חידושי חתם סופר על חולין קפט

מפני זה שעשה שלא כהוגן נאסר כל המקולין. משמע דמהימן לאסור עכ"פ אותו הבשר ובלישנא בתרא נמי משמע הואיל דידע דלא הוה פייסי' מיני' ושונאים זא"ז משו"ה אמר לצערו קא מכוון. אבל זולת זה הי' נאמן אחר שכבר יצא מתחת ידו וצ"ע בפ' הנזקין גבי ס"ת ביד מי דלא מהימן להפסיד ס"ת אחר שיצא מתחת ידו ועיין טוש"ע י"ד סי' קכ"ג. ובירושלמי דשקלים איתא כפשטי' לאו כל המינו לאסור מקולין דציפורי' משמע דאינו נאמן:

בשר הנמצא ביד נכרי פירש"י במקולין ערשב"א שנדחק בלשון זה של רש"י. ונ"ל לפמ"ש ר"ן דמיירי הכא במקום שלא הי' שום תקנה אלא נהגו שלא מכרו טרפה לגוי כלל ולעומת זה קנו ישראל מוכרים ע"ש ונ"ל באותן מקומות לא הפסידו הטבחים טרפות שלהם אלא כך נהגו שהטבחים ישראל לא מכרו שוב טרפות לנכרים בעלי מקולין אבל מוכרים ליחידים בבתיהם. וישראלים לא קנו מנכרים יחידם אלא מנכרי שבמקולין וכן מורה לשון תוס' ד"ה רבי לטעמי' וכו' עיין ותמצא נכון הדבר. עמג"א רס"י תס"ז:

דאתחזק פי' ר"ן סתם גוי קונה טרפות דמוזיל גבי' פי' משום בהמה א' נאסור כל המקולין דמוקי כל גוי אחזקי' שהלך אחר הזול וקנה הבהמה הטרפה אע"ג שא"א שכולם קנו מ"מ כל א' בפ"ע הוא בחזקה שקונה מהזול. אמנם לקמן לא ס"ל הך סברא. ודאמרינן בשמעתין בנמצא ביד גוי היינו כלישנא קמא. והנה הרמב"ם פסק כרב דבשר שנתעלם מן העין אסור. נ"ל דס"ל דס"ד דש"ס דרב מדינא קאמר לכך פריך ממשניות ודחיק בשינוי' דחוקא בנמצא ביד נכרי. אבל למסקנא רב חומרא וגדר גדר בזמנו מה שלא הי' בזמן המשנה כמבואר בירושלמי דשקלים. וזה מבואר לקמן דר"ה תלמידו הוה ס"ד חרוזי' לא הוה סי' משום דהוה סבר מדינא אסר רבי'. ורב השיב לו אל תהי שוטה בחרוזי' ה"ז סימן אז נתחדש לן דרש חומרא בעלמא החמיר לכן מקיל בסימנא וממילא שוב לא צריכין לשנויי דחיקא בנמצא ביד ועומד ורואהו אלא הכל כפשוטו ואז עדיין לא הי' חומרת רב ודאמר רב נמי מותרת משום נבלה ואסורה באכילה לא אמרה רב בהדיא אלא מכללא לפי הס"ד דמדינא קאמר אבל למסקנא לא צריכנא לכל זה ומשו"ה פסק רמב"ם כרב דהרי לא צריכי לשנוי דחיקא. ולפ"ז דלא מוקמי' בנמצא ביד נכרי שוב י"ל נמצא ביד נכרי אסור משום מסתמא נכרי אזיל בתר זולא וקונה טריפות וכלישנא בתרא דלעיל וכן פסק רמב"ם דאפי' נמצא ביד נכרי אסור:

ומ"ש תוס' לר"ש אין לומר דמשו"ה לא הוה חטה תרומה ברי' משום שלא נאסרה אלא אחר מירוח. רצונם לומר כל זמן שלא נתמרח אפשר שיקדים לוי בשבולים ויפטור מתרומה גדולה משא"כ טבל משעה שגדל התבואה חל עליו שם טבל לכשיתמרח וא"א להפטר מזה שאפי' אם יקדים בן לוי בשבולים אכתי הוא טבל למעשר שני או לעני כנלע"ד. מ"ש תוס' מערלה למ"ד בוסר אינו חייב בערלה לק"מ ער"פ כיצד מברכין. וכלאים הוה כמו דבר אחר גרם לו ליאסר כמ"ש הר"ן לקמן לענין נבלה: