חידושי חתם סופר על חולין כג

אי דידע דגמיר למה לי ראה וכו' אי דלא ידע אי גמיר לימא רוב מצויין וכו' יל"ד דה"ל למיכלל בק' א' אי דידע דגמיר א"נ לא ידע אי גמיר אי לא גמיר למה לי ראה אלא מכאן ראי' לשיטת הגאונים דאי לא ידעינן אי גמיר אע"ג דרוב מצוין מומחים מ"מ אי איתי' קמן צריך למבדקי' ואפשר נמי צריך למרדף אבתרי' וא"כ ליכא לאקשויי למה לי ראה דצריך וצריך כי דלא בעי' למבדקי' אח"כ ולא קשה אלא על הדיעבד אי לא ראה שחיטתו אסורה אמאי אסורה נימא רב מצויין מומחין. אבל בידע דגמיר ק' נמי למה לי ראה ומשו"ה לא מצי למיכללי' בחדא מחתא ומכאן ראי' לשיטה זו:

ואי דידע דלא גמיר פשיטא פירש"י דראה מותר. ודעת ר' ברוך שבהג"א לעיל דבידע דלא גמיר אין ליתן לו לכתחלה על סמך אחרים רואין אותו מדאמרינן לעיל אלא שאין מומחין בבודקין אותו סגי ולא אמר בקיצור מאי ארי' אם שחטו ואחרים רואין אפי' לכתחלה נמי אלא ע"כ לכתחלה לא. ופירשו יש"ש הטעם משום אחרים יתנו לו לשחוט בלי עע"ג כמ"ש ר"ת בחשו"ק. ורמז עליו הש"ך סי' א' סקט"ו ע"ש. ואני אומר אי משום הא לא ארי' די"ל לעיל בס"ד דאין רוב מצוין מומחין הרי קמן דנגשים אל השחיטה אעפ"י שאינם מומחים א"כ חיישינן שמא יבואו לשחוט בלא עע"ג ע"כ לכתחלה אסור אפי' באחרים רואין. אבל למאי דקיי"ל רוב מצויין מומחין ופירש"י בשמעתין ד"ה מומחין הם שאלו לא הי' מומחה לא הי' שוחט עכ"ל נמצא חזקה זו על כל הניגש אל השחיטה או שום מצוה מומחה הוא א"כ בידע דלא גמיר מצי למשבק לשחוט באחרים רואין אותו לכתחלה וליכא למיחש שיתנו לו לשחוט בלי עע"ג דהא איהו לא ישחוט דמי שאינו מומחה אינו שוחט:

אבל נ"ל טעם אחר משום דלא ברירא כל כך דאחרים הרואין יכלו להשגיח ונהי רוב פעמים משגיחים שפיר מ"מ לכתחלה אין לסמוך על זה וכעין שפירש"י בחשו"ק מיהו רש"י פירש כן משום דמועדים לקלקל משמע פקח לא חיישינן אך לר"ת מפרש שמא יקלקלו אפי' להשליך לכלבים אין מוסרים לחשו"ק א"כ י"ל לפקח מעלי' דרגא נהי דמוסרין להשליך לכלבים אבל לשחוט לאכילה באחרים רואין לכתחלה לא:

ויש ליישב בזה ק' תוס' לעיל ג' ע"ב ד"ה דליתי' קמן וכו' ע"ש ומה שישבתי בזה לעיל. וכעת י"ל דהא בבכורות כ' ע"ב הקשו תוס' ארוב מצוין מומחין נימא סמוך מיעוטא לחזקה ותי' רוב מומחים הוה כמו ספרי דדייני מגמר גמירי ע"ש. וא"כ תינח רוב מומחין דהוה כמו רובא דרובא אבל אחרים רואין הוה רק רובא בעלמא ומיעוט פעמים אין השגחתן מעליא אין ברור כל כך דלא נימא סמוך מיעוטא לחזקה ע"כ לא ברירא לש"ס לעיל לומר דידעינן בי' דלא גמיר אלא מוקמי' דליתי' קמן. אך בשמעתין רב נחמן הא לית לי' סמוך מיעוטא לחזקה ר"פ האשה בתרא משו"ה תי' התם בדוחק לחלק בין כרת ללאו ע"ש א"כ לדידי' פריך שפיר אי דידע דלא גמיר פשיטא דראה כשר ודלא ראה פסול:

חזקה שליח עושה שליחותו. אין זה דומה לדעירובין ל"ב ע"א התם מסופק אי נעשה השליחות כלל אך הכא הרי נעשה המעשה אך הספק אי השליח עשה שליחותו או אחר עשאו. והנה במאי דאר"נ שמא אחר שמע ותרם צ"ע מה בכך כיון ששמע שרצון בעה"ב ששליח יתרום בעבורו ואינו רוצה לעשות המצוה בעצמו וחזקה שליח מתעצל ואינו עושה שליחותו והלך זה וזרז עצמו וזוכה לבעה"ב וה"ל כשליחו מטעם זכי' שהוא מטע' שליחות ואמאי אין תרומתן תרומה ועיי' בי"ד סי' של"א ובש"ך סקנ"ח וצ"ע. וצ"ל ר"נ לא ס"ל זכי' מטעם שליחות וכן משמע קצת רפ"ב דקידושין. והוא פלוגתא דאמוראי בגטין פ' האומר. אבל מ"מ לדינא צ"ע נימא אפי' שמע אחר ותרם שפיר קא תרם מטעם זכי'. וי"ל אכתי איכא למיחש שמא התורם יהי' מי שיהי' אפי' השליח עצמו שמא לא גמיר נהי שמצא שיעור תרומה ושיעור מעשר מונחים בצד הכרי שמא עדיין לא קרא שם או קרא שם לזמן כמו בלגין של טבול יום וכדומה. ור"נ הומ"ל הך חששא אלא עדיפא מיני' קאמר:

ובזה י"ל שיטת הטוי"ד סי' של"א דכ' לרבינו שמשון ס"ל הלכה כרב ששת חזקה שליח עושה שליחותו היכי דאיכא מכשול למשלח. אבל בשמעתין מודה רב ששת כיון דליכא למיחוש למכשול למשלח כמבואר בתוס' בעירובין ע"ש. ועפ"ז כ' הטור דאם לא מצא תרום אין חזקתו תרום דהא רב ששת מודה בשמעתין ואי מצא תרום חזקתו תרום. ורבים תמהו עליו כיון דרב ששת מודה היכי דאין מכשול אין שליח עושה שליחותו א"כ אפי' מצא תרום נמי לא ולה"ל ניחא. דלרב ששת ליכא למיחוש שמא השליח תרם ולא גמר תרומתו ז"א דא"כ יתן מכשול להמשלח וחזקה עשה שליחותו לגמרי רק למיחש שמא לא תרם כלל ושמע אחר ותרם לזה י"ל זכי' מטעם שליחות ותרומתו תרומה ממ"נ:

מ"ס אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית וכו' וקשה בעיני לומר דפליגי במציאות אי אדם חושש לסרחון בבית או לא ובודאי רוב בני אדם אינם משליכין אלא באשפה שבשוק ומ"מ מיעוטא איכא דבמקרה והזדמן משליכין בשוק בלא אשפה או באשפה שבבית. והשתא הכא איכא תרי רובא רוב בהמות אינם מתנבלין ע"י מומחה המצוים אצל שחיטה ואי מתנבלת הלא רוב בני אדם אינם משליכין בשוק או באשפה שבבית. וע"כ יש לתלות באבדה וברוב מצויין. אך לעומת זה איכא רובא לריעותא רוב בני אדם אינם אובדין מה שבידם ואיזהו שוטה המאבד מה שנותנין לו וסברא זו כ' תוס' בפ' לא יחפור. וא"כ יש לתלות שהוא ממיעוט נבלות והאיש הוא ממיעוט שהשליך באשפה שבבית או בשוק בלא אשפה ובהא פליגי ר' יהודה ור' חנינא בנו של ריה"ג כנלע"ד:

והנה הרמב"ם פסק כר' יהודה נגד ר' חנינא בנו של ריה"ג ולא חשש למעשה רב דפ' אלו מציאות דעבדי עובדא כר"ח בנו של ריה"ג. ולפע"ד להאי לישנא דרוב גוים א"כ לכאורה י"ל כ"ע מודים דאזלינן בתר רובא דאיתי' קמן היינו רוב גוים ובודאי מרוב גוים הוא. וכיון שמרובא גוים א"כ בודאי נאבד דגוי אינו משליך נבלה שנתנבלה בשחיטה אע"ג שרוב בני אדם אינם אובדים מה שבידם וי"ל ממיעוט ישראל הוא שהשליך נבלה. מ"מ האי רוב בני אדם אינם אובדי' הוא רובא דליתי' קמן ורוב גוים בעיר הוה רובא דאיתי' קמן ומוטב דניזל בתר רובא דאיתי' קמן עפירש"י בקידושין פ' ע"א וא"כ לפ"ז י"ל ר' יהודה נמי מודה התם ואתי' האי עובדא אפי' כר' יהודה. ואמנם הש"ס התם לא קאמר הכי משום דשמעינן לר' יהודה דלא עדיף לי' רובא דאיתי קמן במס' מכשירין בתינוק המושלך במקום דרובא דאיתי' קמן ישראל מ"מ אזיל ר' יהודה בתר רוב משליכין דליתי' קמן ע"ש משו"ה לא מוקי התם כר' יהודה. אבל למאי דקיי"ל התם כת"ק במס' מכשירין דאזלינן בתר רובא דאיתי' קמן וא"כ ה"נ אי רוב גוים נינהו אפי' אי ס"ל הכא כר' יהודה מ"מ שרי התם ונהי דלהך לישנא דברוב ישראל הוה מ"מ כיון דפליגי לישני הדרן לכללן הלכה כר' יהודה במקום ר"ח בנו של ריה"ג דהוה מארי דתלמודא טפי: