חידושי חתם סופר על חולין כ

והלכתא כוותי' דר"ח בשלא שיבר וכו' ובסמוך נמי אמרינן לחד לישנא לר"ח לבר מקמייתא ולאידך לישנא מכדי מתלי תלינן וכו' ונראה דפליגי בב' תירוצי תוס' הנ"ל ד"ה סכין וכו' דאי טעמא דר"ח משום אין ספק מוציא מידי ודאי א"כ תינח בשיבר עצמות אבל עצם מפרקת נימא פוגם ודאי ממילא דלא שרי אלא קמייתא ודלא כסברת תוס' דרגיל להזהר בראשונה אלא ראשונה מותרת ושני' אסורה. ואידך ס"ל עצם מפרקת אין ודאי אלא טעמי' משום בהמה לא איתרעי דאיכא ס"ס ומיתלא תלינן אפילו בבתרייתא והכי י"ל דאנן ס"ל כותי' בשבור עצמות דאין ספק מוציא מידי ודאי אבל עצם מפרקת דלא הוה ודאי. אס"ס גריעה לא סמכינן אע"ג דר"ח סמיך עלה כך י"ל לכאורה. ואולי אין רחוק לומר ר"ח לטעמי' דס"ל לקמן י"ז ע"ב דפגימת סכין בעי' חגירת צפורן כפגימת מזבח ולפגימה רבתי כי האי הוה עצם מפרקת כודאי ועור כספק ואין ספק מוציא מידי ודאי אך הרי"ף ורמב"ם ושארי פוסקים ס"ל דלא קיי"ל כר"ח אלא כשארי אמוראי התם דבדק בשערי ובשמשא ובמיא דפגימה כ"ש פוסלת ולפגימה כ"ש הוה עור ומפרקת שוין וספק וספק הוא ופסולה ועיי' ב"י רס"י י"ח. ומ"מ שיבר בה עצמות ובכח שבירה לכ"ע אפי' לענין פגימה כ"ש ספק וודאי הוא:

אי הכי תיבעי נמי בדיקת חכם וכו' ע"א נאמן באיסורים וכו' לולי דמסתפינא לחדש מה שהראשונים לא פירשו כן הייתי אומר דלא נסתפק ש"ס בנאמנותו של ע"א באיסורים דנפקא לן מוספרה לה דא"כ מ"ש בדיקת סכין משחיטה גופא מי יעיד עלי' ועוד מ"ש חכם תרי בעלמא סגי ועוד מי מעיד עליו שהראה זה סכינו לחכם כלל. אך נאמן דהכא אינינו יוצא לאחרים שיהי' מותר לאחרים. אלא ס"ד שלא יהי' נאמן אפי' לעצמו כיון שבדיקת סכין הוא מלתא דתלי' בסברא ובהרגש חוש ויש בו טורך וצריך עיונא רבה ה"א שלא יאמין לעצמו שהסכין בדוק ויפה וכמו דהוה ס"ד דעם הארץ הואיל ואין שכלו שלם אין לו טביעת עין כלל אלא שהוכיחו הפוסקים מסוגיא דפג"ה צ"ו ע"א דאית לי' אלא דלא מהימן בממון עיי' בר"ן שם. ובהגה"א שברא"ש פג"ה סי' כ"א מוכיח לי' נמי מדאביי ב"ב קס"ח ע"א ולולי אלו הוכחות ה"א דאפי' לעצמו לא יאמין על טביעת עינא דלמא מכזב הדמיון. ה"נ הוה ס"ד דש"ס הכא לענין סכין וכיון שכן וצריך ע"כ להראותו לת"ח ממילא תו הוה כעין הוראה ואסור אפי' לת"ח למשרי במקום רבי' או גדול ממנו. והשתא לפ"ז כל שהראה לחכם ומצאו יפה לרב הונא שאם שחט כמה בהמות ונמצא פגום באחרונה כולן אסורות נמצא עדיין לא נגמרה הוראה הראשונה ותלוי ועומד עד לבסוף אינו צריך להראות בין בהמה לבהמה אפי' רוצה הוא לבדוק למיפסל קמייתא מ"מ כיון שהוא הבודק אינו עם הארץ ויכול לסמוך על עצמו רק משום למשרי' במקום רבי' הכא הוראה ליכא שכבר הורה חכם. אך לרב חסדא מכיון ששחט קמייתא הותרה הבהמה לגמרי ופסקה לה הוראת חכם ופנים חדשות באו לכאן וצריך להראות לחכם דלא לשרי' במקום רבי' הכי הוה ס"ד דהש"ס. ומסיק לאו הכי הוא אלא ע"א נאמן באיסורין לישנא בעלמא הוא רוצה לומר כל ע"א נאמן שדעתו לא יכזב ומשו"ה מייתי רש"י קראי דשחיטה ושחט את בן הבקר אלא שרש"י הוסיף שאפי' הכהנים מאמינים לכל בעל קרבן השוחט בעצמו קרבנו ומקרא וזבחת מבקרך ויש לו הרגש חוש כמו שיש לו ט"ע ואינינו הוראה כלל אלא כבודו של חכם בעלמא ואפי' לר"ח אינו צריך להראות לחכם בין בהמה לבהמה כן הי' נ"ל נכון בעזה"י לולי שהראשונים לא פי' כן:

אוקי מלתא אחזקי'. לא קאמר אזלינן בתר חזקה כדאמרינן לקמן אזלינן בתר רובא משום דהכא מיירי מחזקה דנאמרה בש"ס בכמה דוכתי' שהוא חזקת המנהג כגון בפ' עשרה יוחסין בנה מורכב על כתיפה והוא בש"ע א"ע סי' י"ט שזה הוה דבר שמעולם לא ראינו ולא ידענו שכך הי' אלא מכח חזקת התנהגותם אנו דנין שכך הוא וכן אשה שהוחזקה נדה שלבשה בגדי נדה בעלה לוקה עלי' היינו משום שאין מנהג שתלבש בגדי נדה אם לא שהיא נדה באמת והרי החזיקה בעצמה שהיא נדה וכן חזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו הוא חזקה ממנהג עולם חזקה לא מוקים אינש בנפשי' גבי יבם ויבמה כל אלו לא ידענו ולא ראינו שכך הוא אלא אזלינן בתר חזקת מנהג דבר זה וזה יליף בירושלמי ממכה אביו ואמו כמ"ש ב"ש סי' י"ט ואי"ה יבואר לקמן וחזקות אלו אינם שוים יש מהם עדיפי אפי' מרוב ויש מהם גריעי אפי' מחזקה בעלמא והכל לפי הענין והמנהג כגון אין אשה מעיזה שכ' הפוסקים בזה"ז אין לסמוך על חזקה זו וכגון אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח מן התורה הוה חזקה מעלי' ואתי ר"נ בדורו וחייש לה ותיקן היסת. ובכגון אלו כ' תוס' ופסק ש"ך ח"מ סוף סי' פ"ב דאין כל החזקות שוות. ונ"ל דכל טענות מגו הוא כעין זה דמחזקינן דכשיכול לטעון טענא מעליא לא יהא שוטה לטעון טענה גריעה ומשו"ה מספקא לש"ס אי מגו במקום חזקה כזו מהני או לא. ויש חזקה אחרת היינו מלתא דאתחזק תלתא זימני כשור המועד וכדכתיב יוסף אינינו ושמעון אינינו ואת בנימין תקחו עלי הי' כולנה ומייתי לי' לקמן צ"ה ע"ב ופליגי בי' רבי ורשב"ג בס"פ הבע"י וע"ש ס"ה ע"א בתוס' סוף ד"ה נשאת וכו' ואין כאן מקומו. ועיי' ב"ב צ"ג ע"א התם מועד ליגח ע"י חזקתה ג"פ וגמל אוחר ע"י חזקת מנהגי גמלים ולשמואל עדיפא הך חזקה מרוב ואליבא דרב אחא מוציאין ממון עי"ז מאומדנא זו משום חזקה דאלימא טובא ומכל זה לא מיירי כלל בשמעתין ובחידושי גיטין ב' ע"ב בארתי דחזקת שורים מנגחים וחזקת וסת אינו אלא דחיישינן שודאי יגח היום אבל אם עבר היום לא אמרינן בודאי נגח היום:

וכאן מיירי מדבר שראינו כן הוא ומספקינן דלמא נשתנה מאז ועד עתה ולא שייך אזלינן בתר חזקה אלא מוקמי' לי' אחזקה קמייתא כמו שהי' כן הוא לעולם עד שיודע לך שנשתנה כגון אשה שהיא לפנינו בחזקת א"א והלך בעלה למד"ה אפי' כמה שנים הבא עלי' בחנק קאי דהיא בחזקת א"א והיא בחזקת חי ואפי' הניחו זקן או חולה כבמתני' בפ' כל הגט. ולפעמים עבדינן עובדא ע"פ צירוף ב' חזקות כגון אשה שהוחזקה נדה בשכנותי' דאפי' היא מכחשת שאינה נדה לא מהימנת בלא אמתלא מספקת. והוכרחה לספור ולטבול וטבלה ועלתה ונמצא עלי' דבר חוצץ אעפ"י שנתעסקה כל היום באותו המין הרי היא בחזקת טמאה אעפ"י שטומאת גופה אינה אלא מכח חזקה מצרפינן ב' החזקות שהוחזקה נדה עפ"י חזקת המנהג ושוב לא תצא מחזקתה עד שיודע לך במה ואיך טבלה:

ובחזקה זו שקיל וטרי ש"ס בשמעתין ולא באחרות אלא מנ"ל מקרא דאוקי אחזקה ודאזלינן בתר רובא אע"ג דתרוויהו הל"מ ואין בהם ספק רצה להוציא כן מקרא. והיינו טעמא דשקיל וטרי בהני תרי מילי משום דאיירי מיני' לעיל דאר"ה בהמה בחיי' בחזקת שאינה זבוחה והיינו חזקה זו כדפירש"י וגם כל שקלי וטרי' דסכין ונמצא פגומה דכבר כתבתי לעיל שהוא בנוי' על חזקת סכין בדוק וכמ"ש הר"ן ולזה נתכוון תוס' ד"ה ודלמא וכו' כמ"ש מהרמ"ל דלא כמהרש"א ושוב אידך דר"ה נשחטה הותרה היינו מטעם רוב בהמות כשרות וחזקת כשרות דאמרינן לישנא בעלמא דאין כאן שום חזקה לבהמה אלא רובא דליתא קמן דרוב בהמות מימות עולם כשרות הי' ויהי' וכל דפריש מרובא פריש משו"ה שקיל וטרי בשמעתין חזקה ורובא מקרא מנ"ל ולקמן י"א ע"א בפירש"י ה"ה מנא הא מילתא לא פי' קצת כן וכבר כ' בחי' ר"ן כמו שכתבתי ומ"ש מהרמ"ל אהתוס' ד"ה ודילמא וכו' דה"ל להקשות נמי מנשחטה הותרה במ"כ לא דק דההוא רובא הוא ולא חזקה כנ"ל:

דלמא אדנפיק ואתי בציר לי' שיעורא. הקשו תוס' הך מילתא דמיא למקוה שנמדד ונמצא חסר ולא תי' כלום ובנדה ב' ע"ב תירצו במקוה רגילות להתחסר מעט מעט משא"כ בנגע וכן פגימת סכין רגילות להתחסר בפ"א ע"ש ונ"ל דס"ל להתוס' דהך רגילות היינו רובא הוא כך והיינו לדינא דידעינן דאזלינן בתר רובא אבל בשמעתין דחתר למצוא מנ"ל דאזלינן בתר רובא לא בעי לשנויי הכי. ובחכם צבי סי' ג' פקפק על תי' תוס' וכ' לחלק דלעולם תלינן הריעותא בזמן רב יותר מבזמן קצר והכא יש לתלות החסרון בז' ימי הסגר אין לתלות בזמן קצר שבין ראיית הנגע לההסגר. ובמקוה נמי אע"ג דמטמאים למפרע מ"מ מי שטבל סמוך מאוד למדידה קמיתא מטהרין. ושיעור זמן קצר הוא עונה א' ועיי' שיעור זה בחזקת חפיפה בש"ע י"ד סס"י קצ"ט והוציא כן מראה א' חי בערב ולמחר השכים ומצאו מת בעירובין ל"ה ע"ב ע"ש בתשובתו בפנים. ולדבריו יש להסביר בטוב דברי ש"ס גיטין ל"א ע"ב מהו דתימא מהו למפרע מעל"ע קמ"ל וקשה מהיכי תיסק אדעתין למימר הכי ולהנ"ל ניחא כיון דע"כ למפרע הוא לאו דוקא והטובל סמוך לבדיקה ונמצא שלם הוא טהור ה"א דשיעור זמן קצר הוא מעל"ע וגם ר"א מעל"ע של הנחה קאמר כי היכי דלא יחלקו חביריו עליו קמ"ל ר"א בן פדת חלוקים עליו חביריו דשיעור זמן קצר הוא רק עונה. ומעל"ע דר"א משעת בדיקה קאמר ולא משעת הנחה וחלוקים עליו. אך לשיטת תוס' צ"ע מה ענין מקוה דרגיל דחסר ואתי לענין פירו' שאבדו שרגילות לשרוף ולגנוב בפ"א. וצ"ל א"כ מעל"ע מאן דכר וע"כ אבידה דמתני' בהרקבה וכדומה דרגילות ג"כ להתחסר והולך מעט מעט:

דרך אחוריו לא שמה יציאה. ראיתי לגאונים אחרונים רצו להוכיח מזה דמן התורה סמכינן אחזקה אפי' היכי דאיכא לברורי דהא משמע כשיוצא דרך אחוריו ומביט תמיד בנגע ליכא למיחש למידי א"כ היא גופי' קשי' מ"ט לא יצא דרך אחוריו לברר הדבר אע"כ כיון דאיכא חזקה לא בעי לברורי כלל אפי' לכתחלה. והנה לפני פשטיות הסוגיא ז"א דכל דיני נגעים גז"ה הוא ורחמנא הקפיד משום טעם שיצא דוקא דרך פניו ולא אחוריו וא"א בענין אחר אך לכאורה יש להוכיח כן ממ"ש בחי' ר"ן דלמסקנא לא חייש ש"ס לכה"ג ביה"כ יוכיח דהתם עכ"פ אם יוצא דרך פניו עבודתו כשרה ויציאה דקרא כולל כל מיני יציאות וממילא יצא דרך כבוד כתלמוד הנפטר מרבו אבל א"א לפרש ויצא דנגע דוקא אחוריו דזה לא נשמע ע"ש נמצא להר"ן ויצא כולל תרווייהו וליכא קפידא לענין נגע אם יצא כך או כך א"כ תקשו הא איכא לברורי אע"כ לא בעי לברורי. ולפע"ד גם ז"א דמנ"ל להוכיח מזה דלמא ויצא דרך פניו קפיד קרא ומנ"ל דליכא קפידא וגז"ה דלמא מדלא בעי לברורי ש"מ גז"ה הוא ומנ"ל למילף קולא דלא בעי לברורי:

דפתח בי' כותא. לכאורה נראה מהסוגיא דכשרואה ומודד הנגע ואינו מעלים עין ממנה וחוזר דרך אחוריו ומביט בהנגע תמיד לא חיישינן שנחסרה. אך מיד שהפוך פניו ואם אח"כ חוזר ורואה אינו יכול לכוון שלא נחסר ממנה כל שהוא. והא דאמר אחורי דלת. הוא רק זמן מיעוט והבטה מקרוב מן לפני הדלת לאחורי הדלת. אבל זולת זה יש חילוק בין חוזר ורואה לבין מהלך דרך אחוריו אך בחי' רשב"א לא משמע כן:

יכול ילך לתוך ביתו ויסגיר. בחידושי תורה כתבתי הא דכתיב וציוה הכהן ופינו את הבית צ"ע מה צורך לכתוב זה ולתלות בציווי הכהן אם התורה חסה על ממונו ועצה טובה קמ"ל שיפנה ביתו ולא יטמא כל אשר בבית. מה לכהן לצוות זה הלא די שיכתוב עצה זו לבעה"ב שיפנה ביתו. והי' נ"ל משום דכתיב ובא אשר לו הבית וגו' כנגע נראה לי בבית ומיירי שבעה"ב ת"ח ויודע הלכ' נגעים ורואה שזהו נגע המטמא ויען כי הכל תלוי בדיבורו של כהן שהוא יאמר טמא או מוסגר ולא אחר. הזהיר הקב"ה לבעה"ב שלא יחליט שם נגע טרם יאמר הכהן אעפ"י שאפי' יאמר החכם שהוא נגע אינינו טמא עד שיאמר כהן מ"מ הקפידה תורה שלא יאמר שם טמא ונגע עד שיאמרנו הכהן תחלה ע"כ יאמר כנגע ולא נגע. אחר הוצעה זו י"ל קו' הנ"ל דאם יפנה בעל הבית כליו יובן מזה שזה בעה"ב מבין ויודע שזהו נגע והקב"ה הקפיד שהכהן יהי' הראשון שיאמר ויחליט כן ע"כ לא יפנה כליו עד שיצוהו הכהן טרם יראהו ולא יהיו ניכר בפינוי זו שהוא נגע מוחלט כן כתבתי שם:

והשתא ניחא לי מה דקשי' לי לפירש"י דשמעתין דיכול לילך לביתו תחילה ויחזור ויסגיר ק' איך ס"ד כן א"כ אמאי יצוה הכהן ופינו את הבית טרם יראה הלא גם אם יראה יצוה אח"כ ופינה ואח"כ יסגיר הרי יכול לילך אל ביתו בנתים ואין טומאה עד רגע ההסגר ומדהוכרח לפנו' טרם יבוא הכהן ויראה ש"מ בעי הסגר סמוך לראיית הנגע. ולהנ"ל י"ל דקפיד רחמנא שגם מהכהן עצמו לא יובן שום משמעות ושום החלט שהוא נגע עד שעה שיסגיר ויטמא אבל קודם לזה לא יובן רמז ממנו ע"כ לא יכול לצוות פינוי הבית שלא יובן ממנו שהוא נגע טרם שיסגיר ע"כ יצוה טרם יבוא ויראה ולעולם ס"ד ילך לביתו ויחזור ויסגיר. וא"ש השתא דלא פירש"י יכול ילך לביתו ויסגיר בחבל ארוך דההכנה לקשר חבל ארוך או ליטול בידו החבל הקשור בדלת ולהוליכו לביתו כדי לסגור כבר מובן מזה שרוצה להסגיר ונמצא טרם הסגרה כבר הודיע שהוא נגע ע"כ גבי יכול ילך לביתו לא פי' כן אך בסיפא בדיעבד שם הלך לביתו והסגיר מוסגר בדיעבד שפיר פירש שאפי' ע"י חבל ארוך מוסגר בדיעבד:

ורב אחא ב"י כגון דקיימי דרי דגברי. ובנדרים פירש"י ששולח שליח היינו למסקנא דקי"ל אוקי מלתא אחזקה א"כ אפי' שליח יכול לשלוח אבל להס"ד בעי' דרא דגברי וק"ל: