חידושי חתם סופר על חולין רפ

מיעוט סימנים מהו. לשון רבים סימנים היינו סימנים דאפרוחים רבים דהאי בעוף שהכשרו בסי' א' אי שחט רוב הקנה הוכשר ולא שייך אלא שניקב הושט וע"כ אסימנים דאפרוחים רבים קאי ומהתימה על הר"ן שחשב על הרמב"ם דקאי אהאם וז"א דא"כ ה"ל למכתב רוב סימן ולא סימנים וכמדומה לי שלזה נתכוון הכ"מ והמגיה שבכ"מ לא הבין:

דלמא בקורא פי' עוף טהור רובץ על טמאים מיירי בקורא. מיהו סיפא עוף טמא רובץ על טהורים צ"ל איידי דנקט רישא טהור על טמא נקיט סיפא טמא על טהור. וזה דוחק לא ה"ל לרש"י למשתיק מיני' אבל לבי אומר לי יען ראיתי במוסף ערוך בערך קרא תמה על רש"י בירמי' שפי' קורא דגור קוקו"ק והוא עוף טמא ובשמעתין פירש"י אין זה קוקו"ק. ולפע"ד אדרבא אי לא דמפורסם דקורא הוא קוקו"ק והוא עוף טמא לא היו צריך רש"י לפרש אין זה קוקו"ק אע"כ פשטי' כך הוא אלא בשמעתין נתבאר ונתחדש דאיכא נמי בטהורים כעין קורא והוא בדטי"ץ בלע"ז שקורין רעפהינדליך וא"כ מתניתין רישא וסיפא בקורא טהור וטמא. שוב ראיתי בשמואל א' כ"ז כאשר ירדוף הקורא בהרים פירש"י פירדי"ץ שהיא טהור ובירמי' קורא דגר פי' קוקוק"ו והוא הדבר דדהע"ה דימה את שאול לקורא בהרים פירדי"ץ טהור. וירמי' דימה הרשע לקורא קוקוק"ו טמא והנה אמת נכון הדבר בעזה"י:

אבל בקורא נקבה ד"ה חייב עיין לעיל ר"פ או"ב ע"ח ע"ב תוס' ד"ה מה כשחייב וכו' מבואר מדבריהם דהוה ס"ד אם אורחא דמילתא ה"ה זכר קמ"ל ב' פעמים אם לומר דוקא אם ולא זכר ע"ש והנה עיין לעיל קל"ג ע"א פליגו רבנן ור' יוסי לרבנן גז לאו דוקא וה"ה שטף ולקט לאו דוקא ה"ה קיטוף ור' יוסי ס"ל דוקא גז ולא שטף ולקט ולא קיטוף אך מודה ר' יוסי במידי דאורחי' ע"ש וא"כ הכא בשלוח הקן נחתינן דרגא דלרבנן גז לאו דוקא ה"ה ה"א אם לאו דוקא ואצטריך בפ' אם לומר דוקא אבל עכ"פ מודים במידי דאורחי' היינו קורא נקבה אבל לר"י דבלאה"נ ידעינן אם דוקא וא"כ דכתיב ב"פ אם למעוטי אפי' קורא נקבה אע"ג דאורחי' וי"ל לישב בזה פסק הרי"ף עמ"ש הרא"ש. ועיין מה שהאריך ב"י בי"ד סי' רצ"ב ואין להאריך: