חידושי חתם סופר על חולין כא

מנא הא מילתא דאמרי רבנן זיל בתר רובא. אין להקשות כיון דלמסקנא אפי' ברובא דליתא קמן הורגין א"כ למה לי בסנהדרין אחרי רבים להטות דאיתא קמן עדיף מליתא קמן די"ל דה"א דלמא סברתו של אלו המיעוטין חשובה וטובה ושוקלת יותר מכל אלו המרובי' וטבא חדא פלפלא חריפתא ממלא צני קרא הכי הוה ס"ד קמ"ל אחרי רבים להטות. והר"ן ספ"ק דקידושין הקשה להסוברים ספיקא מן התורה לקולא היכי דלא אתחזק איסורא א"כ מאי מייתי בשמעתין מכל הני דלא אתחזק איסורא. ולפע"ד נהי דלא אתחזק איסורא מ"מ כיון דבהמה בחי' בחזקת אינה זבוח עומדת ואם יולד לה ס' טריפה או דרוסה בחי' קיי"ל דהוה מוחזק מאיסור לאיסור כדקיי"ל בש"ע בהג"ה סי' נו"ן והארכתי בזה במקום אחר. ונהי היכי דלא נולד ספק מחיים כיון שנשחטה הותרה וספיקא לקולא כמו בא זאב ונטל בני מעים. היינו אחר שידעינן שהולכין אחר רוב אבל בהס"ד אי לא נלך אחר הרוב א"כ כל בהמה בחי' כשהי' בחזקת שאינן זבוח כבר מספקי' בה בס' טריפה ונהי חזקת איסור לא הוה מ"מ כסתם ספיקא דאורייתא לקולא דילפינן מממזר נמי לא הוה ולזה צריך ילפותא מקטן וקטנה נמי הכי הוה דבחיי הבעל היתה בחזקת איסור א"א לכ"ע ואז כבר הי' הספק אם ימות שלא תותר ליבם קטן שמא ימצא סריס או תמצא איילונית ואזילנן בתר רובא להתיר ספק זה ופריך מנא הא מלתא ופשוט שפיר מקדשים ופרה אדומה. ושמעתי שקרוב לזה איתא בפרי מגדים. ובזה ניחא מאי דקשי' לן לשיטת רש"י ותוס' נדה כ"ג ע"ב ותוס' שם ד"ה אמר רבא ושטו נקוב וכו' דטרפה אין אמו טמאה לידה ועיי' חי' רשב"א שם. וא"כ איך יהבי' ימי טוהר אחר שבועיים ועדיין לא נתברר טרפה ילדה או לאו דאזלינן בתר רובא ולהנ"ל ניחא דהיכי דליכא שום חזקה לאיסורא לאו חידושא דסמכינן ארובא דבלא"ה ספיקא לקולא כנ"ל. מיהו אשכחן התם גם חזקת טומאה ששופעת דם מימי טומאה לימי טהרה וטובלת ומטהירין הדם ההוא עיין נדה ל"ה ע"ב אלא דההוא לא כתב בתורה ולא מצי למילף מיני':

ומיהו מדצריך לשלם דמי ולדות לבעל ומוציאין ממון ולא חיישינן דלמא טרפה הולד או נפלט ודוחק לאוקמא בנגמרו שערו וציפרניו וגם בדקי' לי' מי"ח טרפות. אלא מממונא לא ילפינן איסורא ומשו"ה מייתי רש"י לקמן סנהדרין י"א מחייבין וי"ב מזכין ולא מייתי ג' דייני ממונות ב' מחייבים וא' מזכה אלא מממונא לא ילפינן איסורא:

ובקונטרס הנקרא שיחת חולין הקשה נילף משלוח הקן דכתיב והאם רובצת על הבצים תקח לך ולא לכלביך וא"כ הביצים מותרים וניחוש שמא האם טרפה ולא שייך לבדוק האם דכתיב שלח תשלח האם וגם אינה ניכרית לנו מקדם דכתיב כי יקרא פרט למזומן ויש להמציא מציאת רחוק בדוחק אע"כ אזלינן בתר רובא. ולפע"ד לק"מ דמבואר לקמן ס"ד ע"א תוס' ד"ה שאם ריקמה. דאי לאו דכתי' לך ולא לכלביך הוה אסרינן כל ביצים משום דאתי מהחי והשתא דכתיב לך ושרי' ביצים ה"א אפי' טמאים לשתרי אצטריך בת היענה למיסר ביצת טמאה ע"ש והנה פשוט אי לאו בת היענה הוה שרי' גם ביצת טרפה כי היכי דשרי איסור אמה"ח והשתא דכתיב בת היענה לאסור טמאה אסרינן נמי טרפה ולא שרי אלא איסור אמה"ח. אך כל זה כיון דכבר ידעינן דאזלינן בתר רובא מוקמא התירא דלך ולא לכלביך ברוב ביצים הכשרים. וביצת טרפה אסירי. אבל לא מצי למילף מהכא דאזלינן בעלמא בתר רובא דמנ"ל הא דילמא כי היכי דשרי רחמנא איסור חי שרי נמי איסור טרפה ולא אסר בת היענה אלא טמאה לחוד. וכן י"ל קושיתו מחלב מדכתיב תזבח ולא גיזה ואכלת ולא חלב משמע בעלמא חלב שרי אפי' בלי זביחה ובדיק' וי"ל כנ"ל וק"ל:

ושמעתי בשעה"מ הקשה נילף ק"ו מקורבה דכתיב והיתה העיר הקרובה. וקיי"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ש"מ רוב עדיף מיני' מסברא וא"כ כיון שהולכין אחר קרוב כ"ש דניזיל בתר רובא. והנה כבר כתבתי מזה בחי' פ' לא יחפור דבטעם קורבא כ' הפשטנים משום מגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב עיי' הרא"ע ואלו הי' טעם אמת הי' אזלינן בתר עיר הקרובה אפי' בדנפישא מינה. אך אין האמת כן אלא קורבא גופי' מטעם רוב דרוב רגל המהלך בסביבות עירו הקרובה ובני עיר יוצאים ובאין דרך עירם יותר מבני עיר אחרת. והוה כעין רוב אלא שהוא רוב גרוע וקאמר ר' חנינא דרוב מעליא עדיף מקרוב. וכל זה בתר דידעינן דאזלינן בתר רובא תלינן טעמא דקרא דעיר קרובה משום רובא. ורוב מעליא עדיף מיני' וקרא מיירי בדליכא דנפישא. אבל אי לא הוה ידעינן בשום מקום דאזלינן בתר רובא לא הוה אמרינן טעם דקורבא משום רוב אלא מגז"ה או מטעם הנ"ל ואפי' איכא דנפישי נמי קורבא עדיף התם ובעלמא לא בתר רוב ולא בתר קרוב ניזיל. ותוס' הקשו נילף מחזקה תי' ר' חיים רובא עדיף מחזקה אתי' מפרה אדומה. הנה לא הומ"ל דלמסקנא אתי' משחיטה עצמה דלא חיישינן שמא במקום נקב קא שחיט והוה נבילה ואינה זבוח ואתי' רובא כשרות ודחי חזקת שאינה זבוח. הנה לפמ"ש מהרש"א בבכורות כ' ע"ב דנקיבת הושט טרפה הוה וכבר כתבתי מזה לעיל א"ש ובלאה"נ אין כאן אלא חזקת שאין נעשה בה מעשה הזביחה אבל לא חזקת שאינה ראויה לזביחה שיהי' בה נקב במקום שחיטה ואין צריך לרוב נגד החזקה כי לא אתחזקה מעולם שלא תהיו ראוי' לזביחה ולא דמי' למ"ש תוס' ספ"ק דב"מ ד"ה איסורא דס' נקב הושט מיקרי אתחזק אינה זבוח התם קאי אי לא אזלינן בתר רובא באיסורא נמצא לא אמרינן רוב בהמות כשרות נמצא כל בהמה בחיי' בספק טרפה וניקב הושט עומדת ובחזקת שאינה זביחה ואינה ראוי לזבוח. אע"כ אזלינן באיסורא בתר רובא וממילא כל בהמה בחיי' אע"ג שהיא בחזקת שאינה זביחה אבל היא בחזקת שראוי לזבוח שהרי רוב בהמות תהיו ראוי לזבוח והבן זה. וכן הא דאמרינן קטן וקטנה מנ"ל אינינו רוב נגד חזקת איסור לשוק דמעולם לא הי' כאן חזקה שלא יהי' ראוי לחליצה וייבום אלא שלא נעשה בה מעשה ההוא אבל ראוי לאותה מעשה. ועוד לענין ושט י"ל דהא בלא"ה נקב בושט הוה מיעוטא דמיעוטא. בשלמא אי דנין על איסור טרפות שפיר ילפינן משמא במקום נקב קא שחיט דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן למיעוט טרפות דשם טרפות חד הוא אך לבתר דידעינן בתר רובא ליכא למילף מהכא דרובא עדיף דאל"ה הי' לנו לאוקמא בחזקת אינה זביחה ז"א כוון דבשום טרפות ליכא אינה זביחה אלא בניקב הושט לחוד והא ה"ל מיעוטא ולא חיישינן כלל ולעולם בעלמא איכא למימר רובא לא עדיף מחזקה משו"ה הוכיח רבנו חיים מפרה אדומה. אך צל"ע מפרה אדומה היכי מצי למיליף למסקנא דאתי' משחיטה עצמה וא"א למבדק שום בהמה ולא שום קרבן וחטאת ואפי' קמי שמי' גלי' שהוא טרפה יי"ח מפני שלקח מן הרוב. והנה טהרת אדם שבחזקת טומאה ע"י פרה אדומה לא תלי' רחמנא בפרה כשרה ולא כתיב גבי פרה מן להוציא טרפה דנימא לא מיטהר האדם אלא מטעם רוב כשרות לא כן הוא אלא חטאת קראה רחמנא וכל פרה הראוי להיות חטאת היא מטהרת האדם וכיון דבחטאת אין חזקה מתנגד אזלינן בתר רובא והי' הפרה הזאת ראוי לחטאת וממילא מטהרת האדם אפי' קמי' רחמנא גלי' שהוא טרפה לא מטעם רוב דוחה לחזקה אלא כיון שהיתה ראוי לחטאת וא"כ מנ"ל למסקנא דרובא עדיף מחזקה לרבנו חיים. ולזה י"ל פרה אדומה לאו דוקא אלא מכל מחוסרי כפרה שהם בחזקת טומאה עד שיביאו קרבנותיהם מצורע ויולדת ובקרבנות אלו כתיב מן הבקר להוציא את הטרפה והרי א"א לבודקם שמא במקום נקב קשחיט וסמכינן ארובא נגד חזקת טומאה וא"ש:

והנה בר"פ המוכר פירות צ"ג ע"א ס"ל לשמואל חזקה עדיף מרובא אינו ענין לחזקה דהכא דאוקמי' מילתא אחזקה קמייתא דהא רובא עדיף. והתם מיירי מחזקת וסתו ומנהגו של זה השור ליגח וכבר נגח כמה פעמים תלינן הקלקלה בו ולא באחר שלא נגח מעולם וסברא זו עדיפא ובא להוציא אפי' ממון מבעל השור. מלהוציא ממון ע"י רובא דזבין לרדיא דאפשר דהוא מהמיעוט דזבין לשחיטה ואין הענינים דומים וכבר כתבתי לעיל ג' חלוקים בעניני חזקות ועיי' פ"י בק"א כתובות סי' מ' והריב"ש סי' שע"ט מסופק אי רוב א' דוחה ב' חזקות ובנ"ב קמא רצה להוכיח משמעתין דרוב א' דוחה ב' חזקות מפרה דרוב שלה דוחה חזקת שאינו זבוח וחזקת טומאת אדם ולפמ"ש לעיל הא ליתא. ובני הבחור החתן כה' אברהם שמואל בנימין שיחי' אמר לי דלשיטת רש"י לקמן פ"ו ע"א דרוב תינוקת מטפחין היינו בשרצים והאי רובא דוחה לחזקת טהרה דעיסה לר"ל אפי' לשרץ ולר' יוחנן עכ"פ לתלות משום דלא הוה רוב מעליא כמ"ש תוס' שם ע"ב וא"כ עכ"פ ה"ל לתינוק חזקת טהרה ולעיסה חזקת טהרה ואתי רוב מטפחין ודחי לשני החזקות משא"כ לר"ת שם דהתינוק ודאי טמא ורוב מטפחין בעיסה קאמר לא מוכח מידי אבל עכ"פ מוכח דרש"י לא ס"ל לחלק בין חד חזקה לתרי ואפשר דלא פליג ר"ת בהא ומכ"ש בתרי חזקות דאיירי בהו ריב"ש חזקת חי דבעל וחזקת א"א דאשה דהכל חד. ונכון הוא:

ועיין במשנה דנזיר פ"ט משנה ב' שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר. הפי' הפשוט משו"ה מוקמי' אחזקה שמעמד ומצב ורגל חזק יש לדבר לומר כן ואל"ה הי' ראוי להחמיר מספק בין לענין טומאה שלא לשרוף בין לענין טהרה. אך הרמב"ם מביאו תי"ט שם ועוד לקמן משנה ד' ד"ה שרגלים לדבר פי' בהיפוך אי לאו חזקות לא היינו חוששין לספק כלל שהספק הוא כמו רגלים נדים ונעים ואין להם מעמד ואין לדבר סוף תאמר כך ותאמר כך ע"כ אין לחוש להם עד שנמצא שום חזקה להשען עליו ע"ש והיינו כשיטתו דמן התורה ספק להקל:

והנה בכל הסוגיא י"ל מיירי מספק שהוא בטבע כגון קטן וקטנה שיש בטבע העולם שיולדו סריסים ואיילונית או טרפות מן הבטן וכיוצא. אך לחוש למקרה שיזדמן קשה הענין מאוד בודאי אין לדבר סוף ויהי' לחם שנתעלם מן העין אסור שמא נפל עליו חלב או דבר האוסרו. ודלמדין ממכה אביו ואמו צ"ע גדול איך ס"ד לחוש למקרה שמא בא עלי' א' ואינסה ואין לדבר סוף ויש לדחוק דאין אפטרופיס לעריות הוה כבטבע כמ"ש תוס' בבכורות וביבמות ר"פ האשה בתרא. דבעילת אדם לא מיקרי רוב התלוי במעשה כיון שהוא בטבעו נהי התם מיירי באיש עם אשתו מ"מ אי לא הוה אזלינן בתר רוב הוה אמרינן אין אפטרופיס לעריות וכל אדם שוין בזה ודוחק. ומכ"ש למה שכ' תוס' אפי' חי' יב"ח נמצא ידעינן דלא הוה טרפה מבטן רק דלא נתבררה שעה א' שמא בין כך נטרף ק' מה"ת לחוש למקרה ואין לדבר סוף מיהו בבהמה י"ל כיון דכל הני חווי ברייתא קוצי אוכלין כדלקמן מ"ג ע"ב ושכיחי שינויים אי לאו דמ"מ רוב כשרות ואזלינן בתר רוב היו לנו לחוש. ועוד הא כבר כתבתי לעיל דבהמה בחיי' בחזקת איסור קמיתא בחיי' ויצאה מאיסור לאיסור. אבל תוס' ילפי כן מעדים זוממין בודאי קשה כיון שכבר חי יב"ח ולא נולד טרפה מן הבטן מה"ת לחוש באדם למקריים המתהוים ואין לדבר סוף וצ"ל דיני נפשות שאני דכתיב והצילו העדה וצ"ע בכל זה:

כגון ט' חניות וסנהדרין. הני תרי יש לכל א' מעלה וגריעותא. ט' חניות בנתערבו אין המיעוט ניכר לפנינו וכן בשר הנמצא א"א להכיר מאין היא. משא"כ סנהדרין שהמיעוט ניכר ולא שייך ביטול. ולעומת זה ט' חניות אפשר שיפגע בהאיסור. משא"כ בסנהדרין שאינו נוטל מהמיעוט אלא שאינו חושש עליהם וכמאן דליתא הם. וסברא זו במרדכי דפרקין סי' תקצ"ג ועיי' בט"ז א"ח סי' תרל"ב סק"ג. ושקולים הם ויבואו שניהם מאחרי רבים להטות. ולענין ק' הלבוש וט"ז שם אעתיק מה שכ' על גליון ש"ע שם וז"ל עמשתי"ט רפ"ב דכלאים מזה. והנלע"ד הכא אין הביטול למעלה בהסכך אלא בהצל למטה ושם הרי מעורב ואינו ניכר. וכן התם בכלאים הביטול במקום יניקה ושם אינו ניכר ומתבטל אך אנחנו היינו יכולין להסיר הסכך מלמעלה וכן הפירות המעורבים הניכרים לפנינו ולא יבוא לידי ביטול ובזה יפה כ' לבוש ילפינן מסנהדרין שהרי אם יחסר המזג ולא יהי' מספר כ"ג או ג' דייני ממונות אין לגמור הדין וא"כ יעמדו המיעוט וילכו להם ולא יגמר הדין לעולם דהא בעינן תרי מגו תלתא. ואפ"ה אין מחוייבין ולא רשאין להסתלק ה"נ אין צריך להסיר הסכך ולא הכלאים במקום שניכרים. ושוב ממילא מתבטלים במקום שאינם ניכרים היינו הצל והיניקה וק"ל:

וסנהדרין פירש"י י"ב מזכין ולא כ' רוב מחייבין היינו משום התם בעי' הטיי' ע"פ שנים מגז"ה ואנחנו אזלינן בתר רוב אפי' פורתא יתיר כמ"ש ש"ך בי"ד סי' ק"ט משו"ה מייתי מרוב מזכין אלא שיש לעיין דלמא התם משום חזקת כשרות מסייעא לרוב. וי"ל דעל הרוב נהי שאין ממיתין מ"מ אינו כשר אלא ע"י שבודקים בעוקצי תאנים יצא זכאי וכדומה. ואפי' במקום שנעשה עדות מוכחשת והוא נשאר כשר גמור מ"מ מוציאין העדות מחזקת כשרותם ועכ"פ פסולים להעיד ולהצטרף זה עם זה במקום אחר ואדרבא רובא דסנהדרין מדחה חזקה ועמ"ש תוס' ב"ק כ"ז ע"ב ד"ה קמ"ל וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מארי' דהא ב"ד מפקי' לי' וכו' ע"ש וק"ל:

כגון קטן וקטנה. איכא עוד דבר ממוצע שיצא מכלל רובא דליתא קמן ולכלל איתא קמן לא בא והיינו כגון רוב כותים לעיל וי"ו ע"א וכן ר"פ כל הצלמים ולזה נתכוונו תוס' ר"פ האשה בתרא ע"ש ועיי' בר"ן ר"פ כל הצלמים מה שהקשה על הרמב"ן וק"ל ועיי' לקמן פ"ו ע"א חשו"ק רוב מעשיהם מקולקלין לא קאמר רוב חשו"ק מקולקלים דאז הוי כמו כותים ודר"פ כל הצלמים. אך אמר כל א' וא' מהם רוב מעשיו מקולקלים ומיעוטא מתוקנים והוה כמו קטן וקטנה ודרכו של תינוק לטפח דמייתי עלה ע"ש:

וע"ש בתוס' ד"ה מ"ט וכו' שכ' וי"ל דמספקא להו לרבנן אי רוב מעשיהם וכו' והשתא לא מהני חזקה מידי ע"ש וצריך ביאור דכוונתם דלא שייך חזקה אלא בספק המעשה איך נעשה אז העמדנו בהמה על חזקתה אבל אם אנן מסופקים בקבלתינו או בסברא אי כך או כך לא תכריע חזקתה של בהמה זו. וכ"כ מ"ל פ"ב מטומאת צרעת בסוף הלכה א' וז"ל ואפ"ל דלא שייך לומר אוקי גברא אחזקה אלא בספק מציאות וכו' אך בודאי נעשה המעשה ומספקא לן מילתא היכי אגמרי' רחמנא למשה. לא שייך למימר אוקי גברא אחזקתי' והכי אגמרי אטו מפני חזקתו של זה משתנה מאי דאגמרי' רחמנא למשה עכ"ל ואמנם במהרי"ק שרש ק"ס כ' מדפליגי אי בפ"א נעשה מומר ע"כ אוקי בהמה בחזקת שאינה זבוחה ע"ש משמע בספק פלוגתא נמי שייך אוקי אחזקה. ומיהו י"ל התם נמי אי הוה ידעינן בפעם הראשון שכוונתו כוונת המרת דת היינו פוסלין גם בפ"א רק ס"ל כל דלא אתחזק תרי זימני מוקמי גברא אחזקת צדקת דמעיקרא ולא יריע ולא ישחית עוד אבל אי הוה ידעינן דעתו דעת רשע הי' פוסלין בפ"א לכולי עלמא. וא"כ שייך שפיר אוקי בהמה אחזקתה שאינה זבוחה וחזקת צדקתו דמעיקרא דאיתרע השתא לפנינו ולא אלים לאפוקי בהמה מחזקת איסור שלה כיון דבלא"ה איכא פלוגתא דרבוותא כנלע"ד. וז"ל ש"ג ברי"ף פא"ט בא זאב ונטל בני מעים וכו' וכ' ריא"ז ונראה בעיני שלא אמרו הרי היא בחזקת היתר אלא במעשה מסופקת כענין שכתבתי. אבל בהוראה מסופקת הרי ספיקו להחמיר כמבואר בקונטרס הראיות עכ"ל והן הנה דברי תוס' הנ"ל ומיהו עיקר קו' תוס' שם י"ל דנהי דרוב מומחים לא הוה רובא דתלי במעשה דוסתו של מומחה למשחט שפיר מ"מ בחשו"ק אפי' אי רוב מעשיהם מתוקנים מ"מ גבי שחיטה הוה רוב התלוי במעשה ולא אלים למידחי חזקה לגמרי ומיהו ספק משוי לי' כדמוכח בתוס' בכורות כ' סוף ע"א גבי רוב בהמה מתעברות ויולדת ע"ש:

סימן זמ"ן שב"ח מכנ"ש. זמ"ן היינו ג' אמוראים דילפי מקדשים בפנים וסימנים פא"ר "פסח 'אלי' "ראש עולה. שב"ח היינו ג' אמוראים דילפי' מקרבנות חוץ וסימנם פש"ע "פרה "שעיר "עגלה. מכנ"ש הם ג' אמוראים דילפי מדיני נפשות שסימנם זמ"ה "זוממין "מכה "הורג. ורב אשי יליף משחיטה עצמה כלול מן הכל דגם בדיני נפשות שייך במקום סייף נקב הוה:

אתי' מרישא של עולה. כ' תוס' לילוף מחילול שבת עיי' פסחים ע"ג השוחט בשבת ונמצא טרפה ע"ש והקשה בקונטרס שיחת חולין דלמא שוחטין ע"י שנים כדקי"ל לקמן כרבנן ל' ע"א וי"ל דעכ"פ ה"ל לאתויי לר"מ דמחייב שנים שעשו מלאכה זה יכול וזה יכול עיי' שבת צ"ב ע"ב והלא הרבה ילפותות

בשמעתין למ"ד טרפה חי' ולמ"ד התראת ספק שמה התראה אע"ג דלאו הלכתא ועוד לשמואל ביומא מ"ב ע"א דשחיטת פרו של כה"ג פסול בזר וה"ה בכהן הדיוט א"כ אפי' יה"כ שחל להיות בשבת שוחט כה"ג לבדו ותו קשי'. ואפשר ס"ל להתוס' דהלכתא כשמואל כדמשמע מנחות י"ט ע"א וכו משמע דפסק רמב"ם בעיה"כ. ואפי' תימא דלעולם הלכה כרב ומ"מ ש"ס דמנחות יליף מקרא דעכ"פ מצוה מן המובחר שישחוט אהרן בעצמו מ"מ מוכח דמותר לשחוט ביה"כ וה"ה בשבת. ואפי' תאמר דקרא קאמר אהרן בעצמו עם אחד ישחטו שניהם מ"מ לשמואל דאהרן מעכב ה"ל זה יכול וזה אינו יכול וחייב:

ונתח אותה ולא נתחי' לנתחים. לא הוה מצי למילף משארי טרפיות שמא נפסקה חוט השדרה דז"א דהרי יכול לנתחו מיד בתחילת ניתוח במקום שדרה ובמקום בוקא דאטמא וכדומה. אך הראש כבר הותז ואינו רשאי לנתחו באופן אחר אלא במקום שחיטתו בצוואר וההיתז הזה היא ניתיחו. ושוב אינו רשאי לנתחו עוד ולבדוק קרום של מוח דא"כ ה"ל ניתיחיו לנתחים ועיי' לקמן כ"ז ע"א תוס' ד"ה מנין וכו' וק"ל:

דלמא דמנח גומרתא. עתוס' ספ"ו דזבחים ולפ"ז הומ"ל מנ"ל להקל דאזלינן בתר רובא דלמא להחמיר והכי קאמר לא תצטרך לשבור בו עצם כי אפי' ספק אני מכשיר בו ומדאצטריך ש"מ בעלמא צריך לבדוק. אלא דזה א"א הרי אפי' לא ישבור עצם אכתי אפשר לבדוק ע"י גומרתא ואי אתי להקל ולהתיר ספק ה"ל למימר ועצם לא תפתח בו אפי' ע"י גומרתא לא צריך אע"כ בא לאסור שבירת עצם ושפיר מוכיח הכי הומ"ל משו"ה דחי לי' בקיצור ע"י גומרתא. ושוב אמרו לי התלמידים דק' זו הקשה הגאון מוה' אברהם ברודא זצ"ל והובא בשעה"מ והנלע"ד כתבתי:

ועיי' פסחים פ"ד ע"ב לאוקמתא דאביי ס"ל לרבי מבעוד יום אין בו משום שבירת עצם מיהו לית הלכתא כרבי וגם לא קיי"ל כאוקמתא דאביי ע"ש:

הערופה כשהוא שלימה. עתוס' ד"ה הערופה ועיי' מהרמ"ל. והפירוש הפשוטו דה"י דהערופה פי' זאת ולא אחרת הן זאת בערופה ולא אחרת בערופה אלא בשחיטה וה"ה זאת אסורה אחר שנעשית מצותה ולא אחרת. אבל למדרש מיני' ג"כ הערופה בהויתה תהא שלימה זה א"א למידרש מה"י דהערופה ע"כ כ' תוס' דאתי' מדסמיך עגלה להערופה:

אתי' מפרה אדומה. כ' תוס' דס"ל טרפה חי' עיי' תשו' רשב"א ויש"ש פא"ט סי' פ' דיש רצו לומר טרפה אינה חי' יב"ח הוא מטעם רוב אבל מיעוט חי' והרשב"א צווח עליהם והיש"ש מסיק דא' מאלף אפשר שימצא שתחי' ומ"מ אינה בגדר רוב ומיעוט ע"ש ונ"ל אפי' להסוברים שהוא רק רוב אינם חיים ומיעוט חיים מ"מ ק' ק' תוס' דלמא אחר יב"ח כבר אית לפרה חזקת חיים דאין לומר הוא גופא מטעם רוב די"ל אפי' לא אזלינן בתר רובא מ"מ למיעוטא דמיעוטא כ"ע לא חיישינן והכא רובא כשרים. וממיעוט טרפות אינם חיים יב"ח וזו שחיתה יב"ח מרוב כשרים היא וע"כ צריכין לתי' תוס' דחזקה שאינה מבוררת לא שמה חזקה. וזה מוכרח ג"כ מדר"מ היכי אכיל בשרא ולא אמר ביותר מיב"ח וע"כ משום חזקה שאינה מבוררת. ומ"ש תוס' דמוקמי' אדם בחזקת טומאה אין להקשות איך טובלים במקוה שנמדדה זה לפני כמה שנים ומוקמי' מקוה אחזקת שלימותה. אדרבה נוקמא הטמא בחזקתו. י"ל באותה שעה שנמדדה הי' ראוי לטהר טמאים ושוב מוקמי' אחזקה שראוי לטהר טמאים כמו שהיתה בשעה ראשונה משא"כ פרה אפי' נימא חזקה שלא נתבררה שמה חזקה ואחר יב"ח אתברר שאשתקד הי' כשרה ומוקמי' עתה אחזקת כשרותה מ"מ מעולם לא הי' שעה שהיתה מטהרת טמאים בברור אלא עתה מכח חזקה ולזה מתנגד חזקת טומאת אדם. ומ"ש תוס' שאם עשה גבינות מכמה בהמות וכו' רבותא קמ"ל דאע"ג דהוה ס' טרפה וגם תערובת בכמה בהמות מ"מ ה"ל א' בגופו וא' בתערובות ולא מהני לר"י ועיי' היטב ט"ז רס"י פ"א מה שהקשה אהרשב"א במשמרת הבית. הנה מ"ש ט"ז דהוה ס"ס י"ל אינו יכול להתהפך. אבל המעיין ברשב"א יבין דעתו דכללא הוא לשמא נטרפה לא חיישי' לשמא תטרף חיישינן כל שעה וכמ"ש רשב"א עצמו ר"פ האשה בתרא שמא הפילה לא חיישינן שמא תפול חיישינן והוא שיטת ר' מנחם מיוני בתוס' קידושין מ"ה ע"ב ד"ה בפירש וכו' ע"ש ומיהו כל שיש לתלות הספק בזמן שהיתה בחזקת איסור בלא"ה היינו אינו זבוח ויצאה מאיסור לאיסור יותר ראוי מלתלות אחר שיצא בהיתר והשתא שבא לשחוט הבהמה אוקמי' אחזקה שלא נטרפה כבר אי אפשר שתטרף בשעת שחיטה עם נדנודה וכשמוצאין בה נקב תולין באותה רגע השחיטה והשתא הוא דאיטרפא. מה תאמר אחר גמר שחיטה נמי נימא כבר ניקבה לא נימא אלא בסוף שחיטה איטרפה אחר גמר חתיכת סימנים י"ל כיון שיש לספק שיצאה מחזקתה מחיים בשעה שהיתה בחזקת שאינה זבוחה אין לתלות בהיתר אבל לענין באיזה שעה נעשית מחיים בזה לא יגרע חזקת אינה זבוחה דלעולם היא בחזקה זו א"כ י"ל שמא נטרפה כבר לא אמרינן ושמא תטרף ברגע שחיטה עם נדנודה אמרינן ועיי' היטב בפרי מגדים סי' פ"א במשבצת זהב סוף סק"ג יש לעיין על דבריו ולהעמיק בהם:

ר"א בן יעקב אמר וכו' עיי' לקמן נ"ז ע"ב ס"ל לראב"י דטרפה יולדת ומשובחת ע"ש ומשו"ה לא הו"מ למילף מיעמד חי דטרפה חי' ס"ל אע"ג דריש מס' ע"ז ממעט טרפה מחי אפי' למ"ד טרפה חי' היינו מיתורא אבל הכא לא מיתורא רק ממשמעותא לא מימעט לי' טרפה ע"כ הוצרך לומר אין הגורל קובע וכו' מיהו למאי דקיי"ל טרפה אינה חי' א"כ מימעט ממשמעותי' דיעמד חי כמ"ש רמב"ם סוף ה' עיה"כ ונפקא מיני' לכשיטרף אחר הגרלה ע"ש בלח"מ ומל"מ וכעין זה בראש יוסף ע"ש. ומיהו לרמב"ם וסיעתו דכל ספיקא דאורי' בעלמא לקולא וקרא דס' ממזר אתי דהתם מותר כודאי ולא כספק עיי' מהרי"ט ח"ב סי' א' א"כ י"ל ראב"י נמי איעמד חי סמיך אלא ס"ל דאייתר דהא בלא"ה בעי' ראוי לשם אע"כ דבעינן הכא ודאי חי ולא ס' דהכא ס' שיארע בו אזלינן לחומרא וא"כ סמכינן ארובא והוה כודאי חי:

משום דאמרינן זיל אחר רוב בעילות. זה הוה קצת כרובא דאיתי' קמן כיון דקיבלה מכמה בעילות וא' צלחה להריון והשאר פלטה אמרינן כל דפריש מרובא דבעל פריש. אבל רמז בזה עוד דבירושלמי פ' עשרה יוחסין יליף חזקת מנהג מהכא והכי פירושו נהי אי היינו רואין זה בעל כמה בעילות וזה א' היו לנו לומר מרובא פריש אך מי ראה שהבעל בעל רוב בעילות. וצ"ל חזקת מנהגו של עולם כך הוא דהבעל בועל במועדו ועונתו והנואף בועל במקרה ע"כ אמרינן רוב פעמים הבעל בועל וכל דפריש מרובא פריש וקרוב לזה כ' בסדרי טהרה רס"י קפ"ה ע"ש. ובב"ש סי' י"ט במ"כ לא דק:

אך צ"ע הוא גופי' מנ"ל להירושלמי דלמא אחזקת מנהג הבעל לא סמכינן אך אזנות לא שכיחא ורוב פעמים אינה מזנית לא באונס ולא ברצון ואין אפטרופס לעריות מיעוטא היא ולא רובא ונלמד מכאן דאזלינן בתר רובא ולא זינתה. אבל למיזל בתר חזקת מנהג דנימא אפי' בעל הנואף מ"מ הבעל בעל רוב בעילות מנ"ל וצ"ע לכאורה. וצ"ל דאין אפטרופס לעריות הוה ממש כהפקר גמור ואינו נכנס בגדר רוב ומיעוט כלל. אע"ג דאמת הוא דזנות ומכ"ש אונס לא שכיח מ"מ השתא בהס"ד אנו מכניסין בספק זה כל העולם כלו וכל הערביים ומצרים אפי' חבושים בסוהר ישראל ואמרינן כאן נמצא וכאן הי' מ"מ כל זה מטעם רוב אבל אי לא אזלינן בתר רוב הרי כל הערביים בספק וכבר כ' הרא"ה בבד"ה דרוב גוים פרוצים לאו רוב אלא כל גוים ואין מעצר לפרוצותם ואינו נכנס בגדר רוב ומיעוט אי לאו דרוב בעילות אחר בעל ובזה מיושב קו' פני יהושע בכתובות י"ג ע"ב דהתם קיי"ל כר"ג ומשמע דס"ל יש אפטרופיס והכי פשיטא דאין אפטרופס. ומורי בהפלאה תי' דלבתר דאזלינן בתר רוב קיי"ל יש אפטרופס מטעם רוב. ואני אומר אי ס"ד באשה שנסתרה עם א' בהחבא אפ"ה רוב יש אפטרופס א"כ כשהיא ובעלה חבושים יחד בודאי מיעוטא דמיעוטא הוא לחוש לאחר ואם הכא מיעוטא איכא התם כשהם נסתרים יחד בודאי רובא איכא וכר' יהושע ואנן הא קיי"ל כר"ג וסתרי סוגיא אהדדי וכקו' פ"י ולהנ"ל ניחא דהתם בישראל יש אפטרופס לר"ג אפי' נסתרו בהדדי והכא חיישינן לגוים דפרוצים אפי' חבושה עם בעלה אין אפטרופס ואפי' הפקר גמור הוה ואינו נכנס בגדר רוב ומיעוט כלל:

ואם אולי נאמר אה"נ שמעתתא כר' יהושע ואנן דקיי"ל כר"ג לא מוכח ממכה אביו. י"ל בסנהדרין ס"ט ע"ב דדחי בבא עלי' אביה ע"ש וצע"ג הא מאביה גופי' מוכח דניזל בתר רובא בד"נ דלמא לאו אבי' הוא ולהנ"ל ניחא דאבי' משכחת בחבושים וסוגיא דהתם כר"ג דיש אפטרופס לעריות מיהו בלאה"נ לק"מ כמ"ש חי' ר"ן שם דהא בעי התם אי אזלינן בד"נ בתר רובא היינו היכי דאפשר לקיים באופן אחר. היכי דא"א לקיים באופן אחר קים לי' מסוגיא דהכא דאזלינן בתר רובא וא"כ שפיר דחי בבא עלי' אבי' ולא ניחוש דלמא לאו אבי' דא"א לקיים בענין אחר. ועי"ל במכה אביו או בא עלי' אבי' שכבר לענין כמה ענינים מיום שנולד החזקנו שזה אביו של זה לענין כמה ענינים מכח רוב ושוב כשמגיעין לענין דיני נפשות נמי אזלינן בתר רוב שכבר החזקנום ולא גרע ממי שבנה מורכב על כתפה פ' עשרה יוחסין פ' ע"א. אך היכי שתחלת דינא על דיני נפשות בהא מספקינן התם ודחי שפיר בבא עלי' אבי' שהיא מוחזק באבי' משארי ענינים ועיי' סברא זו בדברי מורי בהפלאה ספ"ק דכתובות. ועיי' בכורות כ' ע"א תוס' סוף ד"ה ור' יהושע פוטר ומיהו היא קצת תימה וכו' ע"ש וק"ל:

ואיידי דאיירי בזה ארשום כאן מ"ש בספרא פ' אמור בפסוק לאביו ולאמו גבי כהן הדיוט ולכתוב ולאמו ולא בעי אביו ונימא ק"ו מה אמו שמתחללת מטמא לה אביו לא כ"ש. אילו כן הייתי אומר דיו כאמו מה אמו ודאי אף אביו ודאי אביו חזקה מנ"ל ת"ל ולאביו ועיי' כן במס' נזיר בפ' כה"ג. והקשה הר"י הצרפתי למה לי קרא על אביו חזקה דממ"נ אם אינו אביו אינינו כהן ומותר לטמאות למתים. ובתשובת רשב"א דברים מבולבלים קצת הועתקו בס' קרבן אהרן ג"כ. המובן לי ממנו ב' תירוצים א' אה"נ להתיר טומאה לא צריך קרא אך הכהן מצוה שעל כרחו יטמא לקרוביו משא"כ מי שאינו כהן. וה"א אביו חזקה דלא אתי בק"ו מאמו. יעשה כרצונו אם ירצה יטמא ואי לא לא קמ"ל כופין אותו לטמא ותי' זה כ' ג"כ קרבן אהרן בשמו. ויש במתק לשונו עוד תי' כיון דסברא נוטה מי שהוא מכהני ה' לא יטמא למתים ואפי' לא הי' בירושה לזרעו של אהרן דוקא. והשתא נהי דבעי' דוקא זרעו של אהרן מ"מ אזלינן בתר רובא וחזקה וכל שהוא מן הרוב מקריב לגבי מזבח ואפי' אי קמי שמיא גלי' שזינתה אמו מ"מ כהן הוא ומקריב ע"ג המזבח בכשרות כמו שאנו אוכלין בשר מן הרוב אפי' שלא ימלט שלא תהיו בהמה א' מהמיעוט טרפות מ"מ כשר הוא כי כן הדין שנאכל בשר מהרוב וה"נ גבי כהן. וא"כ לענין טומאה אי ה"א דיו כאמו לא יטמא לאביו חזקה דלמא קמי שמיא גליא דלאו אביו הוא ומ"מ לחם אלקיך הוא מקריב כדין משום רובא וממילא לא יטמא למתים עד שיהי' אביו ודאי כמו אמו ודאי קמ"ל כנלע"ד כוונת הרשב"א ע"ש:

הקשה בס' ת"ח נילוף מכהנים מקריבים לגבי מזבח דלמא זינתה אחת מאם אמם אפי' באונס ולא שייך לומר שהי' כל הכהנים חבושים עד אהרן הכהן. והנה קושייתו אי נימא דהסוגיא כר' אחא בר יעקב ולא אזלינן בתר חזקה ולא יועיל חזקת כשרות דהאם דלא ידעינן חזקה א"כ תקשי. ולפמ"ש לעיל דלא מבעי' למ"ד ספיקא דאורייתא לקולא רק היכי דשייך יצאה מחזקתה מחיים כגון ס' טרפות או ס' נפשות דלהקל לק"מ אלא אפי' לאידך מ"ד נמי כתבתי דליכא למיחש למקרה שזינתה רק בטרפות מן הבטן או בהמות דקוצי אוכלין. אבל לשמא נאנסה לא חיישינן אלא בד"נ דכתיב והצילו העדה א"כ א"ש:

הנה הא דדרשינן לא יבוא ממזר בקהל ה' בקהל ודאי לא יבא בקהל ספק יבוא נהי דע"כ הי' מוכרח דספק ממזר להקל מסברא דאל"כ שום איש לא ישא אשה משום ס' ממזר כיון דלא אזלינן בתר רובא אע"כ ספיקן בספיקן מותר. ומכ"ש להפוסקים ס' דאורייתא לקולא בכל התורה מממזר ה"נ הוה יליף לי' מהכא כנ"ל. אך אי קשי' הא קשי' אי ס"ד לא אזלינן בתר רובא איך שייך ודאי קהל וא"ל בכהנת דאוקמי אחזקת צדקת דהא ג' קהלי כתיבו לכהנים ולוים וישראלים ואין לומר נמי בגר שנתגייר שהוא ודאי כשר דהא בקהל גרים יבוא. וא"כ איך שייך קהל ודאי דלא יבוא ממזר בהם די"ל דהאם שיודעת בעצמה שלא בא עלי' אחר ואמר' לבנה שהוא ודאי וכן במסורת ממשפחה למשפח' וע"א נאמן באיסור בכגון זה וכל מקום שע"א נאמן אשה נאמנת ומכ"ש האם בענין זה ושוב אתחזק האיסור אצלו ואסור הוא בממזרת דומה למ"ש בירושלמי ס"פ אלו נאמרין ופסקו רמב"ם פט"ו מה' סנהדרין ע"א אומר כלאים פירות אלו זונה אשה זו והאמין לו ושוב אכל הפירות או בא עלי' לוקה. וה"נ כיון שהוא יודע בעצמו ע"פ האמנתו לאמו שהוא ודאי שוב לא יבוא ממזר אלי'. ומ"מ כל א' אינו נאמן לחבירו שהוא ודאי מפני שכך אמרה לו אמו וכן אין הנאמנות מועיל להרגו במכה אביו או לעבוד עבודה. אלא על עצמו מהימנת האם והזהירו התורה שלא יבוא ממזר בקהל ודאי. אך הא קשי' אי אזלינן בתר חזקה וכל כהנת היא ודאי כשרה מחזקת אמה וכל ישראל אצלה בספק א"כ בת איש כהן כי תהי' לאיש זר נישאת לו באיסור למ"ד ספיקן בודאן אסור א"כ איך כתוב כי ימות וזרע אין לה ושבה אל בית אבי' כנעורי' היא מלחם אבי' תאכל הא נפסלה מבעילת ספק ממזר. ודוחק לומר דהאי זר הוא גר. אע"כ אמת נכון הדבר דלא חישינן כלל לס' מקרה בלי ריעותא או חזקת שום איסור. רק בד"נ הי' לנו לחוש משום והצילו העדה אבל זולת זה אפי' לא ניזל בתר רוב מ"מ הוה ודאי ולא יבוא ודאי ממזר בודאי אבל בספק יבא. ובת איש כהן לאיש זר הוה ודאי כשר לענין תרומה כל שאינו בדיני נפשות ולק"מ:

חבושים בבית האסורים פירש"י עד שהוכר העובר עכ"ל באופן שאין לחוש שאח"כ בא עלי' א' וצ"ל שילדתו ששה חדשים אח"כ והוה לט' חדשים אבל אי ילדתו לז' יש לחוש שמא קודם לכן בא עלי' אחר ובן ט' לראשון הוא אם לא נאמר שהי' חבושים יותר מקודם. וה"ל לרש"י לפרש מאימתי נחבשו כשם שפירשו עד מתי עד שהוכר העובר. וי"ל דס"ל לרש"י כשיטה דהסוגיא אזלא אי ידעי' חזקה ולא חיישינן כלל שנתעברה קודם דאוקמא אשה בחזקת ריקנית והשתא הוא דאיתעברה. ותוס' בבכורות כ' ע"ב הקשו כן בספק מבכרת נוקמא בחזקת ריקנית ותי' אדרבא אוקמא ילד בחזקת מעי אמו שלא הי' קדוש בבכורה. ובפליתי בקונטרס הספיקות הקשה א"כ בכל ס' בן ט' ס' בן ז' נוקמא בחזקת ריקנית והשתא איעברא דלא שייך תי' תוס' והניח בצ"ע ולק"מ דדוקא התם במבכרת דלא ידעינן שהיתה מלאה כלל אוקמא בחזקת ריקנית. אבל אשה ששמשה עם בעלה הראשון בודאי וקבלה ממנו הרי היא מלאה עד שתדע שנפצה ופלטה. ושוב שמשה עם השני והרי ההריון הלז ס' ממילוי הראשון ס' ממילוי השני ולא שייך חזקת ריקנית והוא פשוט לפע"ד. ואמנם זה שייך בידעה בעצמה ששמשה עם בעלה הראשון. אבל הכא מספק לא ניחוש שמא קודם שנחבשה עם בעלה קבלה מאחר דאוקמא בחזקת ריקנית וק"ל:

אתי' מהורג את הנפש. יל"ד הול"ל מיד שמא במקום סייף נקב הוה ועוד אי אתית להכי ניליף משחיטה עצמה כדיליף רב אשי באמת וגם לשון השקלא וטרי' מגומגם קצת אבל נ"ל דס"ל לחששא במקום סייף נקב הוה אפשר דלא חיישינן ומ"מ לא אזלינן בתר רובא. אך הא חזינן דרחמנא אמר לקטלי' ובודאי לא הקל רחמנא להרוג נפש בספק. וע"כ א' משתים או ניליף מהכא דרוב כודאי. או נלמד מהכא דניוולי' לי להאי לברר הספק. ועל זה קאמר הא אפי' אחר הניול עדיין אפשר שבמקום סייף נקב הוה נהי חשש רחוק הוא מ"מ מוטב לומר דכוונת התורה הוא דרוב הוא כמו ודאי ולא ניויל לזה משניויל ועדיין לא יצאנו מידי ספק במקום סייף נקב הוה כנעל"ד פי' הש"ס:

וכ"ת דבדקינן לי' הקשו תוס' הא הוה התראת ספק אע"ג דסופו לאיגלאי ע"י בדיקה וכ' תוס' ביבמות פ' ע"א דכל שסופו לאיגלוי לא הוה התראת ספק היינו בצירוף רוב דרוב המתאחרים להביא ב' שערות אחר י"ג שנים סופן להיות סריס. ועב"ש סי' קנ"ז סק"ט בארתי דבריו במקום אחר. וכ"כ תוס' נדה מ"ו עב ד"ה ר' יוחנן וכו' ע"ש והכא דלא אזלינן בתר רובא אע"ג דסופו לגלוי' ה"ל התראת ספק. ותירצו דס"ל שמה התראה ואע"ג דתוס' סנהדרין ס"ט ע"א כ' אפי' למ"ד שמה התראה לא הוה התראה בכה"ג מ"מ אין ללמוד מכאן רוב דלמא בכה"ג שמה התראה:

ומ"מ למאי דקיי"ל דלא בדקינן אלא דאזלינן בתר רובא לא תיקשו הא אין הורגין על התראת רוב אם לא דעבידי לגלוי בסוף. די"ל דאהכי קפיד רחמנא ההורג מן הרוב חייב מיתה. אפי' קמי שמיא גלוי' שהי' טרפה. אם לא שנתברר באמת לנו שהי' טרפה אבל כל שלא נתברר לנו אין כאן התראת ספק:

ועיי' לקמן פ"ו ע"א במתני' ומודים שאם שחט שאינו סופג מ' פירש"י דה"ל התראת ספק ע"ש וי"ל דכ"כ למיכלל בי' גם אי שחטו ואחרים ראו והלכו להם שאפשר שיבואו ויאמר שפיר שחטו מ"מ אינו סופג מ' דה"ל התראת ספק אע"ג דסופו לאיגלוי מ"מ כיון לרבנן פלגא ופלגא הוה לא הוה רוב וליכא התראת ודאי בלי רוב אפי' סופו לאיגלוי. א"נ איכא נ"מ אם השוחט אחריהם אכל גם כזית משחיטת חשו"ק ההיא וא"כ חייב ממ"נ אי נבלה לקי משום נבלה ואי שפיר שחטו לקי משום או"ב ומ"מ לא לקי משום התראת ס' כמו בהכה זה וחזר והכה את זה. ועי"ל אפי' מרדות לא לקו כיון שלא הודיעיהו שרבנן אסרו לשחוט אחריהם עכ"פ רק התרו בהם או"ב דאורייתא ודאי משא"כ הכא וכן י"ל פירש"י בחולין פ' ע"א ד"ה בתייש הבא על הצבי וכו' ע"ש ואין להאריך בזה בכאן יותר:

דלמא במקום סייף נקב הוה הקשו תוס' מהנסקלין בנשרפין ותי' ממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא פי' כיון דקיי"ל אם אין יכול להמיתו במיתה הכתובה בו יכולין להמיתו בכל מה דאפשר לקיים ובערת הרע מקרבך ונמצא כיון דע"כ ממיתין אותו רק משום מצוה מן המובחר לא ניזיל בתר רובא. ומקשים א"כ בת כהן אמאי תשרף דלמא לאו אבי' הוא וכ' מ"ו בהפלא"ה ספ"ק דכתובות דהתם דוקא דתחלת דיננו על הך דממיתה למיתה שנתערבו נסקלין בנשרפין. אבל בבתו של זה שמנעורי' החלטנו שהוא אבי' דקיי"ל אזלינן בתר רובא ועתה כשהגיעה לחיוב מיתה אין לומר שאינו אבי'. ועי"ל בת כהן מוקמינן האמהות בחזקת צדקת וכנ"ל ולק"מ:

ובסנהדרין פ' ע"ב ד"ה הנסקלין כ' וז"ל דלא אזלינן בתר רוב לחייב אותו שהוא זכאי עכ"ל פי' שהוא זכאי מאותו חטא אבל חטא אחר שחייב עליו שריפה חטא. משא"כ הכא עכ"פ רצח. ובמכה או"א צ"ל אפילו אינו אביו מ"מ לפי דעתו הוא אביו וגדלו כאב בכל ימיו ולא ידע שזינתה אמו א"כ עכ"פ הוה אביזריהו דמכה אביו ואמו משא"כ בנסקלין בנשרפין:

ובזבחים ר"פ התערובת תי' תוס' דמשום רובא לא נעביד דבר שהוא שקר ודאי וכו' ע"ש סוף הדבור אפי' א' ברבוא וכו' ע"ש. משמע מזה קצת כמו שביארתי במקום אחר ודלמסקנא יש מעליותא קצת לרובא דליתא קמן טפי מרובא דאיתא קמן דהתם אחזק עכ"פ מיעוטא שהוא שקר בודאי משא"כ בליתא קמן אפשר שלא יהי' המיעוט כאן כלל וס' זו כתב ג"כ הר"ן ריש מס' ביצה גבי דשיל"מ דלא בטל ברובא דאיתא קמן כיון דעכ"פ איכא מיעוטא לאיסורא. וברובא דליתא קמן מקלינן גם בדבר שיל"מ למימר רובא ספנא מארעא או רובא מאתמול נולדה ע"ש ועיי' רש"י קידושין פ' ע"א התם לאו דוקא ליתא קמן אלא רוב גרוע הוא:

אתי' מעדים זוממין עיי' תוס' שנדחקו בתי' השני והקשני למדן א' דהומ"ל בקיצור אי חובשין גם החייב יב"ח א"כ לא משכחת בן סורר ומורה שכל ימיו אינו אלא ג' חדשים עיי' ר"פ בן סו"מ תני ר' כרוספדאי ע"ש וא"כ ה"ל עדות שאי"ל להזימו. ואמרתי לו בבן סו"מ ע"כ נהרג בלא עדות שאי"ל דהרי קיי"ל אם ירצו אביו ואמו יכולים למחול לו קודם שנגמר דינו א"כ יכולים עדות לומר רצונינו למוסרו ליד אביו ואמו ורצונם א"כ יעשו לכו ג"כ ככה למסור אותנו לרצון אבותינו. אע"כ לא שייך יכול להזימו וכל היכי דלא שייך דין לא בעינן שאי"ל כמ"ש תוס' ריש מס' מכות גבי בן גרושה ובן חלוצה ע"ש:

ותני' בריבי אומר וכו' יל"ד מה הוצרך לאתויי דבריבי הלא במתני' שם מבואר דמשנגמר דינו הוזמו נהרגין. אלא דהוה סד"א מכש"כ כשכבר נהרג אתי בריבי וחידש הרגו אין נהרגין דאין עונשין מן הדין אבל בלאו בריבי נמי מוכח דהולכין אחר הרוב מדהורגין עכ"פ כשנגמר דינו וא"א למבדקה. וי"ל דה"א לא אזלינן בתר רובא ועדים זוממין חידוש הוא בלא"ה דהרי מאי חזית דסומכי' אהני סמוך אהני. ואוקמי כל חד בחזקת כשרות ואמאי נהרגין אלא חדוש הוא ה"נ לא חש רחמנא לס' טרפה משו"ה מייתי להא דבריבי הרגו אין נהרגין והסביר הרמב"ן וכן הוא בטוח"מ דאלקים ניצב בעדת אל כי מסתמא הי' חייב מיתה דאל"ה לא אירע תקלה ע"י סנהדרין ואמנם כשהוזמו קודם שנהרג אמרינן מסתמא המוזמין המה רשעים והזמין הקב"ה המזימין כדי שלא תצא תקלה מיד ב"ד א"כ יש טעם וסברא בדבר ואינינו חוץ מהיקש הסברא ואין לנו לומר דלא חש רחמנא על ס' טרפה אע"כ אזלינן בתר רובא:

אתי' משחיטה עצמה עיי' מהרש"א בבכורות שהקשה למאן דס"ל דגם לרבנן דר"מ מוקמי מיעוטא לחזקה מדרבנן איך אכלינן בישרא נימא אוקי מיעוטא דבמקום נקב קשחיט לחזקה שאינו זבוח ואיתרע לי' רובא ותי' נקובת בושט אינו נבלה אלא טרפה ולא שייך להצטרף עם חזקת שאינו זבוח וכן דעת תפארת שמואל בהטור וכ' שגם תוס' ס"ל כן דניקבו סי' בלא רוב לא הוה נבלה ואי"ה יבואר במקומו. והרשב"א במ"ה הקשה על הרא"ה מ"ט לא נתעורר על ק' זו ג"כ וע"ש בתירוצו שתי' לא נתרצה קו' זו למאי דס"ל נקיבת הושט נבלה הוא. דמ"ש הואיל ומתעסקים בשחיטה בטלה חזקת אינו זבוח היינו במעשה שחיטה אבל לחזקת שאינה ראוי לזביחה אין אנו מתעסקים וגם למ"ש דמיעוט אינו מומחין מתבטל ברוב מומחין לא שייך הכא ג"כ וכבר כתבתי לעיל דבחזקת שאינה זבוחה אמרינן אבל לא בחזקת שאינו ראוי לזבוח וכעין שכ' ש"ך י"ד סי' כ"ה סק"ב ע"ש. ומיהו בלאה"נ לק"מ לדינא כרבנן דר"מ דמדרבנן בעלמא אמרינן סמוך מיעוטא והיכי דאפשר אפשר והיכי דלא אפשר וכו' ואכילת בשר לא אפשר אפי' נימא דלחד גברא אפשר לאסור לכל העולם א"א כמבואר ס"פ חזקת הבתים ועוד בשמעתין משמע אפי' לר"מ לחוד נמי מיקרי לא אפשר. כאשר יבואר דיל"ד ממ"נ מאי קאמר וכ"ת ה"נ דלא אכיל בשרא ר"מ פסח וקדשים מא"ל דקארי לי' מאי קארי לי' ועוד רש"י פי' פסח אכילת בשר פסח ולא אמר הקרבת פסח וקדשים מא"ל. אע"כ הש"ס הכי קאמר אפי' תימא ר"מ מדרבנן בעלמא חייש למיעוטא והקרבת קדשים דאורייתא הקריב עכ"פ איך אכיל בשר דא"ל מדרבנן החמיר ולא אכיל בשר עכ"פ כשהגיע לפסח וקדשים ע"כ אכיל בשר והוי כחוכא וטלולא בשר חולין החמיר ובשר קדשים יאכל וע"כ לענין בשר דלא אפשר להחמיר אפי' בחולין לא החמיר ולענין קטן וקטנה וכיוצא בה החמיר א"כ ש"מ סברא זו אינה רחוקה מן הדעת א"כ דלמא אפי' בדאורייתא נאמר כן כ"כ תוס' בכורות כ' סוף ע"א ע"ש. מ"מ מבואר מזה דאכילת בשר הוה א"א וכן מוכח מדר"ע דמסקינן בבכורות כ' ע"ב איפוך וחייש למיעוטא ובביצה כ"ה אמרינן מקום שטובח אכילתה ש"מ אכיל בשרא ולקו' זו עוררני תלמידי הבח' המופלג כה' גבריאל קעלין סג"ל אע"כ אכילת בשר הוה לא אפשר וא"כ קו' מהרש"א אליבא דהלכתא לקמ"ד. ועוד נ"ל כיון דלא אפשר לענין קדשים א"כ איסור זה של טרפות הסמיכה התורה על רובא ואפי' היכי דאפשר ומשו"ה אין צריכין לבדוק בעוף ע"י שחיטת קנה ולבדוק הושט אע"כ איסור טרפות דלא אפשר סמכה תורה ארובא אבל קטן וקטנה דאפשר להמתין עד שיגדלו מנ"ל זהו פי' ש"ס ולק"מ ק' מהרש"א:

דאלת"ה לר"מ דחייש למיעוטא. בפלתי בקונטרס הספיקות כ' דר"מ לטעמי' ס"ל דמביאין אשם תלוי אפי' על ס' חתיכה א' וספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה א"כ ברובא מסתיין להתיר אבל לא שיהי' מיעוטא כמאן דליתא ע"ש והנה לרמב"ם דס"ל חתיכה א' משתי חתיכות בעי' אפ"ה הי' נוסחא א' דרמב"ם פ"ט מטומאת מת דס"ל לחלק בין איסור כרת ללאו דבכרת מצינו אשם תלוי מחמרי' בספיקא משא"כ בלאו ושוב מחקוהו ונוסחא מוטעת היא כמבואר מ"מ אין רחוק לייחס אותה סברא לר"מ ונאמר נמי בחששא דמיעוט וצירופה לחזקה היינו באיסור כרת ולא בלאו. ויובנו דברי ר"נ ביבמות ר"פ האשה בתרא אלא מ"מ דחה רבא מה לי לאו מה לי כרת אבל עכ"פ ס"ד דר"נ הי' כך ואין להאריך:

לר"מ דחייש למיעוטא וכו' תוס' בבכורות כ' סוף ע"א העלו דעכ"פ סמוך מיעוטא לחזקה הוה דאורייתא לר"מ ולקמן פ"ו ע"א דפריך מאי אירי' רוב אפי' מיעוט מקולקלים נמי ע"ש. ולבאר דבריהם אבאר תחלה ג' דבורי תוס' פ"ו ע"ב לקמן וקידושין פ' ע"א ונדה י"ח ע"ב שדבריהם עניים במקום זה ועשירים במקום אחר וכל דבריהם א' הם ודלא כהמרש"א בנדה שם. והנה בקידושין אמרינן עשאו לתינוק כמי שיש בו דעת לשאול והי' נראה כל תינוק קטן עשאו כיש בו דעת לשאול משום גזירה אטו גדול ועפ"י הנחה זו הקשו תוס' בקידושין מ"ט דר"מ דמטהר ספק טומאה ברה"י דסמוך מיעוטא לא הוה אלא פלגא ופלגא. ומ"ט דרבנן דלא שורפין הא מיעוטא כמאן דליתא. וע"ז תירצו דלא עשאו תינוק כמי שיש בו דעת אטו גדול אלא כל תינוק דעלמא ספיקו טהור. אך הכא הך רוב מטפחים הוה רק פלגא ופלגא והי' ראוי לטהר לכ"ע כיון שאין בו דעת לשאול. ועוד כל פלגא ופלגא לכ"ע מוקמי' אחזקה. אך דלעיני בני אדם מחזי כרוב ולרבנן דבעלמא מיעוטא כמאן דליתא וגזרו מפני ההמון שסוברים דהכא איכא רוב ע"כ עשו הספק הזה כמי שיש בו דעת לשאול ומ"מ רק תולין כיון דטהור מן התורה. ור"מ ס"ל אפי' לא יהי' מחזי כרוב הא ברובא ממש נמי סמכינן מיעוטא לחזקה וה"ל פלגא ופלגא וס' אין בו דעת לשאול טהור ולמה נעשנו כמי שיש בו דעת לשאול ע"כ טיהר ר"מ. אך כל זה במסקנא דידעינן לחלק בין טומאה לאיסור אך להס"ד דלקמן פ"ו דפריך מטומאה לאיסור וע"כ נמי ידע דרוב גרוע הוא מדתולין לרבנן צ"ל באופן אחר דרוב ממש הוה ולא פלגא ופלגא והי' ראוי שיטמאו רבנן לשרוף. אך הרוב אינו ניכר לעינים אצל ההמון והמיעוט גדול מאוד ע"כ מדרבנן סמכו מיעוטא כי האי לחזקה שלא לשרוף עכ"פ ולעולם רובא הוה ומשו"ה פריך התם ה"נ מאי ארי' רוב מקולקלים אפי' מיעוט מקולקלים נמי. והשתא אי ס"ד ר"מ מדרבנן בעלמא סמיך מיעוטא לחזקה איך הקשה ללקות עליו ואיך יטהר להקל. ואין לומר כיון שהרוב גרוע וק' ש"ס נמי הכי הוה נימא רוב גרוע מתוקני' ור"מ ברוב מעליא ל"א סמוך מדאורייתא מיעוטא לחזקה וברוב גרוע סמוך מן התורה מיעוטא לחזקה. ז"א כיון דהשתא פי' רוב גרוע א' יותר מפלגא ובדאורייתא אין לחלק בין רוב גדול לרוב קטן רק במיעוטא דמיעוטא בשני ענינים כגון גבינת בית אונייקא כמ"ש הריטב"א שם ובהגה' מרדכי סוף חולין. או מיעוט שאינו מצוי כלל כמו מיעוט נפלים ע' תוס' נדה מ"ד ע"ב ד"ה דקים להו וכו' אבל בין רוב גדול לרוב קטן אין לחלק מן התורה ומאי פריך אע"כ לר"מ בכל רוב ס"ל מן התורה סמוך מיעוטא לחזקה:

היכי אכיל בישרא. מסקו תוס' דלא חישי' למיעוטא וסמוך מיעוטא לחזקה נמי לא אמרינן וחלב פוטר וצ"ל למסקנת דבריהם הא דאמרינן בפר"א דמ' קי"ו ע"א מימהל היכי מהלינן פי' דה"ל למיגזר משום פיהק ומת הולד הזה עצמו ויתירו אמו לשוק כיון שמלוהו בשבת ומשני התם ידעו אינשי לחלק דמוהלין ממ"נ וכו' ולעולם נפל הוא ולא יתירו אמו. והרשב"א שם הקשה אהרי"ף דלא חייש כלל אהך שקלא וטרי'. וי"ל כיון דלמסקנא התם מסקינן דאשת כהן לא חולצת ש"מ היכי דאיכא פסידא רבה לא חיישינן לגזירה דפיהק ומת א"כ תו לא קשי' מימהל היכי מהלינן דלא אלים הך גזירה דפיהק ומת למידחי מילה בזמנו דלא גרוע מצוה זו מאשת כהן ממילא אמרינן דגם בנפל שייך חבורה בשבת כדמייתי תנאי התם:

ואמנם הרי"ף והרמב"ם ורוב הפוסקים פסקו משנה דהאשה בתרא וגרסו בשינויי דרבא לעולם רבנן וס"ל לרבנן מדרבנן סמוך מיעוטא לחזקה וכן דעת ר"ת בכורות כ' ע"ב וכן הלכה ולפ"ז צ"ל בתינוק א' מטפחין דלא אמרינן סמוך מיעוטא וברוב מצויין וכדומה הרבה תי' חי' רשב"א שם בשם רמב"ן וכן ריטב"א בקידושין ומייתי לי' מל"מ סוף ה' טומאת מת כל חזקה שאנו מתחילין לעסוק בה לסלק החזקה כגון שחיטה וטיפוח דעיסה וניפולין וכדומה אע"ג דאמרינן אוקמי' אחזקה עד שתתברר שנסתלקה החזקה ובמה נשחטה מ"מ נידחית החזקה ע"י רוב ולא אולמי לסמוכי מיעוטא להך חזקה וכ' היינו טעמא דיצאה מלאת כיון שהיא מעוברת וסופה לילד הרי אנו עוסקין לסלק החזקה שוב לא סמכינן מיעוטא לחזקה. ולכאורה נ"ל לומר היינו טעמא דפליג ר' יהושע דהרי העסק הזה לסלק החזקה הוא רק מיעוט זכרים ורובא נקבות או נפלים אינם מסלקים החזקה ות"ק ר"מ דס"ל מיעוטא חשוב א"כ ה"ל חזקה ריעא ושוב אין סומכין לה מיעוט ור' יהושע לטעמי' דלא חייש מן התורה ומיעוט רק מדרבנן וא"כ עסק המיעוט לא חשב לסלק החזקה ושוב סמכינן חזקה לרובא וה"ל מיעוטא דמיעוטא אלא לפ"ז ה"ל לפוסקים לפסוק כר' יהושע וכת"ק קיי"ל:

והנה ס' זו דרמב"ן ורשב"א וריטב"א בעצמה כ' תוס' בע"ז ל"ד ע"ב ד"ה אי אמרת וכו' ולפע"ד בזה יובנו דברי תוס' חולין פ"ו ע"ב שנתקשו בו מהרש"א ומהר"מ ודברי מהרש"א תמוהין כיון דאיכא פלגא מוקמי אחזקת היתר כמבואר בעירובין לר"מ בסוגיא דחמר גמל. ומאי דאמר ש"ס סמוך פלגא לחזקה מילתא יתירתא הוא והכוונה כל פלגא ופלגא אוקמא אחזקה ודברי מהרש"א בכוונת תוס' תמוהים. והנלע"ד דתוס' סמכו אמ"ש בע"ז ל"ד ע"ב הנ"ל אך ס"ל תינח למסקנא דרוב עגלים נשחטים דעסק הרוב מגרע החזקה כנ"ל. אך להס"ד דמיעוט עגלים וס"ל אפי' לר"מ אין עסק המיעוט מגרע כח החזקה ומשו"ה הוקשה אהס"ד ותי' דפלגא ופלגא מגרע כח החזקה שלא לצרפו עוד. והנה ביבמות ר"פ בתרא הקשו תוס' דנוקמא חלב אחזקה פי' כל חלב דעלמא ונימא שלא בא לתוכן קיבת ע"ז ונשאר בקו' ומ"מ י"ל אחר שהחלטנו כל קיבה בפ"ע לאיסור כמו שתי' תוס' בע"ז שוב כשאנו נותנים הקיבות לתוך החלב אנו עוסקים לגרוע גם כח חזקת החלב:

והתוס' בבכורות כ' ע"ב כתבו דחזקת חולין דולד במעי אמו דוחה לחזקת ריקנית דהאם ולהנ"ל אינו מוכרח דחזקת הולד ריעא דעוסק ובא לצאת דרך הרחם הגורם קדושתו כמו העיבור דחמותה מבטל חזקת היתר דאשה כנ"ל לרמב"ן ה"נ. ונהי דמ"מ חזקה היא רק ריעא לענין שלא יצורף מ"מ ה"נ לא יכול לבטל חזקה טובה ריקנית דהאם:

ועיי' בנזיר ס"ד ע"ב תוס' ד"ה אמר אביי וכו' שהרי מקוה לפניו וכו' מוכח מתוס' דכל שהדבר מוכן לסלק החזקה הרי היא כמסולקת. וצ"ע הרי השוחט עומד וסכין בדוק בידו לסלק חזקת שאינו זבוח ומ"מ כל ספק שיולד מעמידין אותו בחזקת שאינו זבוח. והרי הטובל עומד ומקוה לפניו וכל ספק בחציצה ובמדידת המקוה להחמיר. וצריך לומר בודאי באותו ענין עצמו לא יצא מחזקתו עד שיודע במה נסתלקה החזקה וכל ספק שיולד להחמיר אך ספק הבא ממקום אחר כגון טומאה אחרת בשולי המערה ונחמיר בספיקא מטעם שכבר היא טמא בטומאת מת לזה אמרינן כיון שבטבילת טומאות המת הראשונה אין חסרון והמקוה לפניו ושמשא ממילא ערבא ה"ל כאלו נטהר ואין להחמיר עליו בס' טומאה אחרת:

והנה במאי דאמרינן בחזקת אמה"ח עד שיודע במה נשחטה כ' רשב"א משום דמוחזקת מאיסור לאיסור. אך ראיתי בס' שב שמעתתא להגאו' מ"ה אליעזר ממיקלאש שכ' בסוף ספרו דבלא"ה א"ש משום שמפרכסת אחר שחיטה וכשלא נשחטה כהוגן אסורה לב"נ ומוחזקת מאיסור אמה"ח לאמה"ח ממש ע"ש ולא נ"ל כאשר אבאר אי"ה. דלהנ"ל בהמה שנשחטה אעפ"י שמפרכסת ונניח שנבלה אסורה מפרכסת אפי' לישראל מ"מ לא נאמר להחמיר בספק מטעם שעדיין לא יצאה מחזקת אמה"ח כיון שמפרכסת שהרי בידו לסלק הפרכוס וגם פוסק מאליו טפי מהערב שמש. בשלמא אי אמרינן מוחזק מאיסור אמה"ח לאיסור נבלה מאיסור לאיסור כרשב"א בשיטת רש"י א"ש עדיין היא בספק חזקתו הראשונה אבל אי נאמר דלא כרשב"א דאמה"ח נסתלקה ורק כיון שעדיין מפרכסת עדיין ספק אמה"ח ואינו זבוח קיים וזה ליתא כנ"ל:

אולי י"ל כיון דעכ"פ שעה א' אסורה משום אמה"ח בפרכוס דלמא נבלה היא שוב לא יפסק איסור זה גם כשפסק הפרכוס ודוחק. ועיי' תוס' זבחים כ"ט ד"ה סתרו וכו' ולכאורה צ"ע הא להתוס' הנ"ל מבואר דכל שהזמן ממילא עבר הוה כמו מוחזק בטהרה וכ"כ תוס' ומהרש"א ריש גיטין לענין ע"א נאמן באיסורין ותוס' נזיר הנ"ל לענין חזקה ממש. וצ"ל מ"מ לשון חזקת טהרה לא שייך נהי שפסקה חזקת ראיה שלה. אבל לא יתואר בחזקת טהרה. ועוד נ"ל בנדה מ"ח ע"ב במתני' הזב והזבה וכו' והנה לפרש ענין מתניתין היא דמשפסקה בטהרה בין השמשות הרי היא בחזקת שלא תראה ותמתין ז' ימים ותטבול. אך גז"ה היא וספרה לה פי' שתכוון לשם ספירה כמ"ש בתשו' מעיל צדקה וח"צ והיא גז"ה כגז"ה דביאת מים וכ' ס' החנוך פ' בהר דקבלו חז"ל הל"מ דאותה ספירה לא בעי ספירה בפה ע"ש ובס' סדרי טהרה. ונ"ל משום דקיי"ל דברים שבלב אינם דברים אא"כ מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. ע"כ בעי' ר"א דהלכתא כוותי' שתבדוק עכ"פ לשם ספירה ביום א' או ביום ז' דהוה הוראה היום אני מתחיל לספור או היום אני גומר ספירתי ובזה סגי דבלא בדיקה נמי כל הימים בחזקת טהרה אך ר' יהושע ור"ע ס"ל לא אלימי החזקה למימר יום טהור אלא שאינו טמא ולא רואה אבל איך אפשר למימני אפי' במחשבה יום טהור ע"כ צריכה לבדוק ולר' יהושע אפי' רצופין לא צריכי כי הימים בחזקת שלא ראתה אך לא תוכל לומר טהור. ולר"ע רצופין נמי בעי והשתא י"ל תוס' זבחים כ"ט הנ"ל קאי לר"ע לשיטתו ורש"י שם ס"ל לדברי ר"א קאמר ר"ע וקרי לי' חזקת טהרה אבל לדינא בין לרש"י בין לתוס' היא בחזקת שלא תראה ואין כאן מחלוקת וק"ל. ועיי' פר"א דמילה קל"ו פירש"י ד"ה מת הולד וכו' ונולד לאחר מיתת אביו וכו' עכ"ל ורבים תמהו מ"ש נולד אח"כ או קודם כיון שמת בתוך שלשים. ונ"ל בנולד בחיי אביו כבר נידן בעינינו לבן קיומא מטעם רוב וגם שמא הפילה כבר שזה הולד נפל ממעי אמו שלא בזמנו לא אמרינן. וכשמת האב היתה בחזקת היתר ושוב אח"כ כשימות הולד לא נימא סמוך מיעוטא לחזקת איסור לשוק ז"א חדא דכבר יצא הדבר בהיתר כמ"ש הרא"ה בנאבד הסכין ונמצא פגום ופסקי' בש"ע סי' י"ח סעיף י"ב ע"ש ותו שכבר נידן הולד לבן קיומא לשאר מילי ועכשיו נתחיל לצרף מיעוטא לחזקה זה לא אמרינן ואשת כהן לא תחלוץ לכולי עלמא אך בנולד אח"כ והבעל מת והניחה מעוברת וקיי"ל עובר אינו פוטר עד שתלד דוקא כדאיתא ר"פ החולץ למסקנא אפי' בלי חשש נפל דינא היא דעובר אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם ועוד שמא תפיל חיישינן כמ"ש רשב"א בשם רמב"ן ר"פ האשה בתרא שמא הפילה לא חיישינן שמא תפיל חיישינן נמצא היתה בחזקת איסור עד שילדה ואז מיד בשעת לידה תחלת דינינו היא על היבום מוקמי מיעוטא לחזקת איסור לשוק ולכך ס"ל לחד מ"ד אפי' אשת כהן חולצת: