חידושי חתם סופר על חולין קצב

ירך שנתבשל בו ג"ה סתם ירך שלמה משמע כדפירש"י לעיל צ"ג ע"ב ומשו"ה דחוקא לי' לתוס' לאוקמי כשכולו חוץ לרוטב דבירך שלם לא שכיחא שיהיו מונח על חתיכה אחרת ויהי' הוא כלוחץ לרוטב היות כן ק' קצת לשון משנתינו אם יש בה בנ"ט בלשון אם יש בה אם אין בה ולמה לא שיערו חכמים שיעור א' לכל הירכים עם גידין כמ"ש אין לך עוף שאין בו ס' נגד לבו אין לך עוף שיש בו ס' נגד כבדו ועט"ז בטחול. א"כ ה"נ או כל הירכים יש בהם ס' נגד גיד שלו או אין בהם ומה לשון אם יש בה בנ"ט מיהו אי מפרשין אם יש בה וברוטב י"ל אין לך ירך שהוא ס' נגד גיד שלו אלא ע"י הרוטב איכא לפעמים ס' וא"ש אך אי מפרשין בלי רוטב ק' וצ"ל משום שומנו שאינו שוה בכל הירכים כמ"ש ט"ז גבי שומן טחול וכיון דלמשנתינו הגיד אוסר גם השומן בכלל וכולי עלמא בין לר"ת בין לר"מ.

אם יש בה בנ"ט. כ' תוס' משעה שנמלח כבר נאסר כדי קליפה ולפע"ד אינו מוכרח לשיטת הסוברים דלהוציא דם סגי בנמלח מצד א' כי המלח מוציא הדם מכל הצדדים אפי' בחתיכה עבה. ומ"מ פשוט דעכ"פ אינינו כרותח בעבר השני שלא נמלח שם ואפי' בצלי אש מחלק ש"ס לענין שבת במס' זבחים בנצלה בו כגרוגרת מצד א' ולא מצד השני ומכ"ש במליח י"ל שנמלח הירך להוציא דמו שלא מצד הגיד ולא נאסר כדי קליפה וא"ש נמי דהוצרך שהואל לאשמעינן ל"ש נתבשל אבל נצלה קולף וכו' וק"ל:

ובהג"א תי' אהא דכ' תוס' דהרוטב יסייע לבטל דבאיסור דבוק לכ"ע חנ"נ. ולפ"ז היינו בגיד אבל לדינא דקיי"ל אין בגידין בנ"ט רק משום שומן דרבנן וקיי"ל בדרבנן לא אמרינן איסור דבוק כמ"ש ש"ך סי' נ"ה לענין אבר המדולדל. והש"ך העלים עין מזה בסי' ק' וכבר השיג עליו במנחת יעקב. ולפ"ז מיושב ק' תוס' לעיל ר"פ שהקשו דלמא משנתינו משום שומנו ולק"מ א"כ הי' הרוטב מצטרף אע"כ משום גיד דאורייתא ודיינינן בי' דין דבוק וק"ל:

והעלו תוס' דלרש"י מיירי מחציתו ברוטב ובה בנ"ט ר"ל בה ירך לבדו בלי צירוף רוטב כלל ולכאורה צע"ג הא כי האי גוני דינו כצלי ובקליפה סגי כמבואר סי' ק"ה סעי' ט' ועש"ך סי' צ"ב סק"ג וכל תירוצו לא שייכי' הכא דאי נימא שהירך שומן ומפטם להגיד א"כ מ"ט דשמואל דאמר נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד הא שומן מפעפעו ועכצ"ל דהתוס' דהכא ס"ל כמ"ש מהרש"ל ומביאו ש"ך סי' ק"ה סקכ"ח דלית לי' סברת פיטום אלא ס"ל להתוס' הני מילי בצלי על השפוד ליכא פיטום אבל הכא כיון דאיכא הבל הקדרה שפיר מפטם לי' וס' זו דהבל הקדרה עדיף קצת כבר הזכיר ש"ך בשם הר"ן סי' צ"ב סק"ג הנ"ל וא"ש. אלא דלפ"ז נקל לישב קו' תוס' אדשמואל דאמר אבל נצלה קולף וכו' והקשו תוס' פשיטא דאלת"ה הא משעת מליחה נאסר די"ל דבמליחה הוה פשיטא לי' דלא שייך פיטום אבל בצלי קמ"ל דלא אמרינן פיטום דוקא בהבל הקדרה וחילוק זה דפיטום בין מליחה וצלי' מבואר בלשון מהרש"ל דמייתי ש"ך שם סי' ק"ה סקכ"ח וק"ל:

כיצד משערין אותו. בשום מקום דתנן בנ"ט לא שאל כיצד משערין משום דסתם נ"ט היא ע"י טעימה אך הכא נ"ל שאין הקפילא בקי דהקפילא בקי בטעם בשר לבדו ובטעם חלב או תרבא או שרצים לבדן ע"כ יבחן טעם צירופן אבל הכא לעולם לא טעם ירך בלתי גיד שהרי הם אינם מנקרים וכל הירכים עם גידן מתבשלין ע"כ אינו בקי להפריש בין טעם ירך בלי גיד ובין ירך עם הגיד ע"כ למדנו רז"ל השיעור. ומיהו מ"ש דהל"מ הוא לא הי' צריך לכך דאפשר ששיעוריהו ע"י ירך של שליל אפי' תאמר אין דומה טעם שליל לטעם בשר של בהמה גדולה מ"מ אפשר קים להו מירך בן פקועה גדולה טרם גזרו על הפריס ע"ג קרקע או בתרי תמיהה לעיל ע"ד ע"ב או באתרי' דר' יהודה דאוכלין של שמאל:

אמנם יש לעיין לפירש"י דטע"כ לאו דאורייתא לענין מה הי' הל"מ וי"ל בנתערב ונימוח גוף האיסור דמודה רש"י א"נ לענין קדשים או בב"ח דהרי הך שיעורא דבשר בלפת היינו שישים כמ"ש תוס' לקמן צ"ז ע"ב ד"ה כל איסורים וכו' נמצא שיעור זה לכל התורה נאמר. וכבר כתבתי לעיל ריש פרקין דלמ"ד כל התורה בבצל וקפלוט והיינו במאה. וגיד דקיל טעמי' בבשר ולפת י"ל מתניתין ס"ל אין בגידין בנ"ט כי טעם קליש כזה אינו טעם לענין קדשים ובהמה טמאה. ומיהו לקמן צ"ט ע"ב עובדא דר"ח עם ר"י בר זבינא אותו ס"ל אין בגידין בנ"ט כלל ועץ הוא:

בנ"ט ה"ז אסורה עיין פי' המשנה הרמב"ם שלשונו מבולבל וכוונתו תחלה כ' דלא קיי"ל כמשנתינו אלא אין בגידין בנ"ט. ושוב מפורש משנתינו וכ' בשר עם גיד הוה אינו מינו בטעמא דאע"ג דיש בגידין בנ"ט מ"מ אין טעמו כטעם בשר. ובשר עם שומן הגיד הוה מב"מ בטעמא דשומן עם בשר חד טעמא אית להו ועש"ך רסי' צ"ח:

אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד לכאורה י"ל ק' תו דהא שמואל ס"ל לקמן ק"ח ע"א אפשר לסוחטו מותר. א"כ הוה סד"א משעת מליחה נאסר אם ס' בירך ושוב כשנתבשל ע"י צירוף הרוטב חוזר ונסחט והותר ע"כ קאמר שנתבשל אם יש בה עם הרוטב בנ"ט וכי האי גונא כ' מג"א סי' תמ"ז גבי זיתים שנכבשו ע"ש. ועוד יותר נראה לפמ"ש הרא"ה דמליחה וצלי אינו מפעפע בשוה כמו רוטב ולא מהני ס' וחלקו עליו. מ"מ נ"ל ע"כ לא פליגי אלא למאי דקיי"ל מליחה וצלי אינו כרותח דמבושל רק ע"י פעפוע שומן וס"ל לכל החולקים אהרא"ה דפעפוע דשומן הוה כמו רוטב. אבל להס"ד דגם בכחוש הוה צלי ומליח כרותח דמבושל ודאי הי' סברא לומר נהי דרתיחתו כרתיח דאש אבל פעפוע ובלבול אין כאן בשוה ולא יועיל ס' וה"א אפי' אי יש בירך ס' מ"מ נאסר משעת מליחה וחוזר והותר ע"י בישול דאפשר לסוחטו מותר קמ"ל שמואל וק"ל:

כולי' בחלבה הוה וכו' כילכית באילפס וכו' עריטב"א דמתמה דאיך יכחיש כל המעשה ויאמר כילכית באילפס הוה ותי' דאינו מכחיש אלא אומר שגם עובדא דכילכית נמי הוה התם. ולפע"ד י"ל דמ"ד כולי' בחלבה חידש לך שלא הי' גדי שאינו מנוקר והי' כחוש אלא גדי מנוקר ושכחו בו כולי' א' ובודאי יש ס' בגדי נגד חלב כולי' א' אך הוה סד"א דחלב הוה דבוק בכולי' ונעשה כולי' נבלה וצריך ס' נגד כל הכולי' ור' יוחנן הא ס"ל אפשר לסוחטו אסור וחנ"נ לקמן ק"ח ע"א קמ"ל כיון דקרום מפסיק אין לו דין איסור דבוק ויש ס' בגדי נגד חלב הכולי':

ואידך מ"ד בא לפרש דההוא כחוש הוה אין הפירוש והי' ס' אלא כחוש וחלב כחוש אינו מפעפע דהרי לשיטת רש"י לקמן צ"ח ע"א דהיכי דאיכא קפילא לא יועיל ס' בלי טעימת קפילא וכיון דבאותו מעשה דמעון הי' עוד מעשה אחר דכילכית ואמר ליטעמי' קפילא א"כ הי' שם קפילא ומ"ט התיר הגדי בס' בלי טעימת קפילא אע"כ כחוש ר"ל חלב כחוש אינו מפעפע ולא בעי שיעורא כלל:

ליטעמי' קפילא ארמאה פירש"י לפי תומו ולא יודיעוהו שצריכין לו לדבר איסור והיתר. האריכות בזה נראה שפת יתר וסגי באומרו לפי תומו ותו לא אע"כ נ"ל דגם רש"י ס"ל ככל הפוסקים דאין גוי מסל"ת נאמן אלא בעדות אשה לבד. והכא אומן אינו משקר אומנתו והכא ע"כ אינו בלפי תומו ממש אדרבא צריכין להודיעו שצריך להבחין התבשיל מה טעם יש בו אך לא יודיעוהו שצריך לאיסור הנוגע לדת ישראל דא"כ לא ירע אומנתו בזה שיאמר להכשיל ישראל אמר כן. וסברא כזו כ' תוס' בע"ז כ"ז ע"ב ד"ה כל מכה וכו' וז"ל אבל בבריא כגון ריבדא דכוסילתא מיהת אסור שהנכרי מזיקו ואינו חושש כי לא מרע נפשי' אם ימיתנו שיאמרו העולם בודאי במזיד מפני שהי' שונאו עכ"ל ע"ש ואע"ג שיש לחלק קצת בין התם לדהכא מ"מ נ"ל רש"י ס"ל כנ"ל ואין כאן מחלוקת. ועיין היטב ש"ך סי' צ"ח סק"ב:

וע"ד חדוד קצת אמרתי דלר' יוחנן דס"ל כל איסור שבתורה כבצל וקפלוט והוא במאה. וזהו טעם קליש מאוד ע"כ הוצרך קפילא המבחין ומבין והשתא לא סגי לי' בהא דאינו מרע אומנתו דלא ירע אומנתו דישראל האוכל אחריו לא ירגיש טעם קליש זה ולא יעלה על דעתו שיטעמנו קפילא אחר ע"כ בעינן מסל"ת ור' יוחנן הא ס"ל טעמו ולא ממשו דרבנן וכן פסק רש"י א"כ סגי במסל"ת. אך רבא דס"ל כל איסור שבתורה בס' והוא טעם הנרגש לכל אדם ע"כ ניחא לי' תרומה טעים לי' כהן אפי' אינו קפילא אך בב"ח מאן טעים לי' דבב"ח טע"כ דאורייתא ולא מהימן גוי מסל"ת ע"כ הוצרך קפילא שאינו משקר אומנתו דבטעם הנרגש לכל אדם יש לסמוך שלא ישקר אומנתו אפי' בדאורייתא ודאמר רבא השתא דאמר ר' יוחנן וכו' אע"ג דלא דמי ממש לדר' יוחנן מ"מ יליף קצת דמיון בהדרגה כי היכי דהאמין ר' יוחנן בדרבנן לפי תומו ה"נ יש להאמין על אומנתו בדאורייתא:

ובפלתי ס' צ"ח תי' שיטת רש"י דקיי"ל מגמע ופולט אינו אלא איסור דרבנן א"כ אפי' בבשר בחלב דאורייתא מאמינין לגוי מסל"ת שיכול ישראל להכניסו לפיו עכ"פ ואם ירגיש הישראל בו טעם בשר יפליטנו נמצא אין הגוי נאמן אלא אאיסור דרבנן ואינו נכון דבב"ח דאסור בה בהנאה אפי' ופולט אסור דנהי אכילה לא הוה הנאה מיהו הוה וכן משמע מלשון הפוסקים ועמג"א סי' תקס"ג סק"ג וא"כ לא הועיל כלום בב"ח ותו אי נימא דרש"י בב"ח נמי מסל"ת ממש קאמר וא"כ הקפילא הוא משום שאין אדם אינו אומן מרגיש בטעמי' וכמ"ש רשב"א לדעת רש"י א"כ בב"ח אחר שטעמו קפילא ארמאה צריכים אחריו קפילא ישראל המבין במטעמים ע"י מגמע ופולט דאל"ה לא יאכל אחריו ואין אלו אלא דברי נביאות ומ"ש הוא הנכון בעזה"י:

מה שהאריכו תוס' כאן בפסק מב"מ לא בטיל כתבתי לקמן ק"ח ע"א ע"ש:

מריש הוה קא קשי' לי כ' תוס' מ"ט לא קשי' לי' אמתניתן ער"ן וריטב"א תי' מרווח ומתוק ומ"ש דלרש"י לא ניחא שם אי"ה יבואר קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בו חלב בבד"ה דקדק הרא"ה למה לי למתני לא יאכל בה חלב כפשוטו אע"כ אשמעינן דוקא בן יומו שהוא בנ"ט אם לא יבשל בו חלב אבל אינו בן יומו שאינו אוסר אז אפי' לכתחלה מותר לבשל ב"י חלב משום דהתירא בלע וכבר נפגם טרם יבוא לכלל איסור ומשיג על הרשב"א בתה"א שם דפשיט לי' לאיסור ע"ש והרשב"א בתה"א מייתי ראי' לאיסור מקדירות בפסח ישברו אע"ג דהתירא בלע ונפגם קודם פסח ואפ"ה ישברו ובשב יעקב הקשה הא הרשב"א ס"ל חמץ מיקרי איסורא בלע כמבואר במג"א בשמו סי' תמ"ז ס"ק כ"ד ועוד הא הרשב"א מהסוברים נטל"פ בפסח אסור הואיל ומשהו אסור וס"ל נמי המתבטל במשהו קודם פסח חוזר וניעור ונאסר בפסח א"כ ה"ה הנפגם קודם פסח אסור בפסח וא"כ דברי רשב"א צ"ע עיין בתשובה הנ"ל ולפע"ד דצריך להבין כיון דטעם איסור קדרה אינו ב"י הוא אטו ב"י א"כ מה סברא יעלה על הדעת לחלוק בין התירא בלע לאיסורא בלע לעולם איכא למיגזר וכ"כ הרשב"א במ"ה וצ"ל דהוה סד"א כל מה שהתירה התורה בפירוש לא יגזרו עליו חכמים וכיון דלהדיא לגר אשר בשעריך תתננו א"כ לכל הפחות יתפרש קרא לאפוקי סרוח מעיקרא נמצא סרוח מעיקרא הותר בפירוש וא"א למיגזר נטל"פ בהתירא בלע הכי הוה ס"ד קמ"ל רשב"א דנטל"פ בקדירה לא הוה כמו סרוח מעקרא ממש כמ"ש ר"ן בע"ז דנפגם בדופני קדירה הוה ראוי לגר נמצא לא הותר בפירוש בקרא ושפיר יש לגזור דלמא אתי למיעבד בבן יומו. ואם זהו כוונת רשב"א שפיר מייתי ראי' מקדירות בפסח דנפגם מעיקרא לא מקרי סרוח מעיקרא דסרוח מעיקרא גם בחמץ שרי' לכ"ע דחרכו קודם זמנו מותר אפי' באכילה אחר זמנו כמ"ש מג"א ססי' תמ"ב גבי אלמודי אע"כ נפגם אינו בכלל סרוח וא"ש. אלא התם בעי שנפסל מאכילת כלל מפני דאל"ה ה"ל שאור וראוי לחמע עיסות אחרות אבל בלא"ה אפי' פסול מאכילת גר כגון פגם בדופני קדרה מותר:

ולענין ק' הרא"ה י"ל איידי דתני בתרומה לא יבשל בה חולין וקמ"ל דלא יבשל לכתחלה על סמך שיטעמנו אח"כ לכהן דדלמא משתלי ולא יטעמנו ואכיל לי' ישראל. ואגב זה נקט נמי ברישא לא יבשל בה חלב אע"ג דהתם פשיטא דלא יבשל על סמך דבדוק לי' קפילא דהא איכא בישול בב"ח מ"מ נקיט לי' איידי דסיפא: