חידושי חתם סופר על חולין רעט

מכשיר ומכפר היינו שעיר המשתלח דאפי' נימא אחר הגרלה אי מיחסר בו אבר או נאסר בהנאה לא איכפת מ"מ הכא איתקש מכשיר לקיחת ב' צפרים ללקיחת שני שעירים ובתחלת לקיחתו צריך שיהיו השעיר המשתלח ראוי לה' ופשוט:

למעוטי ציפורי עיר הנדחת כ' תוס' ממשקה ישראל לא ממעטינן אלא שלא היתה לה שעת הכשר וכו' וצ"ל דס"ל הא דמייתי התם במנחות תלתא קראי לאסור לגבוה אפי' היתה לה שעת הכשר ועוד נטרפה אחר שכבר הוקדשו. צ"ל היינו דוקא פסול טרפה דמרבינן קרא אבל לא שארי פסולים כצ"ל לדעת תוס' דשמעתין:

אלא לשחיטה כ' תוס' וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה וכו' פשיטא להו להתוס' דאדם יכול להקדיש איסורי הנאה שלו דאע"ג דכתיב כי יקדיש ביתו מה ביתו ברשותו. מ"מ זה מיקרי שלו וזה דעת הרמב"ם והרב המחבר בש"ע א"ח סי' תרמ"ט כמ"ש מג"א שם סק"כ וכ"כ בביאור הריטב"א בחי' סוכה שם ל"ה ע"א בשם רבותיו. ודלא כהתוס' שם ד"ה לפי וכו' וכן מבואר בתומים סי' קמ"א ססק"ז דערלה שלו היא והאפר שלו. ומ"ש רשב"א בתשובה סי' תשמ"ז מי שאוסר נכסיו על עצמו אינו יי"ח בלולבו דלאו שלו הוא אפשר לא פליג אהנ"ל דשאני כשהוא אוסר הנאת נכסיו על עצמו הרי הפקירו כיון שמרצונו אסרו וכמ"ש הר"ן בשם רשב"א בנדרים פ"ה ע"א אבל נכסיו של אדם שנאסרו עליו מחמת איסור תורה על כרחו לא יצאו מרשותו והרמב"ן שכ' כל איסור הנאה אין חליפן אסור ולא נאסר אלא הנאת גופן אבל להחליף מותר והא דדייקינן מאו מכור לנכרי דנבלה מותר בהנאה היינו משום דלא שייך מכירה באיסורי הנאה והבאתיו לעיל ריש מכילתין בסוגיא דמחליפין ע"ש גם הרמב"ן יכול לסבור כתוס' דשמעתין דאע"ג דמקרי שלו לענין שיכול להקדישו ולצאת בו י"ח לולב מ"מ להקנותו לאחר אין בו דין ממון שאין אחר יכול לזכות בו מידי דהוה טובת הנאה שאינו ממון והרי כתיב איש את קדשיו לו יהי' פי' שיהי' לו טובת הנאה הרי קראו הכתוב שלו יהיו ואין לו בו ממון דט"ה אינו ממון ה"נ אע"ג דהוה של"מ מ"מ אינו יכול להקנותו לאחרים ועיין זה בתוס' סנהדרין פ' ע"א ע"ש היטב דאין הלוקח יכול לזכות בו וכו' ע"ש. וראיתי בפרי מגדים בא"ח סי' תרמ"ט שכ' דבחמץ שאינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו אין זה חידוש בחמץ דכל איסורי הנאה כן הוא אלא בחמץ מצינו כן בקרא להדיא ע"ש נלע"ד דוודאי חמץ שאני משארי איסורים ואינו יכול להקדישו ולא לבטלו אחר זמן איסורו מפני שאינו שלו. והטעם מדכתיב לא יראה לך שמשמעותו לא יהי' נראה במחשבתך שהוא שלך דאע"ג דשארי איסורי הנאה הם שלך אבל זה לא יראה לך נמצא הוציאו הכתוב מרשותו לגמרי ואפ"ה אם נמצא בגבולו ולא בטלו עובר בלא ימצא והיינו חידושיו דחמץ וגם מחמץ גופי' יש ראי' דשארי איסורי הנאה מיקרי לכם דלא כתוס' סוכה הנ"ל. ומכ"ש לפמ"ש ריטב"א סוכה נ"ל דערלה וכלאים אין חיוב לבערם מן העולם כחמץ אלא עומדים לשרפה ע"ש והנה צל"ע על תוס' סוכה הנ"ל:

הא האי קרא ממשקה ישראל אערלה קאי בפסחים מ"ח ע"א ממותר ב' מאות שנשתיירו בכור ובמאי איירי אי שהוקדש קודם שבא לכלל ערלה וכלאי הכרם כגון בהיותו בוסר א"כ הרי מוכח מקרא דמשקה ישראל אפי' נאסרו אחר שהוקדשו ובמנחות וי"ו ע"א לא משמע כן דהרי הצריך קרא אחר ליטרף אחר שהוקדש וע"כ כשהי' איסור ערלה קודם ואפ"ה אי לאו מטעם משקה ישראל הו' קודש מוכח דהוה לכם אעפ"י שאסור בהנאה ויש לדחוק דס"ל לתוס' דסוכה כהראב"ד ורמב"ן דמייתי ר"ן סוף מס' ע"ז וב"י א"ח רס"י תמ"ז דביתר מס' עד מאתיים ליכא איסור הנאה נהי באכילה התירו עד מאתיים מ"מ לענין הנאה לא החמירו וא"כ א"ש הך דמאתיים ממשקה ישראל ודוחק:

וראיתי בפרי מגדים הנ"ל מייתי ק' בשם ת"ח א' מנ"ל לש"ס ר"פ כל שעה דחזקי' לית לי' דר' אבוה דלמא אית לי' והא דהוצרך למילף איסורי הנאה דחמץ מלא יאכל היינו משום דאל"ה ה"א דמותר בהנאה משום שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו וחידוש הוא ונוח יותר לומר שהוא מותר בהנאה ע"כ להשמר מטעות זה הוצרך לא יאכל ולעולם בעלמא כר' אבוה ס"ל. וצ"ע לכאורה ונלע"ד אי ס"ד הכי א"כ השתא נמי דכתיב לא יאכל ה"ל למימר דמותר בהנאה ולא יאכל לאסור חצי שיעור כמ"ש רמב"ם בהל' חו"מ. או להזהיר גדולים על הקטנים כמו שהקשה רא"ם פ' שמיני גבי לא יאכלו דשרצים ע"ש שהקשה כן אחמץ. אע"כ ס"ל בעלמא לא תאכלו לא משמע איסור הנאה אך לא אכלו לאיסור הנאה גלי קרא מדאצטריך לכם בשרצים כדאיתא בפסחים כ"ג ע"א טעמא דידי נמי מהכא ע"ש הקצרתי כי אין להאריך פה בזה:

שלא לזווג לה אחרת. וכ' יש"ש אע"ג דאין מטהרים ב' מצורעים כא' דאין עושין מצות חבילות מ"מ אפשר אחר שגמר לגמרי טהרת מצורע הראשון מזדקק לשני זה ע"ש. וצ"ע עכ"פ איך יטהר ב' מצורעים בעוף א' הא אין אומרים ב' קדושות על כוס א' בפסחים ק"ב ע"ב וצ"ל רבא דהכא ס"ל כשינויי קמא דהתם אין לו שאני וא"כ הכא באין לו ה"א דשרי קמ"ל ורמב"ם פכ"ט משבת משמע דלא פסק האי שינויי דאין לו שאני א"כ מיושב ק' יש"ש דלא מייתי רמב"ם הכא הך שינויי דרבא מיהו משנה למלך עי"א מטימאת צרעת ישב באופן אחר ע"ש:

בעי לאתויי ב"ד ולקיומי' ובערת הרע מקרבך עה"ה פיו"ד מנזקי ממון הל' ז' שכ' בבהמה לא נאמר ובערת הרע מקרבך רק באדם. וצ"ע משמעתין ולעיל ריש פרקין. ולפע"ד מכאן מוכח ומבואר כהנ"ל דאלת"ה מאי משני אלא לשחיטה ופירש"י דאי משום ובערת הרע הרי מבוער מן העולם הוא עכ"ל וק' הא דינו בסקילה ואלו אדם שעבר מיתה שחייב סקילה ומצוה לאתויי בב"ד לגמור דינו לסקל. אטו כל מוצאו יהרגהו בלי דין ב"ד או להרגו במיתה שאינו כתובה בו הס שלא להזכיר וכן טרפה שהרג בפני ב"ד שאינו נידן בעדים ומ"מ נהרג משום ובערת הרע וכי ממיתין אותו במיתה אחרת שאינה כתובה בו. וא"כ אי ס"ד לענין ובערת הרע ילפינן מיתת שור ממיתת בעלים א"כ כי היכי דבנגמר דינו פריך ש"ס בר קטלה הוא פי' צריך לאתויי לב"ד לסלקו ולא לשוחטו הה"נ בלא נגמר דינו וא"כ מאי משני לשחיטה. אע"כ לענין ובערת הרע לא ילפינן שור האדם אלא לענין דין ב"ד בקבלת עדים. והך דהכא לאו משום ובערת הרע אלא משום ולא תשים דמים בביתיך מצוה לבער המזיקין וכל מוצאו יהרגהו וכל הקודם זכה באיזה מיתה שירצה ולא לשלחו להרבות היזק בישראל וערמב"ם פט"ו מגזלה ואבדה הל' י"ז וע"ש ופשוט:

בר קטלא הואי אע"ג דימיתנו וישחטנו ויבער המזיק מן העולם מ"מ בעי לקיים בי' מצות סקילה דוקא ואין לומר ה"א אתי מ"ע דטהרת מצורע ולהטיל שלום בין איש ואשתו ודחי מ"ע של נסקלים קמ"ל קרא דלא לידחי ז"א א"כ תרתי קרא למה לי לקמן קמ"ב ע"א ופשוט. דוקא רובע ונעבד פסול בעוף עיין לעיל כ"ג ע"א תוס' ד"ה כי משחתם וכו':

ובערת הרע מקרבך ומשום מכשיר ומכפר לא מיפסל כל זמן שלא נגמר דינו דדלמא ימצאו עדים מכחישים זא"ז בחקירות ובדיקות. משא"כ המית בע"א או ע"פ בעלים דמיתסר מיד בין מכפר בין מכשיר. אבל בב' עדים צריך חקירות להמיתו ולא נאסר עד גמר דין וק"ל:

תקח לך ולא לכלביך. הקשה בס' שיחת חולין לילף מהכא דאזלינן בתר רובא דאל"ה כי משלחים האם בלא בדיקה הרי הביצים אסורות דלמא ביצת טרפה שגמרה באיסור נינהו ואסורים לאכול וממילא אינו בתקח לך אע"כ אזלינן בתר רובא ודוחק לאוקמי במציאת רחוק שמכיר הביצים שהם מעוף אחר ששוחט האם ובודקה ודוחק. ולפע"ד לק"מ דמבואר לעיל ס"ד ע"א בתוס' ד"ה שאם ריקמה וכו' דמדכתיב תקח לך הותרה ביצים מאיסור אמה"ח וה"א אפי' טרפה וטמאה שרי' קמ"ל בת היענה לאסור ביצת טמאה וממילא ילפינן ביצת טרפה לאיסור להחמיר מביצת טמאה ע"ש כך כוונת תוס' והשתא אי לא דידעינן בעלמא אזלינן בתא רובא מנ"ל למילף מהכא להקל למיזל בכל התורה בתר רובא דלמא בתר רובא לא אזלינן רק ביצת טרפה מותר כמו אמה"ח ולא נאסר מבת היענה אלא טמאה ולא טריפה וק"ל וכבר כתבתי כן לעיל בסוגיא דרובא: