חידושי חתם סופר על חולין יט

השוחט בסכין ונמצאת פגומה פירש"י וידוע הי' שכשחט בדק קודם שחיטה והי' יפה אבל לא בדק אחר שחיטה מיד עכ"ל משמע דוקא כשבדק מיד אז כשנמצאת פגומה בודאי אסורה הבהמה. וכן משמע קצת שהבין הט"ז סי' א' סק"ו. ולר"ח ז"א דהא אפי' לא שיבר עצמות תולה במפרקת ומה לי מיד או אח"כ ולדינא נמי למאי דלא קיי"ל כר"ה בשיבר עצמות. מ"מ כשלא בדקה מיד אלא אחר שעה ומצא פגומה לא תלינן שבין שחיטה לבדיקה אירע בה אלא פסולה ודוקא נפלה על חודה תלינן להקל כמבואר בש"ע סי' י"ח סעי' ט"ו ע"ש. ולשון רש"י צ"ע וע"ד הדוחק יש לומר דאדלעיל קאי שכ' קודם שחיטה הי' יפה. ועל זה כ' אבל לא בדק אחר שחיטה מיד ומצאה יפה דאלו מצאה יפה אחר שחיטה מיד אע"ג שאח"כ חזר ובדק ומצא פגומה אין לו לחשוב עצמו שמא לא בדקתי יפה יפה אלא כיון שיצא בהיתר תלינן שבין בדיקה לבדיקה אירע בי' מלתא בסכין ואיפגם בו והשחיטה כשרה וכן הוא בש"ע סי' י"ח סעי' י"ו ובש"ך ס"ק כ"ז. או שנאבד אחר שחיטה ושוב נמצאת פגומה ויש לתלות שנשברו בהעצמות אבל כשהסכין לפנינו ולא בדקו אחר שחיטה מיד ובבדיקה ראשונה אח"כ מצאה פגומה אסורה ויש לעיין בדין זה אם יש לדמות למ"ש ט"ז סי' ק"ץ סק"כ דה"ה הכא:

אפי' שיבר בה עצמות כל היום. הרא"ה ריש ספרו בד"ה למד מזה שיטת רמב"ן דנאבד בלא בדיקה נמי פסולה דמה לי שיבר בה עצמות או נשברה הסכין לשברים או נאבדה ע"ש והנה לקמן בטבל ונמצא דבר חוצץ אעפ"י שנתעסק באותו המין וכו' א"א לומר נמי ה"ה דאין טהור בלא בדיקת גופו אחר טבילה. דזה א"א דאי ניחוש לשמא הי' בו דבר חוצץ בשעת טבילה לא יועיל בדיקה אח"כ דאימא ברדיוני נפל כדאיתא בנדה ס"ו ע"א ובסי' קצ"ט סי"ג. וע"כ צריכין לחלק בין סכין לחציצה דסכין אינו בחזקת בדוק לרב הונא כיון שחתך עור בין בדיקה לשחיטה משא"כ בטבל אפי' לא חפף קודם טבילה. ואין לומר עכ"פ איך מוכיח דין זה מדאמר שיבר עצמות משמע ה"ה נאבד הא גם בברייתא קתני עסק באותו מין וכו' ואפ"ה אי לא בדק עצמו כלל טהור י"ל שאני התם שאין העסק ודאי לשידבק בו דבר חוצץ כמו שבירת עצמות דודאי פוגם ממ"נ אי לא איפגם בעור הרי ע"כ איפגם בעצם ואי איפגם בעור הרי מכ"ש שהעצם ג"כ פגמו נמצא ה"ל כנאבד א"כ ש"מ ה"ה נאבד בלא בדיקה כלל פסולה. משא"כ דבר חוצץ אעפ"י שיותר ראוי לתלות בהעסק שעסק בו מ"מ אפשר הוא שיעסוק כל היום ולא ידבק בו דבר ע"כ אין ללמוד מזה דה"ה בלא בדיקה אחרי טבילה דז"א כן נ"ל לפרש דברי הרא"ה בבד"ה. ומ"מ קשה היא מדמותיב רבא תיובתא לסייעה לר"ה. משמע מלשון שהקשה תרתי חדא תיובתא לר"ח ועוד מסייעא לי' לר"ה כעין קושי' מאי אתא ר"ה לאשמעינן הא ברייתא הוא. ואי ס"ד כנ"ל הא טובא קמ"ל ר"ה דנאבד בלא בדיקה פסולה משום חשש חתיכת עור שבין בדיקה לשחיטה מה שלא נשמע מברייתא דטבל אדרבא מוכח להיפך דלא בעי בדיקה אחר טבילה דאי בעי בדיקה ניחוש ברדיוני נפל כנ"ל ונ"ל שלזה כיון רשב"א במ"ה שם ע"ש:

שמא בעצם נפגמה. מדלא קאמר בעצמות נפגמה רמז לן אפי' לא שיבר עצמות תלינן בעצם מפרקת נפגמה. אע"ג דבס"ד לא אסיק אדעתי' כן מ"מ מסקנא כן כדלקמן מכלל דר"ח אע"ג דלא שיבר וכו' אלא במאי איפגם וכו':

בשלמא ר"ה כשמעתי' וכו' נ"ל היינו ככולי' שמעתי' דלעיל בהמה בחי' בחזקת איסור וכו' נשחטה הותרה עד שיודע לך וכו' והאי עד שיודע לך במה נטרפה היינו ספק וודאי כגון בא זאב ונטל בני מעים וכו' אמרינן זאב ודאי ניקב ספק ניקב מחמת טרפה ואין ספק מוצא מידי ודאי הואיל והיא בחזקת היתר. וה"נ מיירי ברישא עד שיודע במה נשחטה להחמיר דאיכא ספק ודאי כיון ששיבר עצמות אזלינן להחמיר וספק מוציא מידי ודאי להחמיר הואיל ואתחזיק איסורא נמצא הכל מבואר בשמעתי' דר"ה:

ופשוט דר"ח לא פליג אתרתי שמעתי' דר"ה הנ"ל אלא ר"ח ס"ל דסכין בדוק הוה כבהמה בחזקת כשרות שאין ספק טריפות מוציא מידי ודאי זאב וה"נ כן. ור"ה ס"ל דחזקת סכין אינו דומה לחזקת כשרות דבהמה דכיון דחתך עור בנתים איתרע חזקתו. ולר"ח אין עור עלול לפגום כל כך. נמצא לא פליגי ר"ה ור"ח אלא אי עור עלול לפגום כל כך והוציא סכין מחזקת בדוק שלה או לא ובש"ס עיקר חסר מן הספר. והא דמייתי עלה מטבל ועלה משום דס"ל כיון דלא חפף סמוך לטבילה דומה לסכין שחתך בו עור בין בדיקה לשחיטה אפי' לר"ח דעכ"פ עור ספק פוגם גם לדידי' וה"ל כלא חפף סמוך לטבילה ממש ועיי' בסמוך אי"ה:

טבל ועלה וכו' הקשו תוס' מרבא דמחלק בין חפף סמוך לטבילה להרחיק חפיפה מטבילה. והנה לרמב"ם ספ"ג ממקואות לק"מ דס"ל אפי' חפיפה סמוך לטבילה לא ס"ל לרבא דעלתה לה טבילה אלא דאינה צריכה לחזור ולחפוף דלא אמרינן לא חפפה שפיר אלא מעלמא נפל עלי' דבר חוצץ בין חפיפה לטבילה ואוקמא שאר גופא בחזקת חפוף וטובלת עתה בלי חפיפה אבל עכ"פ צריכה לחזור ולטבול ולפ"ז א"ש בפשטות דמייתי תיובתא וסייעתא מלסכין בדוק סמוך לשחיטה ולא צריכין לדחוק דספיקא דעור עושה הסכין כלא חפף וכנ"ל:

אך רוב הפוסקים לא ס"ל הכי אלא ברייתא בלא חפף איירי וכמ"ש תוס' ואפי' לחד תי' דתוס' דלטהרות מיירי ובחפף סמוך לטבילה מ"מ כיון דלבעלה לא בעי חפיפה סמוך לטבילה. ושחיטה לא חמיר מלבעלה וצ"ל כנ"ל דספיקא דעור משוי לסכין כלא חפף סמוך לטבילה וכנ"ל:

ויש לעיין לימא טהרות שאני משום חומרא דלטהרות ספק מוציא מידי ודאי משא"כ בשחיטה אין ספק מוצא מידי ודאי וי"ל אה"נ הו"מ לשנויי הכי אלא האמת משני כיון דלבעלה נמי אמר רבא אם לא חפפה סמוך לטבילה לא עלתה לה טבילה ואע"ג דרבא לא איירי מספק וודאי דלא איירי בנתעסק באותו המין מ"מ ה"נ בסכין אפי' לא שיבר עצמות פליגי ועדיין לא אסיק אדעתי' דעצם מפרקת נמי ודאי פוגם כדלקמן דפריך אלא במאי איפגם. ומשו"ה עדיפא מיני' משני סכין לא אתרעי. ולפ"ז למאי דקיי"ל כר"ח דוקא בשיבר עצמות אבל בלא שיבר קיי"ל כר"ה וא"כ לק"מ מברייתא דטבל ועלה די"ל טהרות שאני אבל לבעלה וה"ה בשחיטה אי נתעסק באותו המין או שיבר בסכין עצמות תלינן אין ספק מוציא מידי ודאי. ומיושב פסק טוש"ע סס"י קצ"ט ע"ש ומכוון להלכה. ומיושב ק' באר הגולה שם אות קטן כ"ז ע"ש וק"ל:

הכא דודאי טבל וכו' לפי לשון הסוגיא ה"ל למימר הכא ודאי עסיק במה שודאי חוצץ כדאמר עצם ודאי פוגם. אלא הכא העסק אינו ודאי חוצץ דאפשר לעסוק כל היום ולא ידבק בו מאומה משא"כ עצם ודאי פוגם כמ"ש לעיל דאי נפגם בעור כ"ש בעצם. ולעיל לא מצי למימר ודאי שחיט דהא איכא למיחש בעור נפגמה ע"כ אמר עצם ודאי פוגם. ולכאורה אין הודאות שוות דגבי סכין אין הודאי סותר הספק דאפשר דנפגם בעור וגם בעצם וכמ"ש הרז"ה רק דודאי רגיל יותר מהספק ר"ל שעצם יותר פוגם מעור. משא"כ בדבר חוצץ שהודאי סותר הספק שאם לא נמצא עליו אלא דבר מיעוט ותלינן בעסק אינינו חציצה ומ"מ ש"ס מדמי' להדדי. ואמנם דברי הרז"ה צ"ע שכ' משו"ה לא מייתי התם בפסחים גבי חבר שמת והניח מגורה משום דהתם סתרי אהדדי משא"כ הכא בסכין דאפשר דתרוויהו פגמי העור והסכין מ"מ מה יענה מברייתא דטבל ועלה דה"ל לאתויי התם:

בהמה לא איתרעי. העלו תוס' משום דאיכא כמה ספיקות ואין כוונתם דהוה ס"ס ממש דהא הכל חד אך רצונו לומר ספיקות טובא מצטרפו דלא הוי תרתי לריעותא ובש"ך סי' ק"י אות כ"ז העלה דאפי' בשחט בהמות הרבה נמי לא הוה ס"ס מעליא ולכאורה אין מובן דבשניה איכא ס"ס שמא בעצם דשני' ואת"ל בעור דלמא בעור דבתרייתא וכן יש להפוך דלמא בבתרייתא ואת"ל בקמייתא דלמא בעצם מפרקת נמצא הי' להכשיר בקמייתא עכ"פ. ונ"ל כך להסביר כך דמיד שאנו אומרים את"ל בעור נמצא אנו מניחין שאפשר לסכין זה שתפגום בעור אע"ג דאיכא למימר בעור שני' איפגם מ"מ כבר הנחנו שאפשר לעור לפגום סכין זה נמצא שחט בסכין שאינו בדוק והבהמה אסורה עכ"פ. ולתי' זה דמשום ס"ס צ"ל הא דלא פריך רבא ממקוה שנמדד דהא איהו לא ידע הך ד משום ס"ס. י"ל עכ"פ סיועא לר"ה לא הוה דהוא גופא קמ"ל ר"ה דסכין דומה למקוה דחסר ואתאי וסכין נמי משהתחיל לחתוך בעור עד סוף פגים ואתאי והא קמ"ל ר"ה וליכא קושי' לימא מסייעא לי' אבל מטבל ועלה שפיר סייעא לר"ה. ועיי' סי' א' בט"ז סק"ו ובש"ך ונה"כ שם. והנלע"ד לברר הדברים על נכון לדינא בעזה"י אומר כך. בודאי שוחט שלא נטל קבלה אע"ג דרוב מצוין מומחין ואפשר דעדיף מרוב בהמות כשרות דהרי הרא"ה ס"ל כל מצוין מומחין ותוס' בכורות כ' ע"ב ס"ל דהוה כמו סתם ספרי דדייני מגמר גמירי דאפי' ר"מ לא חייש. וא"כ י"ל שוחט זה כשנכנס לשחיטה מעיקרא בודאי גמיר והי' מומחה ועכשיו שכח מ"מ כיון שרוב המומחים חוזרים אחר הלכות שחיטה ותמיד שגור בפיהם ולא שכיח שכחה וזה שכח. וע"כ הוא מהמיעוט שלא חזרו אחרי הלכות שחיטה ושכח. א"כ ניחוש נמי שמא נכנס מתחלה לשחיטה ולא הי' מומחה ואוסרים כל הכלים למפרע. אך אי נטל כבר קבלה פ"א ובודאי הי' בקי ומומחה אז אין ספק שאח"כ שכח תלינן לקולא השתא שכח אע"ג דבלא שיבר עצמות לא קיי"ל כר"ח אפי' שחט בהמות הרבה אסרינן אפי' קמייתא ולא סמכינן אפי' אס"ס משום דלא הוה ס"ס מעליא כנ"ל. אבל הכא איכא ס"ס מעליא דהא נטל קבלה והי' מצוי אצל שחיטה ושחט עופות לפני החכם שנתן לו קבלה. וחזקה על כל הרגיל בשחיטה שוחט שפיר בלי שיהוי ודרסא ובאמצע הצוואר ורגיל לבדוק סימנים אחר שחיטה ועשה כמנהגו ודרכו ולא דמי למי שלא גמיר מעולם ושחיט לפנינו שפיר כמה פעמים ואח"כ שחט בינו לבין עצמו שחיטתו פסולה אימור שהה ודרס. התם מה ששחט שפיר לא הי' בכוונה ממנו ובאומנות יד רק במקרה כסומא בארובה. אבל האי דגמיר ונטל קבלה ושחט כמה פעמים באימון ידו רגיל הוא לשחוט כרגילתו ורחוק הוא שיזדמן לו שחיטה שלא כהוגן אפי' אחר ששכח. וא"כ השתא ששכח איכא בהמות דלמפרע ס"ס גמור שמא השתא הוא דשכח. ואת"ל כבר שכח אז מ"מ שמא לא אירע לו שום מקרה שתפסל השחיטה בזה ומותרים הכלים למפרע. אך עיי' מ"ש חכם צבי סי' ג' דיש לתלות בזמן רב ולא בזמן קצר ע"ש ויבואר לקמן אי"ה א"כ מ"מ יש לחכם המורה לשים גבול זמן מה למפרע מאימתי יאסרו הכלים ועד אימתי יוכשרו:

ועיי' בס' כה"ג מ"ש לחלק בין שכחה ובין חולשה דהרגשת פגימה. ובאמת כי שכחה שכח ואתאי משא"כ חוש ההרגש משתנה בפ"א בכל יום ויום לפי טבעי האדם ומזגו מאכליו ומשקיו דאגותיו ופחדיו וזקנה ומשו"ה קיי"ל וסתות לאו דאורייתא אפי' אתחזק כמה פעמים ליום זה מ"מ הוא דבר דתלי' בטבע ומזג משתנה בכל יום ויום ומשו"ה ה"נ אין לסמוך זמן רב על הרגשת השוחט ויש לבדקו בכל זמן ועידן ולכל הפחות מדי חדש בחדשו. ולעומת זה יש להקל בשחלש חוש הרגשתו ולומר השתא הוא דאיתרע ולא מקודם: