חידושי חתם סופר על חולין רכב

דמא דכבדא קפי. נ"ל אין הכוונה דקפי ונראה אדמומיתו טפי מבשרא א"כ לא הוה פריך מ"ש מדמא דבשרא בדבר הנראה לעינים. אלא מיירי בשדי בי' תרי גללי מילחא וכ' תוס' לקמן קי"ב ע"א ד"ה תרי גללי וכו' דהי' ראוי לאסור דאפשר לסוחטו אסור אלא בקיאי הוי רבנן דהמלח מושך כל הדם למטה ולא נשאר מאומה אפי' כ"ש וא"כ י"ל נהי שומן דבבי דוגא דכבדא נמי נראה צלול כמו בדבשרא מ"מ כיון דטבעו להיות קפוי א"כ המלח אינו מושך הכל באופן שלא ישאר מאומה וכיון שנשאר אפי' כ"ש אסור משום דאפשר לסוחטו אסור:

סכין ששחט בה וכו' עמ"ש לעיל ח' ע"ב בזה:

לאו משום דשמיעא לי' מיני' דר"י דאמר מליח הרי הוא כרותח. להפוסקים דס"ל בקערה ופינכה שאינו מנוקבת מיירי ומשום שנכבש הבשר בציר א"כ ה"ל למימר דשמיעא לי' מיני' דר"י דכבוש הרי הוא כמבושל עכנלע"ד דודאי בכל כבוש דעלמא לא ס"ד דלא להוי כמבושל והיינו בירושלמי פ"י דתרומות במתניתין כל הנכבשים אמר ר"י לית כאן נכבשים אלא נשלקים דכבוש כמבושל ושלוק אינו כמבושל ועיין תי"ט שם וגליון תוס' חדשי' שם ובלח"ש שם. ולק"מ דבכבוש לא נחלק ר' יוחנן מעולם דהוה כמבושל אבל הכא מכבוש דציר מליח מיירי. ואי מליח אינו כרותח א"כ הכבוש בציר מליח אינינו כמבושל ומדמוכח מפינכא דכבוש בציר כמבושל ממילא ידעינן דמליח הרי הוא כרותח וק"ל:

קערה שמלח בה בשר וכו' מ"ט פי' דפשיטא לי' דחריפות דצנון משוי לי' כשני טעמים וא"כ מ"ט ותי' אביי משום דהתירא בלע ולא הבין רבא אבל באמת כוונת אביי כדרבא הואיל והתירא בלע אפשר למטעמי' משא"כ באיסורא בלע. וקמ"ל דלא בעינן קפילא למיטעמי' אלא כל אדם ראוי לכך ובקערה קמ"ל דא"א למטעמי' בלשון אא"כ מכניס לפיו ולועסו כמ"ש ט"ז רסי' צ"ח ע"ש:

לרבך יהבי' לי' ואכיל. בריטב"א לרבך א' מרבותיו של ר"א ור"א חשיב סתם רבו הוא רב ושמואל מיסתם סתים להטעותו. ובתשובת רלב"ח כ' דמשו"ה עביד שמואל הכי כי הי' מסופק אי ר"א מחמיר מדעתו כן או רק משום כבוד רבו רב ואי אינו עושה כן אלא משום כבוד רבו רב שלא בפניו יותר הי' מחויב לאכול משום כבוד רבו שמואל שבפניו ע"כ ניסהו שמואל אם יחזור בו ויאכל נמצא לא עשה כן אלא משום כבוד רבו רב וראוי שיחזור בו ויאכל משום כבוד שמואל ואם לא יחזור בו ולא יאכל ש"מ מדעת עצמו פסק כן ובאמת לא אכל ר"א ע"ש ודברים נכונים הם אלא שעדיין הרלב"ח מגמגם איך הוציא שמואל שקר מפיו לרבך יהיבת לי'. ולפי מה שהקדמתי לכתוב דברי הריטב"א הנ"ל א"ש טפי וטובים השנים מן האחד ועיין בסמוך אי"ה:

חס לי' לזרעי' דאבא בר אבא וכו' כ' הרא"ה מכאן מי שנהג איסור בדבר ואוכל אצל א' שאינו נוהג איסור מחוייב להודיע זהו הדבר שאתה נוהג בו איסור וכיון שהחויב כן הוא ממילא ראוי להאמינו ולאכול אצלו ואינו בכלל חשוד על הדבר אלא נאמן באיסורים ועש"ך סי' קי"ט סק"כ:

והקשה רלב"ח הנ"ל אדרבא לידוק משמואל איפכא ולפמ"ש לעיל בשמו לק"מ עוד תי' באמת רב ושמואל פליגו דלרב אסור להטעותו ולשמואל מותר והלכתא כרב באיסורי ע"ש. וש"ך הנ"ל מביא דבריו בקיצור. ולולי דמסתפינא היתי אומר רב אכל אצל שמואל והודיעו שמואל שהם דגים שעלו בקערה ואכל שמואל תחלה ולא טעם בהם טעם בשר והאמינו רב ואכל אחריו. וכן הי' עובדא בדר"א ור"א לא רצה להאמין לשמואל כי חשבו כחשוד לאותו דבר ולא אכל וכשבא אצל רב אמר לו חס לי' לזרעי' דאבא בר אבא שיהי' חשוד להאכיל אדם דבר האסור לו ובודאי מהימן הוא. וא"ש במ"ש שדקדק זרעי' דאבא בר אבא משום דרמב"ם ס"ל אין ע"א נאמן באיסורים אלא מיוחסים שבישראל. ואאימי' דשמואל הי' מרננים כמ"ש תוס' בקידושין ע"ג ע"א ובה"ג סוף הל' גיטין שהיתה אמו נילקית בב"ד על אותו מעשה עד שנתברר שבא בעלה ע"י שם ובעל ע"כ אמר רב חס לי' לזרעי' דאבא בר אבא שהוא מיוחס ומהימן:

ואמנם רש"י פי' בהדיא חס לי' דלהד"מ. ונ"ל לפרש דנהי דרב אוסר נ"ט בר נ"ט היינו חם בחם אבל היכי דאינו אסור אלא משום אדמיקר לי' בלע כדי קליפה לא יחמיר רב מהאי עובדא דשייפא בצעא הי' שייפא חם ואפי' הי' הקערה קרה הא רב ס"ל עילאה גבר וה"ל כחם לתוך חם. ורב אכל אצל שמואל דגים צוננים בקערה חמה דנהי דלשמואל תתאה גבר ושייך בי' נ"ט בר נ"ט מ"מ רב אכיל דעילאה גבר ואדמיקר לי בלע כדי קליפה ולא חייש רב וכן הוה עובדא דר"א אלא ר"א לא אסיק אדעתי' להקל בזה האופן. א"נ איהו חשש לחומרת ב' רבותיו ס"ל תתאה גבר כשמואל ונ"ט בר נ"ט כרב:

וא"נ קרוב לזה לקמן קי"ג מפיק שמואל לדרשא כל הני גדי בחלב אמו דכתיב בב"ח ומשמע מזה דליכא מיעוטא למעט בשר עוף בחלב וס"ל בשר עוף בחלב דאורייתא ועובדא הוה בקערה שהי' בה בשר עוף והודיעו שמואל לרב ואכיל כי רב ס"ל בשר עוף בחלב לאו דאורייתא ולא החמיר בנ"ט בר נ"ט וכן הי' מעשה דר"א וכנ"ל וק"ל:

אמר חזקי' משום אביי הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאוכלו בכותח עמ"ש תוס' מסוגיא דכל יום נעשה גיעול לחברו. צריך לבאר דהתורה הקפידה על הבליעה הנשאר בדופני הקדרה שלא יעשה נותר ומשו"ה הצריכה מריקה ושטיפה לבער הבליעה מן העולם שלא יבוא לידי נותר והקילה בכלי חרס דתסגי בשבירה ולא תצטרך לכבשונות אע"ג דתשאר הבליעה בהחרסות מ"מ קילא הוא דאקיל רחמנא כ"כ תוס' בזבחים צ"ו סוף ע"א. נמצא אפי' רוצה לגנוז הכלים ושלא לבשל בהם שום דבר מ"מ על כרחינו צריך מריקה ושטיפה משום ביעור נותר. וכל זה אין עניינו לביטול ולנ"ט בר נ"ט כלל. אך ר' טרפון אמר ברגל אין צריך מריקה ושטיפה עד סוף הרגל והטעם כי שמבשלים בו בכל יום ויום נעשה גיעול לחברו ורוב הבליעה יוצא ונפלט לתוך המבושל האידנא ונשארה בליעה קלה בדופני הקדרה שאינה כדאי להקרא עליו שם נותר כיון דבהתירא בלע. והשתא קשה להתוס' עכ"פ איך בשלו בו שלמים להפליט הכלים הא ממעט באכילתן ועוד שלמים אחר חטאת הא איסורא איכא לזרים ומיפסל ביוצא. ועל זה תירצו תוס' דמב"מ ברובא בטיל מדאורייתא ומותר לבשל בהם וממילא נעשו גיעול לחברו עד סוף הרגל שאז צריך למרוק ולשטוף הארכתי בזה יען ראיתי במהרמ"ל שהקשה למאי הצריכה תורה מריקה ושטיפה ושבירה כלל כיון דמן התורה ברובא בטיל ואולי סבר הגאון זצ"ל שטעם התורה הוא כדין להכשיר הכלי לחזור ולבשל בו ולזה הקשה הא מב"מ ברובא בטיל ולא צריך הכשר ולא היא הטעם היא לבער הנותר ואי ליכא שלמים מרובים כגון באמצע השנה שלא נעשה גיעול לחברו צריך מריקה ושטיפה וכן כלי הרגל אחר הרגל:

והלום ראיתי בנה"כ סי' צ"ג בכל האריכות שהאריך לא הי' צריך לחלק בין איסורא בלע ולא הי' צריך לכך אלא לחלק בין הקדירות שהם ביעור נותר ובין המאכלים שבלעו בליעת הקדרות וכן משמע מדהקשו תוס' בזבחים צ"ז מרקיק שנגע ברקיקותי' לחלק בין כלים לבשר קדשים פי' בפליטת כלים לתוך המאכל הקילו ולא באוכל שנגע באוכל ולא תי' לחלק בין איסור בלע להתירא בלע שהרי רקיק ברקיק מיירי בפסול שנגע בכשר וכבר הרגיש בזה בטה"ק שם אע"כ אין לחלק בזה אלא כמ"ש. שוב מצאתי בתשובת עה"ג שדיבר פא"פ עם הש"ך כנ"ל ע"ש והוא הנכון:

והנה מ"ש תוס' במקדש אוקמא אדאורייתא וצ"ל דסתם מתניתין אתי' כמ"ד מב"מ בטיל וכל שקלא וטרי' דזבחים ובשלהי ע"ז אתי כן וק' קצת לרש"י דפסק הלכתא מב"מ לא בטיל. ויהיו כל הנ"ל לבר מהלכתא. אלא רש"י שלהי ע"ז פירש האי חטאת ושלמים היינו חזה ושוק של כהנים ע"ש וטעמו דשלמים נאכלים לבעלים בכל העיר וחטאת בעזרה לכהנים וא"כ מה ענין שלמים אחר חטאת בשפוד א' ע"כ בחזה ושוק לכהנים וא"כ לכאורה לק"מ ק' תוס' מהבאת קדשים לבית הפסול דכ"מ פ"ו מפהמ"ק הל' יוד כ' עפ"י תוספתא בממעט קצת מהקרבן באכילתו לית לן בה ומשו"ה תודה שנתערבה באיל נזיר יקרבו וינתן שני הזרוע בשלה לכהנים ע"ש א"כ הכא דליכא אלא משום חזה ושוק שוב לית לן בממעט באכילת קדשים ולק"מ ק' תוס':

ויש להדוחה לדחות דלכאורה ע"כ לא קאמרה תוספתא התם אלא שלא ננתק לרעי' ב' האילים משו"ה לא איכפת במיעט אכילת קצת מהקרבן אבל בעלמא בודאי קפדינן אפי' אמקצת נמי אלא די"ל ה"נ שלא להצריך שבירה ומריקה ושטיפה ויש להקל ג"כ. ואם עדיין נאמר מ"מ קשי' להתוס' דהרי מן התורה מב"מ בטיל ומדרבנן יפסלו ביוצא ויצאו קדשים לבית הפסול הראוים מן התורה ואיך יגרום זה וק' ק' תוס'. אלא לזה יפה תירצו אוקמוה אדאורייתא ולא נוציא לשרפה. מ"מ לפסק הלכה דרש"י דמב"מ לא בטיל לק"מ והבן כי הקצרתי:

והקשה בטה"ק בזבחים למ"ש ב"י סי' צ"ח בשר עז ואיל ועגל ג' מינים הם הדרק"ל הא בשלו כמה מינים בקדרה ולק"מ דהרב"י התם מיירי אי מב"מ לא בטיל ואזלינן בתר שמא הוה ג' מינים בשמא. אבל למאי דקיי"ל ברובא בטיל כל שטעמו שוה אפי' אינו שוה בשמא בטיל ברובא והני תלת הנ"ל לא מצינו שיהיו נחלקים כל כך בטעמם שיהיו אינו מינו:

שוב הקשה הנ"ל אתי' תוס' הא הרוטב הוה אינו מינו דרוטב ובשר ב' מינים הם ונ"ל ג"כ דלק"מ דהרוטב שהוא המיחל היוצא מבשר שהוא שלמים ג"כ כמו הבשר. זה הוא מב"מ בטעמא עם הבשר דהא דרוטב ובשר ב' מינים היינו בשמא ולמ"ד מב"מ בטיל דאזלינן בתר טעמא כנ"ל הוה מיחל היוצא מבשר מב"מ עם בשר ולק"מ אלא מהמים שבקדרה והמים אינם קדשים ולא שייך חנ"נ שיהי' איסור לשתות המים חוץ לזמנו אלא שא"א להפרישם מהמוחל המעורב עמהם וכיון שהמוחל גופי' בטיל במינו ברובא כש"כ המים:

ושם בזבחים הקשו תוס' תידוק מרבנן דר"ט דנ"ט בר נ"ט אסור בנתבשלו דנהי דרבנן יסברו לא הקילו במב"מ בכלי מקדש מ"מ שלמים אחר שלמים יעשו גיעול ע"ש וצ"ל דפשיטא לתוס' דרבנן לא יחלקו שהבישול עושה גיעול וממעט הפליטה עד שלא ישאר בתוכו אלא דבר מיעוט שאינו ראוי לקבל שם חדש נותר דהרי סוגיא דשלהי ע"ז אסתם מתניתין השפוד ואסכלא מגעילן ברותחין כרבנן נמי אתי ומשום נעשו גיעול לחברו נגעו בי' ולא יחלקו רבנן אמריקה ושטיפה ברגל אלא משום ממעט באכילת קדשים ומשו"ה הקשו תוס' נידוק מרבנן דנ"ט בר נ"ט ע"י בישול אסור. ואינו מוכרח דרש"י בע"ז פי' גיעול דהתם באופן אחר מגיעול דהכא ע"ש:

והנה בטי"ד סי' צ"ג מייתי דעת רשב"א בתה"א אם אחר שבשל בשר בשל ירקות נעשה גיעול ומותר לבשל חלב היינו כר"ט הנ"ל דלא כרבנן או ס"ל רבנן לא פליגו אגיעול רק אנ"ט בר נ"ט ע"י בשול אסרו וכנ"ל והנה מייתי טור שם דברי עיטור תמוהים ותמה והרב"י הוסיף לתמוה עליו ויען כי העיטור אינו נמצא והב"י לא ראהו מעולם. וה' הקרה לפני בכתב ישן נושן על שעה חדא והעתקתי ממנו מה ששייך לכאן והוא קצת מוטעה ובהג"ה מועטת יובנו דבריו. זה לשוט בה"ל בב"ח. ואם יש בו ס' מותר אית מ"ד מבשל בו ממין שבשל עכשיו כיון שהבשול מותר טעם הראשון בטל. והקדרה מותרת נמי. ואית מ"ד כיון דקיי"ל כ"ח אינו יוצא מידי דופיו לעולם. טעם הראשון אינו יוצא ממנו לעולם ואינו יכול לבשל בו ממין שבשל עכשיו. וממין הראשון נמי אינו יכול לבשל שהרי האחרון אינו בטל ואין לו תקנה אלא שבירה. ומסתברא מדגרסינן קדרה שבשל בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנ"ט ומדלא מיירי בקדרה ש"מ דאי ליכא נ"ט בחלב הקדרה מותר ומבשל בה חלב דכיון שהוא בטל מה שבקדרה בטל הוא. נשאר בדופני הקדרה ונשאר האיסור דרובא טעם חלב ומיעוט טעם בשר והרי במשהו ע"י תערובות דרבנן ואזלינן בתר רובו דחלב ומה שבפנים אינו עושה בב"ח שתהי' איסורו במשהו שהרי אין בו טעם. והלכתא מבשל בה בשר ומבשל בה חלב לכתחלה ואם לא בשל בה מתחלה בשר ולא תבשיל אחר ובשל בה חלב עכשיו שניהם שוין ומבשל בה איזה מין שירצה עכ"ל:

והנה מוהלכתא ואילך מוטעה ונגיה לקמן אי"ה אך עד והלכתא לא בא אלא לחזק לישנא קמא דמבשל בי' ממין של עכשיו דכשם שהפליטה בטל בס' ה"נ נכנסו ס' חלקי חלב לתוך דופני הקדרה נגד חלק א' מבליעות בשר ובטל בס' ואפי' אי נימא שיהיו משהו א' חלב בדופני הקדרה שנעשה נבלה ושוב יהי' עם החלב מב"מ וכדפריך שם חלב נבלה הוא ויסבור מב"מ לא בטיל. לזה כ' תערובות שבבלע אינו אסור במשהו דוקא משהו בעין אוסר מב"מ ולא משהו שבבלע:

שוב והלכתא וכו' וא"א בלי הג"ה וכצ"ל והלכתא אין מבשל בו בשר ומבשל בה חלב לכתחלה. ואם לא בשל בה מתחלה חלב אלא תבשיל אחר יבשל בה עכשיו איזה מין שירצה ושניהם שוין כנלע"ד וס"ל כהרשב"א שאם הפסיק בבישול ירקות מותר לבשל איזה מין שירצה. עוד העתקתי מהל' חלב שלי המסייע להנ"ל וכתבתיו בתשובתי סי' תר"ם ע"ש:

דאגב חורפי' בלע. עת"ח דבר נאה ומתקבל: