"א דמילה ואי איכא אחר ליעבד אחר. והקשה הרא"ש דלמא היינו מדאוריי' אבל דלמא מדרבנן אסור. ולפי הנ"ל לק"מ דעכ"פ מוכח דגם בשארי איסורים דלאו איסורי שבת נמי שרי מן התורה בלא ניחא לי' וא"כ א"א לומר דהטעם משום אינו צריכא לגופי' דבשארי איסורים אין מעלה במה שאינו צריכא לגופיה. אע"כ משום דהוה אין מתכוון וא"כ ממילא מותר לכתחלה באיסורי שבת:

אמנם מה שהקשה הרא"ש דהא ק' הש"ס אי איכא אחר הא להס"ד דלא מודה ר"ש בפ"ר בודאי ק' גדולה היא והנלע"ד בדעת הערוך דקשה לומר דהשקלא וטרי' קאי אהס"ד וגם אמאי לא שקיל וטרי כן אברייתא דלעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב שע"ג רגלו:

והנה בתוס' הקשו מאי דוחקי' דאביי דמוקי כר' יהודה לימא באומר לקוץ בהרת בנו מתכוון וליכא אחר וקמ"ל דשרי. ולכאורה הי' אפשר ליישב ולומר דס"ל מסתמא איירי אפי' באיכא אחר דומי' דר' יהונתן דיליף ק"ו שבת החמורה דוחה וכו' ומילה דוחה שבת אפי' באומר אבי הבן למול בנו מכוון ואיכא אחר וכמו שכ' והאריך בתה"ד. וה"ה צרעת נמי מיירי אפי' איכא אחר ומשו"ה לא הו"מ אביי לאוקמי ברייתא כר"ש. בודאי קרא לר"ש אתי' להיכי דליכא אחר. אבל ברייתא לא מיתוקם לי' בהכי כן י"ל קו' תוס'. אלא שזה א"א דאי ס"ד דפשיטא לאביי דברייתא מיירי באיכא אחר איך מוקים לי' רבא בפסיק רישי' וגם אביי הדר בי'. ואמאי הא איכא אחר ליעבד אחר ותו ליכא פ"ר דלא ניחא לי' לאחר אע"כ דליתא לתי' הנ"ל. והא דלא מוקי אביי באומר לקוץ בהרת בנו מתכוון נ"ל כתי' תוס'. והיינו דברת הש"ס דאברייתא דלעשות לא שקיל וטרי כלל דמה לו למישקיל ומטרי אהס"ד אך אברייתא דבשר שקיל וטרי והכי קאמר לפי הס"ד האי בשר מאי עביד לי'. וע"כ באומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו מתכוון. וא"כ הא דלא מוקי אביי ברייתא נמי בהכי. ע"כ משום דברייתא באיכא אחר. וקשה אי איכא אחר ליעבד אחר גם למסקנא ומה מועיל פ"ר ומשני דליכא אחר וכתי' תוס' ומ"מ מוכח מזה דבאיכא אחר דלא ניחו לי' תו ל"ה פ"ר. ומוכח מזה דאפי' בשארי איסורי' שאינו איסורי שבת נמי מועיל בלא ניחא לי'. וע"כ היינו טעמא משום שאין מתכוון דאין לומר משום שאינה צריכה לגופה דהא בשארי איסורי' אין חילוק בין צריכה לאין צריכה לגופה ועי' רשב"א ור"ן שם ובתשו' חו"י סי' קפ"ד עיין היטב:

ועוד מייתי מההוא דשקיל לי' בברזא והקשה הרא"ש דהתם טעמא משום דאין דרך הפשט בכך פשוט הוא דהערוך לטעמי' דמפרש בערך ברזי דשקיל לי' בברזי נקבים והכי קאמר מאן דבזע לי' לעור כשהוא מפשיטה מוכחא מילתא דלא בעי לי' לעור ולית לי' הנאה ממנו ולא הוה פ"ר ע"ש. דעתו דשקיל להעור כולה בבת אחת כדרך הפשט אלא שמנקבה נקבים שיראה לעין כל דלא ניחא לי' בהעור:

ומה דקשה דלמא מדרבנן מיהת אסור במקום דלאו מצוה עיי' במס' שבת שם קי"ז ע"א בתוס' ד"ה דשקיל לי' וכו' ולק"מ. עוד נ"ל ע"פ מה שהקשה שם בס' יד דוד אש"ס דמשני דלא בעי לי' לעור ומקשה הא הוה פ"ר ומאי קושי' הא עכ"פ הוה מלאכה שאצ"ל דאינו מפשיט אלא לנקות הפסח מהעור ותי' דאה"נ אלא בעי לתרוצי גם אליבא דר' יהודה דמשאצ"ל חייב וליכא התירוץ אלא משום אין מתכוון דמותר מה"ת גם לר' יהודה והקשה הש"ס על זה דהא הוה פ"ר. אע"ג דקאמר מודה ר"ש בפ"ר אשגירת לשון הוא ועיקר קו' לר' יהודה ע"ש ונכון ומוכרח הוא. והשתא כדמשני דשקיל לי' בברזי ולא ניחא ע"כ פירושו דה"ל עי"ז אין מתכוון דאף דעי"ז נעשה כמו אין צריכא לגופה. דז"א דהא לר' יהודה קיימי' דאצ"ל חייב. אע"כ ע"י דלא ניחא לי' נעשה אין מתכוון. וא"כ ממילא דמותר אפי' לכתחלה למאי דקי"ל כר"ש דדבר שא"מ מותר:

ועיין מס' מגילה ר"פ בני העיר דלמ"ד ירושלי' לא נתחלקה לשבטי' אין משכירי' בתים בירושלים ולא מטות וכן פסק הרמב"ם ועורות קדשי' בעלי אושפיזין נוטלים אותם בזרוע. נמצא אפי' לא שקיל לי' בברזא נמי הוה לענין צריכת העור כמאן דעביד בארעא דחברי' דהרי העור אינו שלהם ודוחק לומר דמשום אנשי ירושלים בעצמם שהעורות שלהם משו"ה הוצרך לומר דשקיל לי' בברזא זהו דוחק. וע"כ י"ל לפי הנ"ל דהשנוי' קאי לר' יהודה דמחייב במלאכה שאצ"ל כנ"ל ור' יהודה ס"ל נתחלקה ירושלים לשבטים כמבואר שם וביומא ומשכירי' בתים ומטות בירושלים ולא היו האושפיזין נוטלים העורות בזרוע ומשו"ה הוצרך לשנוי' דשקיל לי' בברזי ומיושב הרמב"ם דלא מייתי האי דשקיל בברזי משום דאיהו פסק לא נתחלקה ירושלים לשבטים וק"ל:

עוד מייתי מאין ממעטין ביו"ט וכ' הרא"ש דלמא מצוה שאני י"ל כמ"ש תוס' בשמעתין דשבות א' לא הותר לצורך מצוה כ"א שבות דשבות. והשתא אי ס"ד דפ"ר דלא ניחא לי' הוה מלאכה שאין צריכא לגופה א"כ תיאסר מדרבנן אפי' לדבר מצוה כמ"ש תוס' בשמעתין ד"ה אם תמצא לומר אע"כ משום אין מתכוון ומותר לכתחלה אפי' לדבר הרשות:

תו מייתי ראי' ממזלפין ע"ג אישים וגם שם י"ל כנ"ל דע"כ פ"ר דלא ניחא לי' משום אין מתכוון הוא ומותר בשבת אפי' לכתחלה. דאי ס"ד משום שאצ"ל א"כ בשארי איסורי' אפי' מן התורה אסורים וכנ"ל ופשוט. והנה רש"י פי' דלא הוה פ"ר משום דאפשר לזלף בטיפים קטנים שאינם מכבים. ואולי ס"ל להערוך שאינו יי"ח ניסוך אלא בשפיכה רבה עי' ש"ס סוכה מ"ט ע"ב פוקקי' את השיתין וכו' ועמג"א סי' קפ"ג סק"ז. והרא"ש כ' אפשר שיזלף ע"ג עצים ג"ז תמוה דע"כ צריך לזלף ע"ג אישים להך מ"ד ואיך יזלף על עצים בלא אש. ונ"ל דרא"ש ס"ל אי מזלף אפי' טיפים דקים לתוך האש א"א שלא יהי' תחלתו מכבה. ע"כ פי' שמזלף על העצים. ואמנם דוקא טיפים קטנים דאי טיפי' גדולים הם מעכבים האש לכשיונחו שם וה"ל גרם כיבוי ואסור. ע"כ יזלף טיפי' דקים על העצים והם אינם גורמים כיבוי ולכשיגע האש לשם יהיו נקטרים. והנה הערוך ס"ל א"כ איננו אלא גרם הקטרה ולא יצא ידי נדרו. וע"כ מזלפו ע"ג אש ממש ומשום דהוה פ"ר דלא ניחא לי' ויראה דמודה הערוך שצריך לזלף טיפין דקי' כדי שיהי' ניכר ומוכרח לכל דלא ניחא לי' בכיבוי וכמו שפי' הערוך דשקיל לי' בברזי שיעשה נקבים בהעור שיהי' ניכר ומוכרח דלא ניחא לי' בהעור וה"נ דכוותי':

והנה בשאלתות דר"א אסור לשתות כוס עיקרין דמיעלא לגופי' ומיעקר ובשבת ק' ע"ב תוס' ד"ה ת"ל וכו'. ולע"ד דדברי שאלתות נהי דמגומגם מ"מ כוונתו כמו שאבאר. דהרי הרשב"א הקשה גבי בשר אע"פ שיש שם בהרת יקוץ דזה לא הוי אין מתכוון אלא אינו צריכא לגופה שהרי מכוון הוא לקוץ רק שאינו מתכוון לתכליתה לטהר. ותי' דשאני הכא דרחמנא אמר להדי' לשמור לעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים א"כ כל שאינו מכוון לתכליתה ה"ל אינו מתכוון ע"ש ועיי' היטב בתשו' חו"י סי' קפ"ד. וא"כ הכא בסירוס דאסור אפי' סירוס אחר סירוס אעפ"י שכבר הוא מסורס ועומד ושתיית כוס עיקרין אינו מוסיף עליו כלום מ"מ לוקה. א"כ ש"מ הכא אין האיסור משום תכלית הסירוס אלא המעשה נאסר. וא"כ אין זה אין מתכוון אלא אין צריכא לגופה וזה לא שייך בשארי איסורי' ועלו דברי שאלתות כהוגן אלא מ"ש דהלכה כר' יהודה בשארי איסורי' ס"ל דר"ש נמי לא פליג עליו בהא:

והרא"ש שם כ' דאפי' הלכה כר"ש בשארי איסורי' מ"מ הא ה"ל פסיק רישי' ול"ש הכא פ"ר דלא ניחא לי' שכ' הערוך בשארי איסורי' לא שייך הא. כוונת הרא"ש דלא שייך הכא פ"ר דלא ניחא לי' שחידש לנו הערוך וסבירא לן דמן התורה עכ"פ מותר משום דה"ל כמו אין צריכא לגופא. ויהי' הכא מותר לכתחלה משום צערא דגופא לרפואה כמו מפיס מורסא. לזה אמר הרא"ש דבשארי איסורי' לא מהני דמלאכה שאצ"ל לא שייך אלא בשבת. נמצא לפ"ז דברי הרא"ש והשאלתות עולים בקנה א':

וכתב שם הרא"ש שכן מוכח מסוגי' דזבחים דפריך והא קא מכבה אע"ג דאינו מכוון וע"כ משום דהוה פ"ר ואע"ג דלא ניחא לי' ש"מ בשארי איסורי' אינו מועיל מה דלא ניחא לי' ועיי' מה שתמה בה"ז בשם מהר"ל מפראג ועי' מג"א סי' ש"כ סק"כ שתירוצו דחוק ויבואר לקמן אי"ה. והנלע"ד לפמ"ש לעיל עפ"י דברי תוס' פסחים כ"ה ע"ב דגם לר' יהודה מותר לא אפשר ולא מיכוון בכל איסורים בתורה ויגדר לא אפשר שקשה עליו קצת לעשות באופן אחר ומ"מ דוקא היכי דליכא פ"ר ע"ש והן הנה דברי רא"ש שקשה לו מאי דפריך והא מכבה נהי דהוה ס"ד דאתי' כר' יהודה דאוסר אין מתכוון. מ"מ הא הוה לא אפשר ולא מכוון ומאי פריך אע"כ משום דהוה פ"ר. ואע"ג דכ' הרא"ש דליכא פ"ר משום דיכול לזלף ע"ג עצים. היינו להערוך דרוצה להוכיח ממסקנא לר"ש דאין מתכוון מותר. וכיון דאפשר שיזלף ע"ג עצים תו ליכא פ"ר משא"כ השתא לר' יהודא קיימי' ומשום לא אפשר אתינן עלה. דהרי אין מתכוון נמי אסור לר' יהודא. וע"כ צ"ל לא אפשר לי' לזלף על העצים וכשמזלף על האישים ה"ל פ"ר לכבות דהרי הרא"ש לא ס"ל כרש"י דיכול לזלף בטיפין קטנים כמ"ש לעיל בסמוך. נמצא כשמזלף על האש ה"ל פ"ר ואע"ג דמ"מ לא ניחא לי' מ"מ אסור ש"מ בשארי איסורי' אינו מועיל מה דלא ניחא לי' והטעם כנ"ל כיון שכל הפטור דלא ניחא לי' הוא משום שאין צריכא לגופא וזה לא שייך בשארי איסורי':

ואיידי דאיירי אומר מה שנ"ל בדעת הרמב"ם דאוסר לזלף על אישים אע"ג דקי"ל בכל התורה כר"ש יראה דסמיך אסוגי' דמנחות ע"ד ע"ב לאפוקי משמואל ע"ש וס"ל לרמב"ם דסוגי' דזבחים אזלא למ"ד דלא משוה שמן ויין דלמ"ד שמן לאישים ולא יין ולזה צריך טעם דלר"ש דאין מתכוון מותר למה יגרע יין משמן אדרבה ביין כתי' אשה ריח ניחוח. אבל מתני' דמנחות משוה יין ושמן דתרוויי' לא אזלי לאישים אין צורך לומר דאתי' כר' יהודה. אלא לר"ש נמי ופשוט. ותמהתי שלא עמדו בזה. מיהו הרמב"ם גופי' פסק שמן לאישים אבל מ"מ מסוגי' דמנחות לא ס"ל כס"פ כל הזבחים:

וסימנך אלו מקילין לעצמן ואלו מקילין לעצמן פירש"י דבי רב שצריכי' לעשות כדברי רבן אומרי' שרבן התיר ונהרדעא שעושין כשמואל רבן וכו' נזהר בלשונו דבי רב שהם תלמידים שצריכי' על כרחם לעשות כחומרא דרבם ואסור להם לסמוך על הוראת אחר. אם לא שיגדלו ויכריעו מדעת עצמן דלא כוותי' דבכי האי גונא הלכה כבתראי. אבל זולת זה צריכין לעשות כהוראתו עיי' מ"ש והאריך מהריעב"ץ בתשובה חלק א'. משא"כ נהרדעא שלא היו תלמידיו הלומדי' לפניו ממש. אלא אתרי' דשמואל ואנשי מקומו היו ואם יבוא לשם מורה אחר יכולים ומחוייבים לשנות כדעת השופט אשר יהי' בימי' ההם ע"כ לא כ' רש"י שצריכים לעשות כוותי' אלא העושים כשמואל וק"ל. ודע דתלמידי דרב סתמן היו בני ארץ ישראל כמ"ש תוס' בשבת ט' ע"ב ד"ה האילן וכו' ואותן היו בקיאי' בהטי' ונהרדעא אנשי עירו דשמואל בבלי הי' ולא בקיאי' בהטי' ויש לעיין בזה: